ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים - אומר המדרש (במדבר רבה פרשה טו, ו) לפי שראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהם שאתה מדליק את המנורה.
הרמב"ן מסביר שלך גדול משלהם שהדלקת המנורה תתקיים תמיד, לא רק בזמן שבית המקדש קיים, גם כשבית המקדש חרב, עניין הדלקת הנרות קיים, וזה רמז בעצם לימי החנוכה. הקב"ה אמר לאהרן התפקיד שלך קבוע לעולם, לתמיד, ושלך גדול משלהם, הקביעות התמידיות ההמשכיות לא יהיה לזה הפסק.
אור החיים מסביר שאהרן הצטער על זה שהוא לא זכה להיות מן החונכים של בית המקדש, אומר לו הקב"ה, שלך גדול משלהם, כי אתה תחנוך את המנורה כל יום מחדש. ומה היה הסדר של הדלקת המנורה והטבת הנרות, היה לוקח את הנרות מהמנורה ומניחם באוהל ומקנחם בספוג, וגם לדעת הסוברים שהנרות היו קבועים, היה כופפם למטה ומטיבם ואחר כך זוקפם. זאת אומרת, שיש בעצם ראיות מפורשות שהנרות לא היו קבועים, וכאילו היה בונה את המנורה מחדש בכל יום ויום, הייתה התחדשות.
יש כאן שתי גישות, ושני דגשים. הרמב"ן אומר שהקב"ה מבטיח לאהרן את הקביעות ואת ההמשכיות. ו'אור החיים' אומר שהקב"ה אומר לאהרן שבכל יום הוא יחדש את המנורה. הטבת הנרות זו התחדשות של עשיית המנורה ויש כאן חידוש מתמיד. ושני הדברים הללו נצרכים בעבודת ה'. מצד אחד, אנחנו צריכים את הקביעות, והקביעות זה אומר יסודיות ועומק, ולא עראיות וחד פעמיות. הקביעות מראה שהדבר הוא אמיתי מוחלט והכרחי, אי אפשר בלעדיו. ולכן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, כי התדירות היא יותר איתנה ויותר חזקה ואי אפשר בלעדיה. ומצד שני, חז"ל אומרים לנו ש'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', שצריך לשאוף שבכל יום תהיה התחדשות בעבודת ה', שלא תהיה משהו שגרתי כזה שבכל יום אותו דבר. ואם אנחנו מרכיבים את שניהם ביחד, צריכה להיות התמדה של התחדשות. כל הזמן קביעות של התחדשות. בכל יום התחדשות וקביעות, בכל יום להתחדש מחדש, וזה עניינה של התורה שהיא כל כך גבוהה וכל כך עליונה, שכל פעם שפוגשים אותה, פוגשים אותה כאילו מחדש מכיוון שהיא אלוקית ועליונה והיא נישאה מעלינו. וכל ההשגות שאנחנו משיגים, אלו השגות קטנות ביחס לגדולה העליונה של התורה. ההתקדמות בתורה היא התקדמות קבועה של התחדשות. ולכן צריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. בהתחדשות יש שמחה, ובהרגל והקביעות יש את הטוב לבב, וצריך גם וגם. כלומר מצד אחד, שמחה יש דווקא בדברים חדשים. ודבר שהתרגלנו אליו, הוא כבר לא כל כך משמח. והתורה היא משמחת ומתחדשת, ומצד שני היא גם קבועה, נעימה ומתאימה לנו. גבוהה מעלינו וגם מתאימה לנו.
השפעת המעשים לטווח ארוך
יש בנרות עוד משהו מיוחד. אדם מדליק ואחר כך השלהבת עולה מאליה והיא דולקת כל הלילה. אתה עשית פעולה אחת מסוימת של הדלקה, אבל התוצאות שלה הן נמשכות ונמשכות. תלוי בכמות השמן, יכול להיות אפילו לא רק לכל הלילה אלא למשך זמן ממושך. אתה עשית פעולה אחת של הדלקה והתוצאות הן נמשכות. אם אדם הדליק את האור של המנורה, והאור נמשך ונמשך, זה נחשב כאילו האדם מדליק כל הזמן מחדש.
וכך גם אם אדם הדליק אש, והאש התפשטה ושרפה שדה ועוד שדה, אף שהוא עשה בסך הכול פעולה אחת קטנה, הוא הדליק את הקצה של השדה והאש התפשטה והתפשטה, הוא אחראי על הכול. עד כדי כך הוא אחראי, שאפילו אם הוא מת, והאש נמשכת, הוא כבר לא חייב, אדם מת לא חייב בשום חיובים, " בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהילים פח, ו) אבל כיוון שהוא הדליק את זה בעודו בחיים, אז אם יש לו ממון ורכוש אז גובים אחרי מותו מהרכוש שלו את הנזק שהוא עשה, כי הוא אחראי על כל התוצאות של מה שעשה. זה כשעשה דבר שלילי, אותו דבר וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כשאדם עשה דבר חיובי. "נר מצווה ותורה אור". אדם עושה מצווה הוא מדליק נר, האור שהוא מדליק נמשך, לא רק באותה שעה שהוא עשה את המצווה, הוא הדליק אור והאור נמשך כגודל המצווה כגודל הכוונה, כגודל הפעולה שהוא עשה. זה, במצוות שהן משולות לנר כי נר מצווה. אך התורה היא אור בלתי מוגבל. כשאדם לומד תורה הוא בעצם מדליק אור שהוא נצחי שלא פוסק כלל. לכן גם אמרו חז"ל (חגיגה יב:) שמי שמבטל תורה מאכילים אותו גחלי רתמים. נותנים לו עונש נצחי, כי לימוד התורה עושה פעולה נצחית, אז ההיפך ממנה כאשר חס וחלילה אדם מבטל תורה, אז גם העונש שלו נצחי. מאכילים אותו גחלי רתמים, גחלים שלא כבות, הן דולקות ודולקות תמיד כביכול. זה מה שאנחנו לומדים מהאור של המנורה. כשאדם עושה מצווה, המצווה הזאת נמשכת ונמשכת ומתגלגלת עוד ועוד. כשאדם מלמד תורה לחברו או לתלמידו, השומע מהבן או התלמיד ממשיך את זה הלאה, וכך זה נמשך לבנים ולבני בנים והם לבניהם וכו', אז פעולה אחת שהוא עשה, היא מתמשכת ומתמשכת, והוא היה המתחיל שלה. יכול להיות שהוא לא היה המתחיל, שגם אותו לימדו, אבל הוא היה חוליה אחת כזאת, שגרמה לכל המשך החוליות שבאו אחריה. 'שתהא שלהבת עולה מאליה'.
מה זה שתהא שלהבת עולה מאליה - אדם מתחיל ללמוד, יש לו חשק ועכשיו הוא מתחיל ללמוד, והוא צריך להגיע למצב כזה, שתהא שלהבת עולה מאליה, שהוא יהיה כמעיין המתגבר, שאחרי שהוא לומד ולומד עוד ועוד ועוד, הוא כבר נמשך ללימוד. להגיע למצב כזה שלא צריך להתאמץ כדי לרצות ללמוד, לא צריך להשתדל כי זה בא מאליו. נורא רוצים ומשתוקקים ללימוד התורה, שתהא שלהבת עולה מאליה, שלהבת אהבת ה', שלהבת אהבת התורה, צריכה להיות עולה מאליה. צריך להיות מצב כזה שזה צורך שאי אפשר בלעדיו. ואם אדם לא לומד ולא שוקד, הוא מרגיש חיסרון, הוא לא יכול בלעדי זה, הוא מוכרח את זה, זה המצב שתהא שלהבת עולה מאליה.
התקדמות מתוך משברים
בהמשך הפרשה הנושא של בחירת הלויים. המדרש מאריך הרבה מאוד בעניין הזה שהקב"ה בוחר אחרי שהוא מנסה. הקב"ה מנסה ואנחנו עומדים בניסיון. והלויים עמדו בניסיון ועל כן הם נבחרו. וכל התקדמות היא בנויה על ניסיון.
חז"ל אומרים לנו, עשר ניסיונות נתנסה אברהם. עשר ניסיונות, זה לא רק עשר, הכוונה לכמות גדולה של ניסיונות ובתוכם היו עשר ניסיונות גדולים, יש מונים את העשר באופן כזה, ויש כאלה מונים באופן אחר, יש יותר ניסיונות שעבר אברהם, והשאלה אלו ניסיונות למנות בתוך העשר, ואברהם על ידי הניסיונות הגדולים והקשים, התעלה למדרגה חדשה. על ידי הניסיון, אדם עולה במדרגות הקודש.
וכך אנחנו רואים בפרשה שלנו שמתחיל המהלך של עם ישראל במדבר, והוא עובר ניסיונות והניסיונות קשורים גם בנפילות, נפילות קשות. דור המדבר היה דור גדול. דור שרואה את ריבונו של עולם, שענן הולך לפניהם יומם, ענן נמצא כל הזמן על המשכן ביום, ובלילה עמוד האש, וזה דבר תמידי שחיים מציאות כזאת שכל הזמן פוגשים את ריבונו של עולם. ריבונו של עולם נוכח. והמן יורד כל יום מחדש יש מאין, לא שיש להם אוכל מוכן. הם צריכים לקוות כל יום מחדש שהקב"ה יוריד להם את המן, ועיניהם תלויות לשמיים. זה לא דבר טבעי שיורד מן, זה דבר על טבעי. ישראל נמצאים במעמד גבוה מאוד של מפגש כביכול עם ריבונו של עולם. הם אמנם לא רואים את ריבונו של עולם, אבל הם רואים את התגלותו, התגלות על טבעית וכאילו רואים שיש משהו מעל הטבע, משהו גבוה מעל גבוה, שזה ריבונו של עולם. אי אפשר להשיג אותו, הוא לא נראה, אבל הוא מופיע, הוא מתגלה בניסים שרואים שזה יכול להיות רק מעשה ה' ולא מעשה בשר ודם, ולא יצירה טבעית. ואף על פי כן, למרות שנמצאים במדרגה הגדולה הזאת, יש משברים.
נראה לנו שמי שנמצא במדרגה גדולה, אין לו משברים. אבל כל עוד שאדם הוא לא אלוקים, אז הוא מוגבל ויש לו נפילות. עם ישראל נמצא במדבר, וצריך להתמודד עם משברים, אבל המשברים הם בונים.
יש כאלה שמסתכלים על המשברים במדבר, משברים נוראים ובסוף איך שהוא יצאו מהמשברים. לא כן, בסוף התקדמו מהמשברים! מהמשברים לומדים ומתפתחים. משברים לא קורים בשביל עונש אלא בשביל להתקדם, המשבר זה מין מכה כזאת של כאב שמרפא, ייסורים שממרקים. זה לא ייסורים שבאים לענישה בלבד ללא תכלית אלא לומדים מזה. התלונות על המן, ביררו את העניין של המן, כמה היה המן משהו מיוחד כזרע גד, משהו פלאי פלאים שכל הטעמים שבעולם אפשר היה לטעום בו. רק שהמן הזה, היה משהו שקוף כזה שהוא לא נראה כמו בשר, הוא לא מגושם כל כך. זה כמו שתתארו לעצמכם שבמשך הזמן, יתפתח המדע והרפואה ולא יצטרכו לאכול ארוחת בוקר, ויהיה כדור שאדם בולע והוא שבע. אדם ישתה כוס תמציתית שמכילה את הכול שתספיק להיות שבע ליום שלם. חסר לך אכילה, אתה רוצה ארוחה, אבל הכדור הזה הוא לא מתמסמס ברגע אחד, אתה יכול להרגיש בו את כל הטעמים, טעמים רבים, אבל זה לא מוחשי, זה משהו מופשט. וצריך מראה העיניים כמו שהגמרא אומרת במסכת יומא ביום הכיפורים אם אתה אוכל משהו שאתה לא רואה אותו ואתה לא מתרשם ממנו, זה חסר בשובע. כאילו חסר לאדם בתחושות שהוא צריך לחוש אותם. והם התאוו לבשר, התאוו לראות משהו גשמי.
השפת אמת אומר, שהעם התאוו תאווה, הם רצו שתהיה להם תאווה גשמית כדי לעבוד את ה', תאווה גשמית לשם שמיים. הם רצו שתהיה להם תאווה לאכול ואז יאכלו לשם שמיים, ואז יוכלו לקחת את התאוות הגשמיות ולעבוד איתן לשם שמיים. הקב"ה אמר אני לא אוהב את זה, אתם מכניסים את עצמכם לניסיון, וזה לא נכון וטוב.
מכל משבר יצאה איזו התרוממות. ישראל נוכחים שהקב"ה כל יכול שיכול לתת בשר בלי גבולות, ומאין יהיה בשר? מה הבעיה? היד ה' תקצר? פתאום נפגשים בעוד הופעות אלוקיות, בעוד לימודים אלוקיים, והעם עולה ממדרגה למדרגה באמונה.
המשברים הם משברים שבונים, הם קשים וכואבים אבל הם בונים. אנחנו יכולים להסתכל באופן חיצוני ולחשוב שהם עוד לא היו במדרגה הגדולה, רק עכשיו יצאו ממצרים עם כל ההרגלים הנמוכים של העבדים וזה תהליך אחד שלאט לאט מתקדמים, אבל לא כן הדבר, זה נכון שזה תהליך, אבל זה תהליך שבונה, זה לא שנכשלים ולאט לאט יוצאים מהכישלונות - כל כישלון מביא לצעד נוסף של בניין.
צמיחה ועליה מתוך קשיי המלחמה
אני חושב שצריך ללמוד מזה לימינו. גם אנחנו נמצאים היום בתהליך של חזרה לארץ ישראל, בתהליך של כיבוש ארץ ישראל, ועומדים בניסיונות, עומדים בקשיים ומתמודדים איתם, וצריך לדעת שההתמודדות היא בונה. כל קושי זה ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו. האם אנחנו מתייאשים, האם אנחנו מתוסכלים מכך שהמלחמה לא נגמרת, ונמשכת ונמשכת. ויש אנשים אומרים הצבא לא יכול, לא מצליח, והמפקדים כאלה וכאלה, ואני רואה תגובות כאלה של ייאוש של חולשה של תסכול, ונראה כאילו יש קושי שאנחנו אשמים בו. אבל כשמתבוננים עמוק, כל קושי הוא ניסיון - תלוי איך אתה מסתכל על המצב. אם אתה מסתכל על המצב בעיניים גשמיות או מסתכל על המצב בעיניים של אמונה. בעיניים של אמונה, אנחנו יודעים שריבונו של עולם מטפל בעניינים. המהלכים לא מתקיימים מעצמם. ריבונו של עולם מעורב בכל מה שקורה, יש כאן השגחה אלוקית. וראשית כל להאמין שזה מהלך של השגחה. ואם אנחנו מאמינים שזה מהלך של השגחה, אנחנו יודעים שהקב"ה טוב מכל טוב, וכל מה שהוא עושה גם אם זה כואב, זה הכול לטובה. אם לא מתייאשים, אם מתמלאים באמונה - זה בדיוק התפקיד של המצב הזה. זה בדיוק התפקיד לראות קשיים ולראות איך שכאילו לא יכולים לצאת מזה, כאילו הכול מסובך, וזה מכריז שאי אפשר לנצח את החמאס , כי זה רעיון, כי זה אידיאולוגיה, וזה מכריז ככה וככה, אתה שומע דיבורים כאלה וזה גורם לשאלות מה יהיה...
אבל אם אתה מסתכל במבט של אמונה, אף שזה כואב וזה קשה אבל אתה יודע שבטוח שיצאו מזה דברים טובים. כגודל הקושי גודל הדברים הטובים שיצאו מהמהלך הזה. זאת נקודת המוצא. לא שהיא משחררת אותנו מלפעול. אנחנו צריכים לפעול כמה שאנחנו יכולים, החיילים והמפקדים לוחמים, אנחנו צריכים לצבור המון זכויות. כל אחד צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול לעשות. אבל חוץ ממה שאנחנו יכולים לעשות, אנחנו צריכים להסתכל במבט של אמונה שזה מעשה ה', ומעשה ה' זה לטובה. ואנחנו בטוחים שנצא מהמהלך הזה למקום חדש של גאולת ישראל. למשהו גדול, משהו חדש, לעוד שלב חדש בגאולתם של ישראל.
אמונה בטוב ה' – גורמת להופעת הטוב
אנחנו באמצע, ובאמצע לא רואים את הטוב, באמצע רואים את הקשיים ואת המעידות, אבל עלינו להיות מלאי אמונה שאנחנו נצא מזה לטובה. וכשאדם נשען על הקב"ה, זה עוד תוספת בחיזוק הזכויות, כי כשאנחנו נשענים על הקב"ה ובוטחים בו ויודעים שכל מה שהוא עושה לטובה - זה מביא את הטובה. הכול תלוי בנו. הקב"ה ה' צילך כביכול, אתה מתנהג נכון אתה שמח - מוסיף שמחה. אתה מפחד - אתה ממשיך דינים. זה התפקיד שלנו להיות מאמינים גדולים בכל המצבים בכל המורכבויות. להיות תמיד בטוחים שריבונו של עולם הוא המנהל של מה שקורה והכול בא ממנו. את הלימוד הזה ישראל למדו במדבר כל הזמן, ראו את הנוכחות האלוקית בפועל. ואנחנו נשענים על האמונה הגדולה שלהם, ואנחנו מאמינים גם כשאנחנו לא רואים את עמוד הענן, ואת עמוד האש, ואין לנו מן... אף על פי שמי שרואה בעין פיקחא רואה מן אבל לא באופן גשמי.
ירידת המן – גילוי השגחת ה' בעולם
הקב"ה אמר למשה שצריך לשמר צנצנת המן, מה המגמה בכך - לא בשביל לשמר ולספר לנו שבזמן שישראל היו במדבר, אז ירד מן. אלא כדי ללמד אותנו שהמן יכול לרדת ישר מן השמיים, ויכול לרדת דרך הטבע, אבל זה הכול אותו דבר, זה הכול מהקב"ה. אין נפקא מינה בין מן לבין מה שאכלנו עכשיו בסעודה שלישית ממה שהיה על השולחן, זה הכול משהו אלוקי. היה עטוף בכמה שליחים שעשו את השליחויות האלה, ובכמה אמצעים חומריים, אבל זה הכול אוכל מריבונו של עולם, זה הכול מעשה ה'. שום דבר לא נעשה מעצמו, זה לא משנה אם יש כמה וכמה תהליכים נוספים של עיבודים, וזה עובר עוד שלבים ועוד שלבים, זה לא משנה - כל השלבים הקב"ה עושה. הכול מעשה ה'. כל האמצעים וכל הדרכים הכול מאת ה'. זה היה השיעור אחרי המשבר הזה של המן. שיעור לדעת שהכול מאת ה'. אתם רוצים בשר - יהיה לכם בשר מהשמיים הכול מאת ה'. גם הטבע הוא מעשה ה', לא רק העל-טבע, הכול מעשה ה'. אם הקב"ה שולט על הטבע אז הוא גם מנהיג את הטבע, אז גם הטבע שלו.
זהירות מלשון הרע אפילו לשם שמים
בסוף הפרשה שלנו, המשבר מגיע לממדים איומים ונוראים, עד כדי כך שאפילו בהנהגה יש משבר. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (דברים יב, א), מרים חלילה וחס לא מתכוונת לדבר לשון הרע, מרים היא צדיקה, והיא דואגת לאשתו של משה, משה פורש ממנה והיא מרגישה בדידות כמו אלמנות חיות. משה רוחני, והיא חושבת שזה לא טוב. היא מדברת לשם שמיים, היא לא סתם מדברת לשון הרע, זה אחיה וכוונתה לטובתו, היא מדברת לשם שמיים, ורואים שאפשר לדבר לשון הרע לשם שמיים ולקבל על זה עונש, איך יכול להיות שלשם שמיים זה אסור - אם אתה רואה מישהו שהוא נכשל בעבירה, ואתה בצער גדול, אתה מספר לחבר שלך, פלוני, אוי נורא חבל שהוא נכשל - זה לשון הרע. מה יצא מהדיבור שאתה דיברת, דיברת דברים לא טובים על מישהו מה התכלית של הדיבור הזה, אם אתה התייעצת עם חברך, איך אנחנו מתקנים את פלוני, וחושבים מחשבות בפועל איך לטפל בזה, זה כבר לא לשון הרע. אבל אם אתה סתם מדבר מתוך צער על פלוני, מתוך צער לא מדברים דברים רעים על אחרים. איזה סוג של לשם שמיים זה, לספר על פלוני דבר רע, וחבל מאוד שזה קרה, מה יצא מהחבל הזה. אם הייתה מרים במקום לדבר עם אהרן, ניגשת למשה, ואומרת אני לא מבינה את ההתנהגות שלך, תסביר לי נראה לי שלא כך צריך להתנהג - זה דבר אחר, זו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" אז היא באה לתקן. אבל למה היא מדברת עם אהרון, אהרון לא שייך לסיפור, זה היה לא נכון.
אני רוצה להסביר, התורה אומרת לנו "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים", לזכור את מעשה מרים, לפי הרמב"ן זו מצווה מהתרי"ג מצוות. לזכור שיש להיזהר לא לדבר סתם דברים לא טובים על אדם בלי שיש לזה תכלית אמיתית, בלי שאתה יודע שהדיבור הזה בסופו של דבר יעשה איזה תיקון. סתם להוציא מהפה דברים לא טובים, זה פועל רע ואסור!
מדרגת משה – שיא הגדלות והענוה
זה היה משבר ממש בהנהגה, בשיא ההנהגה. וגם זה היה משבר חשוב מאוד. חשוב בדיעבד, שהתגלה לנו מי זה משה רבינו. לפני כן לא ידענו את הגדולה של משה רבינו. "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". לולא המשבר לא היה מתגלה ריבונו של עולם ומספר לנו מי זה משה רבינו, ומה גדולתו של משה רבינו שהוא הגדול שבכל הדורות שאין גדול ממנו, שאולי משיח יהיה כמותו. משה רבינו, מגיע למדרגה שהוא גבוה מכל הנביאים. הוא סוג אחר של נבואה, "פה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת". משה הוא כל כך גבוה וכל כך עליון שהוא בטל כל כך כלפי ריבונו של עולם, שכאילו אין לו עצמיות. הכול זו הופעה אלוקית. כשמשה רבינו מדבר, דבר ה' מדבר, כי משה הוא כל כך בטל כלפי ריבונו של עולם הוא כאילו לא מציאות, זה עניו, העניו מכל אדם.
בענווה אפשר לקנות תורה. כגודל הענווה, כך גודל קניית התורה. כי התורה היא משפיעה על האדם, ואם לאדם יש מסכים, שיש לו עצמיות הוא לא הכול מקבל, אז הוא לוקח את התורה שהוא שומע ומעבד אותה ולא מקבל אותה כמו שהיא. אז זה יש כאן איזה צמצום בהופעת התורה או אפילו קצת זיוף בהופעת התורה, אם נכנסים כאן עוד שינויים על ידי אדם שיש לו עצמיות. וככל מה שאדם יותר עניו אז הוא מקבל את התורה כמות שהיא, ואז התורה מופיעה עליו בכל הגודל שלה. ענווה וגדולה זה דבר אחד. במבט הראשון אנחנו מסתכלים על ענווה וגדולה כשני דברים. יכול להיות אדם גדול ולא עניו. יכול להיות אדם עניו ולא גדול, אבל באמת לא כן הדבר. אדם שהוא גדול הוא לא יכול להיות עניו, כי הענווה זה הכרת הגדולה האלוקית, והתבטלות כלפי הגדולה האלוקית. וכגודל שאתה משיג את הגדולה האלוקית, ככה אתה יותר מתבטל אליו. במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו. הדבר הזה אתה מוצא בתורה בנביאים ובכתובים. זה מדובר על ריבונו של עולם שבמקום גדלותו אתה מוצא ענוותנותו מה הכוונה - גדלות כזאת שמתפשטת בלי גבולות, ואפילו את דכא הוא יורד מטה מטה, ועולה מעלה מעלה בלי גבולות, זו הגדלות. מי שלא יכול לרדת למטה הוא מצומצם, הרב אומר: הפילוסופיה היא אריסטוקרטית. רק חכמים יכולים להבין אותה. האמונה היא בלתי גבולית האם המכנה המשותף הוא מאוד נמוך - לא! באמונה אתה יכול להגיע לגבהים בלי גבולות, כגודל הגדולה האלוקית, ולרדת מטה מטה, יכולה להיות קטנטנה כי היא מופשטת ומה שמופשט הוא מתפשט בלי גבולות. מה שהוא יותר מגושם הוא מצומצם. יכול להיות מגושם גדול אבל מצומצם, יכול להיות גדול מאוד אבל מצומצם. והענווה היא יוצאת מהגבולות, היא מעל הגבולות. מדרגת הענווה היא מדרגה מיוחדת במינה, היא מידתו של ריבונו של עולם. הקב"ה עניו ואדם שהוא עניו הוא מידמה לריבונו של עולם.
מידת הענוה – התרכזות באידיאלים ולא באישיות
מידת הענווה היא השורש לכל המידות הטובות. הגדרת עניו זה אדם שלא מתעסק עם המקום שהוא תופס בין האנשים בעולם, זה לא מה שמעניין אותו, הוא בטל כלפי האידיאלים, כלפי השאיפות, כלפי התורה, כלפי ריבונו של עולם. הוא מרגיש רצון לתרום לעשות לפעול לרומם ושהכול יתקדם שהכול יופיע שרבש"ע יופיע בהכול. המקום שלו זה לא הנושא, לא מעניין אותו. לכל דבר שהוא נקרא, הנני, מוכן לעשות הכול דברים גדולים דברים קטנים, מוכן לעשות הכול, כי זה לא משנה, איך יסתכלו עליו, מה יגידו עליו, הוא לא עוסק בעצמו, הוא עוסק במטרות, באידיאלים, בשאיפות, בתורה, באמונה, במצוות. זה הגדר של עניו. הוא קשוב הוא בטל כלפי המציאות האלוקית עם כל השאיפות כמובן הנובעות מהמגמה הזאת. וזה היה משה רבינו, הוא כל כך היה בטל כלפי ריבונו של עולם הוא לא עמד כאילו לפני ה' הוא עמד עם ה' הוא כאילו נעשה שותף לקב"ה בהופעת הקודש של התורה בעולם, בהופעה של דבר ה' בעולם. הנביא הוא כאילו מקבל. משה ביחס לכל המקבלים הוא כאילו עבר צד, הוא כאילו עומד מהצד עם ריבונו של עולם, יחד עם ריבונו של עולם הוא פועל בעולם. ומשה הגיע לשיא המדרגות במובן הזה, שהוא כל כולו הופעה של אור ה', ומה שהוא מדבר, דבר ה' מדבר מתוך גרונו.
חז"ל אומרים לנו שמשה רבינו כתב את ספר דברים. ומצד שני, חז"ל אומרים לנו שכל התורה כולה מאת ה' ומי שיגיד שאות אחת בתורה לא אמר ה' הוא כופר בתורה. איך יכול להיות, הרי אמרנו שמשה כתב את ספר משנה תורה, אלא שמשנה תורה, משה מדבר אבל זה באמת דבר ה'. משה כל כך בטל לה' עד שמה שהוא מדבר זה נחשב כבר דבר ה'.
אנחנו רואים את זה בפרשת 'והיה אם שמוע', כשמשה אומר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". מי אומר את זה - הקב"ה, 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי'. לכאורה אם הקב"ה אומר, אז צריך להמשיך ולומר לאהבה אותי. למה הפסוק אומר "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם", ואם משה אומר היה צריך להגיד 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוות ה', ולא 'תשמעו אל מצוותי', אך זה מתערבב, כאילו משה מדבר בשם ה'. הוא אומר בלשון אני: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום', אנוכי, מצווה אתכם היום, מי זה האנוכי הזה - אנוכי זה הקב"ה, אז משה הוא שליח, והוא מדבר בשם ה'. אז הגדולה של משה רבינו שמגיע, והוא אומר "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", מדבר בשם ה' וכאילו זה הוא, באיזו בחינה מסוימת כמובן. זוהי מידת הענווה, ועל המידה הזאת אנחנו צריכים לעבוד, זה לא בא מעצמו. אדם צריך לעבוד על מידת הענווה באופן אמיתי, אדם לא יכול לשקר את עצמו ולומר שהוא עניו, שהוא משתבח בזה שהוא עניו. צריך לשים את האידיאלים ואת השאיפות, את התורה ואת האמונה במרכז, זה מה שמעניין אותו - להופיע דבר ה' בעולם. לא אנחנו, לא להופיע את עצמנו, אלא את דבר ה' בעולם. אדם נהיה מורה אז צריך לחשוב - לא התפקיד שלו להראות שהוא המורה הכי טוב, תפקידו שהתלמידים ידעו הכי טוב. אם התלמידים בכלל לא ירגישו ויתחילו להגיד את הדברים של המורה בלי לזכור שהמורה אמר את זה, אז הוא הגיע לאידיאל. כלומר לא הוא תופס מקום אצלם, אלא מה שהוא נתן להם. הוא הביא להם מידות טובות, תכונות, מעשים וכו'. הוא לא עסוק בזה שידעו שהוא המורה שהצליח, הוא נתן, הוא עשה, לא הוא! בלי הוא! יש את המטרה, תמיד צריכים להתקדם, להצליח ולעלות במעלות הקודש. אדם יהיה עסוק באידיאלים, במטרות, הוא יכול להיות מנהיג. שמה שחשוב זה לא שיגידו שזה היה המנהיג הכי טוב. זה לא מעניין אותו. אם יש הצלחה, הוא בכלל לא בתמונה. העיקר שהייתה הצלחה. המידה הזאת היא מידה יסודית, ובעיקר חשוב שתלמידי חכמים יהיו כאלה, ויהוו דוגמה אישית, וירבו הרבה כבוד שמיים.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
איך מותר להכין קפה בשבת?
למה ללמוד גמרא?
מהי אמונה?
מה מחבר שמיים וארץ?
פריחת הגאולה!
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
תיקון ימי השובבי"ם
האם מותר לפנות למקובלים?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
