ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
תקנו חכמים שיחד עם הקרבת הקרבנות של ישראל, יהיו גם תפילות. לכל קרבן יש המעלה הגדולה שלו, ולתפילה יש המעלה שלה. קרבן הוא הפעולה המעשית והתפילה היא משהו יותר מופשט ורוחני. בקורבן ציבור יש המעלה של היחד, שכלל ישראל מביאים קורבן אחד. וכשכל אחד מביא בעצמו זה לא קורבן ציבור, אבל גם לקרבן יחיד יש המעלה שלו.
ובימים האלה, ימי בין המצרים, אנחנו מתפללים בעזרת ה' על הגאולה ועל החזרה לבית המקדש.
נתבונן בדברי שלמה המלך עליו השלום כשבנה את בית המקדש. שלמה עומד בתפילה לפני ריבונו של עולם ואומר:
"לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א, ח, כט) וכאשר חלילה יחטאו וינגפו ויהיו להם צרות וישובו בתשובה, "וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ" (שם פסו' לג – לד) התפקיד של בית המקדש זה להיות מקום התפילה. בכל צרה יתפללו אל המקום הזה, כשייצאו למלחמה, וגם כאשר יחטאו ויגלו מן הארץ, "וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר.. :וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם" (שם פסו' מז – מח). וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (שם פסו' מא – מב) - הבית הזה הוא בית תפילה לכולם. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). אז מי שעומד בבית המקדש ומתפלל, הוא נמצא ממש בבית התפילה, ומי שעומד מחוץ לבית המקדש פונה לריבונו של עולם דרך בית המקדש. מתפללים אליך אל הבית הזה ושמעת השמיים, כי הקב"ה נמצא בכל מקום דרך הבית הזה.
הברייתא אומרת בברכות (ל.): תנו רבנן היה עומד בחוץ לארץ יכוון ליבו כנגד ארץ ישראל, היה עומד בארץ ישראל יכוון ליבו כנגד ירושלים. היה עומד בירושלים יכוון ליבו כנגד בית המקדש. היה עומד בבית המקדש יכוון ליבו כנגד בית קודש הקודשים, נמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום.
יש תשובה ברדב"ז, שחי לפני כ-500 שנה, תחילה היה רב במצרים ואחר כך עלה לירושלים, וכשהיה רבה של ירושלים, שאלו אותו: אחד שעומד בין הר הבית לכותל המערבי, האם הוא צריך לפנות אל הכותל המערבי או לקודש הקודשים. השואל חשב כיוון ששכינה לא זזה מהכותל המערבי, אולי צריך להתפלל לכיוון הכותל המערבי. אמר לו הרדב"ז: בוודאי צריך לכוון לקודש הקודשים, אף על פי שזרים נמצאים שם, לא מחשיבים את זה. צריך להיזהר לא לטעות ולחשוב שכותל המערבי זה המקום הקדוש. קודש הקודשים זה המקום הקדוש כמובן.
התקדמות במעלות הקודש בהדרגה
צריכים להתבונן, הברייתא אומרת שמכל מקום צריכים לפנות לבית המקדש. אדם נמצא בחוץ לארץ יפנה לארץ ישראל, בארץ ישראל יפנה לירושלים, בירושלים לבית המקדש, בבית המקדש לקודש הקודשים. למה לא אומרים שכל אדם שנמצא בכל מקום בעולם יפנה לבית המקדש לבית קודש הקודשים. למה מי שבחוץ לארץ יפנה לארץ ישראל, ומי שבארץ ישראל לירושלים, מי שבירושלים לבית המקדש, וכן הלאה, צריך להגיד דבר אחד, שהמגמה היא לפנות אל קודש הקודשים, אל ריבונו של עולם דרך קודש הקודשים. והתשובה: האם מי שרוצה לעלות מחוץ לארץ לירושלים יכול לעלות ישר לבית המקדש - צריך לעלות קודם לארץ ישראל, ומארץ ישראל יגיע לירושלים ולבית המקדש, ירושלים במרכז ארץ ישראל לא בצד, וגם בית המקדש הוא במרכז ירושלים. אז זה לא דבר טכני, זה דבר מהותי. אי אפשר מיד להיכנס אל הקודש, כשאתה נמצא במקום רחוק, אתה צריך להיכנס בהדרגה, אתה לא יכול בבת אחת להיכנס אל הקודש. אתה צריך לעלות ממדרגה למדרגה, אתה נמצא בחוץ לארץ תדע לך יש מדרגה של ארץ ישראל, וזו מדרגה גדולה מאוד ביחס לחוץ לארץ. וקודם תפנה למקום הזה של ארץ ישראל, ומשם תמשיך ותפנה לירושלים. ירושלים היא מדרגה גדולה, מדרגה של קודש מיוחדת, עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, בתי ערי חומה מקודשים מכל ארץ ישראל, ירושלים מקודשת גם מבתי ערי חומה, בירושלים אוכלים שלמים קודשים קלים, ואוכלים מעשר שני, זו כבר מדרגה גבוהה של קדושה. ואחר כך לפני ולפנים יש עוד מדרגה של קדושה, קדושת הר הבית וכן הלאה. מדרגות מדרגות במעלות הקדושה. וכל מדרגה היא עוד כניסה לקדושה. אי אפשר להיכנס בבת אחת. צריך לעלות בקודש בהדרגה.
כך גם סדרו לנו חכמים את סדר התפילה שהאדם הולך ומתקדם משלב לשלב. קודם התפילה פסוקי דזמרה, שירה, התרוממות רוחנית, ואחר כך קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה, ואחר כך נכנסים אל הקודש ממש, עולים למדרגה עוד יותר עליונה בתפילת העמידה. צריך לשאוף אל המעלה הגדולה, אבל הדרך היא בהדרגה. ואותו דבר בכל השאיפות של אדם. השאיפות צריכות להיות מאוד גדולות ממש עד השיא, עד שיא השיאים, לשאוף לתחיית המתים, למדרגה הכי גדולה, לא רק לעולם הבא. אבל הדרך היא שלא בבת אחת מגיעים למקום הגבוה, יש תחנות ביניים. צריך להפריד בין השאיפה הגדולה ובין הביצוע איך מגיעים אליה, כי לפעמים אנשים שואפים הרבה ולא מספיקים לפי מה שהם שואפים, ויש להם אכזבה ותסכול וזה שובר אותם. הם תכננו כך והביצוע בפועל יצא אחרת. אז צריך לדעת לעשות חלוקה. השאיפות הפנימיות הן גבוהות מאוד, אך הדרך היא לפי היכולת שלך. אם אתה תתקדם צעד אחרי צעד, תגיע גבוה, תגיע רחוק מאוד, לא בקפיצות.
התפילות עולות דרך מקום המקדש
הצל"ח על המשנה בברכות פרק חמישי: "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים", ובנוסח שבמשניות כתוב "כדי שיכוונו ליבם למקום" אומר הצל"ח (הנודע ביהודה), מה הכוונה למקום - שיכוונו למה שכתוב "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא). הוא המקום ששם התפללו אבותיו, אל המקום הזה שעליו אמר יעקב: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז), ושלמה אמר: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א, ח, לה) - כלומר לכוון אל המקום הכוונה אל בית המקדש, אל קודש הקודשים. "ושום תפילה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך השער הזה שהוא שער השמים, וכל התפילות שמתפללים בכל העולם צריכים לילך עד מקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים" - כלומר כל התפילות הן באות אל המקום הזה, מקום בית המקדש שהוא שער השמים ומשם הן עולות למעלה.
שמירת התפילות בדרך למקום המקדש
ואומר הצל"ח ש"לפי רוב מרחק הדרך יש לתפילות אחריות הדרך" - כלומר יש דרך ארוכה והתפילות צריכות להישאר בטהרתן ובשלמותן והן עלולות במשך הזמן להישחק, ואם מתפללים ממקום רחוק והדרכים בחזקת סכנה שבהם יש שודדים שהם הקליפות שנבראו בעוונות, זאת אומרת, עוברים דרך מקומות טמאים, והתפילות צריכות להגיע למקום המקדש והן עוברות דרך ארוכה, "ולפי רוב ריחוק הדרך, צריך שמירה בדרך". ולכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לעורר עצמם לתשובה והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אחר כך בתפילתו ולקיים "וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יז, ח). כלומר, החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, מכיוון שרצו לשמור על התפילה שיש לה דרך ארוכה עד שתגיע למקום המקדש, והיא עוברת במקומות שיש שם שודדים וגזלנים רוחניים, קליפות שהן יכולות לקלקל ולפגום בתפילה, ולכן היו בשעה הזאת מתפללים בהכנה גדולה לקראת התפילה, ויצרו מגינים לתפילה שתוכל לעבור את כל הדרך המסוכנת הזאת, ולהגיע בשלמותה למקום המקדש, וכך היה מקיים בתפילתו "וקמת ועלית אל המקום". כלומר הם היו מכוונים ליבם כדי שהתפילות יגיעו אל המקום הזה.
עיקר מקום התפילה בארץ ישראל
יש כאלה שנוסעים להתפלל בקברי צדיקים בחוץ לארץ, יש כאלה שנוסעים בראש השנה להתפלל בקבר של רבי נחמן מברסלב. פעם הנכד שלי נסע, ומישהו ביקש טרמפ, חסיד ברסלב, וזה היה חודש לפני ראש השנה, אמר לו החסיד אתה רוצה לנסוע לראש השנה לאומן, אני יכול לסדר לך כרטיס, ובכלל תדע זה ממש דבר נפלא התרוממות מאוד גדולה… אז אמר לו הנכד שלי, הסבא שלי סיפר לי שהוא היה בכותל, וראה את התפילות מגיעות מחוץ לארץ עייפות ומעוותות. הן עוברות דרך כל כך ארוכה מלאה קשיים עד שהן מגיעות לכאן. אז יש כאלה שכותבים פתק בכותל שיזכו להיות באומן בראש השנה, שה' יעזור להם שרבי נחמן יקבל תפילתם, עולם הפוך.. רבי נחמן בעצמו רצה להיות בארץ ישראל, לא הייתה לו ברירה, אז הוא אמר שהמקום שלו זה כמו ארץ ישראל, אבל כמו זה לא ארץ ישראל. צריך לקיים "ועלית אל המקום".
לעמוד נוכח ה'
הצל"ח אומר עוד דבר לכוון במילה 'מקום'. המקום זה ריבונו של עולם, ולמה הוא נקרא מקום - כי הוא מקומו של עולם, כלומר בכל מקום הקב"ה נמצא, העולם כולו נמצא במקום שלו, והוא מקומו של עולם כביכול, ללמדך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ואין מקום פנוי ממנו. ותמיד אתה נמצא נוכח ריבונו של עולם.
החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שירגישו שהקב"ה מקומו של עולם והם עומדים נוכח פני ה' כמציאות ממשית. גם בהתחלת התפילה אנחנו מתחילים בלשון נוכח, ואומרים 'ברוך אתה', פונים לריבונו של עולם שנמצא לפנינו. ואלקינו – זה אלקים שלנו, ובעצם ריבונו של עולם הוא למעלה מאלוקינו, הוא אלוקי העולם אלוקי העולמות אלוקי הכול. בכלל הביטוי 'אלוקים של' זה כבר מצמצם, כאילו אנחנו שייכים, כאילו יש לנו אלוקים והוא שלנו. וזה במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו של הקב"ה שהוא נקרא אלוקינו. וכיוון שיש כאן חשש גדול, שאם אדם מדבר כל הזמן בלשון נוכח לריבונו של עולם, זה יכול להראות כמו חברותא, והוא יכול לבוא לידי זלזול כשהוא מדבר כך לריבונו של עולם, שהוא גבוה מעל גבוה… לכן תיקנו לנו חכמים אחרי הברכה הראשונה, שהיא כולה ההתייחסות שהקב"ה מתייחס אלינו, את הברכה השנייה, 'אתה גיבור לעולם ה' מחיה מתים אתה' שבה אומרים את גבורותיו, שהכול ממנו יתברך גבוה מעל גבוה, כל הבריאה כולה. כדי ללמדך אל תבוא מתוך התחושה של הקירבה לידי מצב כזה שלא תדע להעריך את הגודל האלוקי העליון. צריכים להחזיק את התחושה הזאת בשני חלקיה. מצד אחד להרגיש נוכחות שריבונו של עולם נמצא בכל מקום. ומצד שני הוא גבוה מעל גבוה. כך צריך להרגיש כלפי הגדולה האלוקית.
כוונת העמידה לפני ה' וכוונת המילים
הרמב"ם במקום אחד אומר שמי שהתפלל בלא כוונה זו לא תפילה (הלכות תפילה פ"ד הט"ו), כלומר תפילה בלי כוונה כאילו לא התפלל כאילו לא דיבר. במקום שני אומר הרמב"ם (הלכות תפילה פ"י ה"א) שאם אדם מתפלל וכיוון בברכה הראשונה של שמונה עשרה, אז אפילו שלא התכוון בשאר הברכות לא צריך לחזור ויצא ידי חובה. לכאורה סתירה ברמב"ם, פעם הוא אומר שזו לא תפילה בכלל, וגם כל הברכות האחרות הן לא תפילה אם לא כיוון. ופעם הוא אומר שאם כיוון בברכה ראשונה זה מספיק.
ר' חיים מבריסק מתרץ שיש שתי כוונות בתפילה. יש כוונה אחת שהיא לעמוד לפני ה', זה מעשה תפילה הוא קורא לזה מעשה תפילה. אם אדם לא מרגיש שהוא עומד לפני ה' זה לא נחשב תפילה. כל עניינה של התפילה שהאדם עומד ומתפלל לפני ה', ואם אין לאדם את ההכרה הזאת, התחושה הזאת, זה כאילו לא דיבר, זה חסר במעשה התפילה. צריך ראשית כל להתפלל, אחרי שמתפללים צריכה להיות התפילה בכוונה.
והכוונה השנייה, לא רק הכוונה שעומד לפני ה' אלא כוונת המילים. לשים לב למילים שאומרים, לכוון למילים ולהבין אותן. אז הכוונה שעומד לפני ה', זו כוונה הכרחית בסיסית, בכל מילה בכל ברכה שאדם אומר הוא צריך להרגיש שהוא עומד לפני ה'. ולגבי כוונת המילים, אם הוא לא התכוון בשאר הברכות אלא רק בברכה הראשונה יצא ידי חובה. וזה גם מה שהצל"ח הדגיש כשאתה מתפלל, אתה עומד לפני המקום, ויודע שריבונו של עולם שומע אותך, אתה מתפלל אליו, והוא נוכח, מלא כל הארץ כבודו. ומצד שני לזכור לא לדבר בגובה העיניים, אתה לא מדבר כאן עם חבר, אין יותר גדול ויותר נבדל ממנו מהקב"ה. אנחנו פונים אליו דרך ההתגלות שלו, מה שהוא מתגלה אלינו אבל הוא גבוה מעל גבוה.
בית המקדש – מקום התגלות השכינה
הקב"ה הוא מקומו של עולם, ואין מקום שהקב"ה לא נמצא בו, ואם כך, אז למה צריכים להתפלל אל בית המקדש, התשובה היא – שאכן ה' באמת נמצא בכל מקום, ומבחינתו מבחינת ההופעה האלוקית המהותית, הוא נמצא בכל מקום בשווה, לא במקום אחד נמצא יותר ובמקום אחר פחות, אין גבולות, הקב"ה הופעתו מוחלטת בכל המקומות. אבל מבחינתנו, איפה הוא מתגלה - הוא נמצא בכל מקום אבל הוא לא מתגלה בכל מקום באותה מידה. מדרגות בהתגלות, עשר קדושות הן, בארץ ישראל יש התגלות אלוקית, ירושלים עוד יותר וכן הלאה - מדרגות על גבי מדרגות. הפנייה לריבונו של עולם היא דרך ההתגלות שלו. אמנם כל העולם כולו זה הופעה של הקב"ה, כל המציאות כולה זה התגלות של הקב"ה אבל יש מדרגות. כמו שאתה מדבר עם בן אדם - אתה לא מדבר אל הרגליים שלו, אתה מדבר אל הפנים, אף על פי שהנשמה נמצאת גם ברגליים. אתה לא מדבר אל האף, אתה לא מדבר אל האוזניים, אתה מדבר אל הנשמה, שהיא נמצאת בכל הגוף. אותו דבר, כוחות החיים נמצאים בכל המקומות. אבל בהתגלות יש הבדל. ברגל, יש התגלות מסוימת, ביד זו התגלות מסוימת. אבל התגלות של הפה, של המוח של החוכמה של הדיבור של העיניים - זו התגלות עוד יותר גדולה. ריבונו של עולם מתגלה בקודש, מה יותר קדוש, יש שם יותר גילויים, הקדושה זו ההופעה של ריבונו של עולם בהתגלותו. אנחנו יודעים את זה, אבל אנחנו לא רואים את זה. אתה מסתכל בבית המקדש ולא רואה, מי רואה את זה - מי שבר הכי לראות ששכינה שורה בבית המקדש. זאת אומרת, אנחנו פונים לריבונו של עולם שהוא נמצא בכל מקום ומקום, אבל הפנייה היא אל המקום שבו ההופעה האלוקית מתגלה אלינו בשיאה , אל בית המקדש.
מעלת תפילת העני
הזוהר (במדבר פרשת בלק קצ"ה ע"א) אומר: שלושה הם שכתוב בהם תפילה. אחד משה: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" (תהילים צ, א) שאין תפילה כמוה באיש אחר, כלומר למה נזכר תפילה למשה איש האלוקים - כי התפילה שמשה התפלל במובן מסוים אין לזה אח ורע, זה סוג מיוחד של תפילה לפי המדרגה הגדולה של משה רבינו. ויש גם סוג תפילה של דוד שאין כמותה למלך אחר. ויש עוד תפילה, "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" (תהילים קב, א). התפילה של העני היא תפילה מיוחדת, בגלל שהוא במצוקה היא מעומקא דליבא. וכל התפילות כלולות בתפילות הללו, ומה התפילה הכי חשובה, אומר הזוהר: התפילה החשובה מכולם היא התפילה של העני, היא קודמת לתפילה של משה וקודמת לתפילה של דוד, והיא קודמת לכל שאר תפילות שבעולם. מדוע, מפני שהעני ליבו שבור וכתוב: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (תהילים לד, יט), והעני המסכן עושה קטטה עם הקב"ה. כואב לו, והוא רב עם הקב"ה, למה אתה גורם לי את העוני והקושי הזה?! הביטוי של הזוהר 'עושה קטטה' והקב"ה אוהב את זה. והקב"ה מקשיב לו ושומע את מילותיו. וכאשר העני מתפלל בתפילתו הוא פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה נדחות מפני תפילת העני, והפסוק אומר "תפילה לעני כי יעטף" מה זה יעטף, המילה יעטף - מלשון "וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל, מב) שהאחרונים יהיו ללבן. הוא מאחר ודוחה את כל התפילות, כמו מי שמגיע מחוץ לתור, והוא נכנס ראשון, וכל האחרים צריכים לחכות עד שהוא יסיים. הקב"ה אוהב את תפילת העני כי היא באה מעומק הלב, וכל התפילות נדחות מפני תפילת עני שליבו שבור שכתוב "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים קב, א). הקב"ה אומר איני צריך בית דין שידון בינינו, תבואנה התרעומות שלו שהוא מתרעם אלי, ונהיה לבדנו, כפי שכתוב 'ולפני ה' ישפוך שיחו' – ממש לפני ה'. כל צבאות השמיים שואלים אלו לאלו במה עוסק הקב"ה - אומרים להם בתפילות של נשברי לב, בהתמרמרות שלהם, כי אין תשוקה גדולה יותר לקב"ה אלא לתפילת העני השופך דמעות ומתמרמר ומתרעם, ותפילה זו מאחרת את כל התפילות.
משה התפלל תפילתו, והתעכבה כמה ימים בשביל תפילת העני. דוד ראה שכל החלונות וכל שערי השמיים מוכנים להיפתח לפני תפילת העני, כיוון שראה זאת, עשה עצמו עני ואביון ופשט לבוש מלכות וישב על הארץ כאביון, ואמר תפילה כפי שכתוב: "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהילים פו, א) הוא ראה שתפילת העני מתקבלת, הוא הבין את העומק ואת עניינה של התפילה של העני, והרגיש כלפי שמיא כאילו הוא עני ואביון, הוא לא עשה הצגה, הוא ישב על הארץ ואמר שאין לו שום דבר.. ובכל זאת, אמר לו הקב"ה: דוד, וכי אינך מלך ושולט על מלכים גיבורים ואתה עושה עצמך אביון ועני, אתה לא נמצא במקום הזה, במקום הנפשי הזה, אתה לא יכול להיות כזה, אתה מלך. מיד שינה דוד את תפילתו והתפלל באופן אחר ואמר: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהילים פו, ב), ועם כל זה התפילה של דוד הייתה גם בביטול גדול כלפי שמיא כמו עני. ובאמת תפילת דוד כללה את כל הצדדים הללו, גם כחסיד וגם כעני.
מסביר הזוהר: איך אדם אומר על עצמו שהוא חסיד, הרי צריך להיות עניו, אלא שאסור לאדם להגיד על עצמו דברים רעים, ואסור להגיד על עצמו שהוא לא חסיד. אדם צריך שלא ישים עצמו רשע ולכן אמר כי חסיד אני - אומר הזוהר אמנם צריך להתוודות על חטאיו וזו גם חסידות שאדם יתוודה על חטאיו, אך אל יאמר שהקב"ה לא מקבל אותו עד שיפרט את כל חטאיו, די שיפרט מה שהוא זוכר. וכמו הדין לגבי חמץ בפסח שאין בודקים חמץ בחורי הבית מלמעלה ולא מלמטה וכן אין בודקים נגעים שאינם נראים אלא במבט אחד. כשאדם חוזר בתשובה אומר הזוהר שלא יחטט בחטאים. מה שהוא יודע שחטא – חטא, מה שהוא אולי לא צריך… לא בעצבנות. כמו נגעים הכהן מסתכל בנגע על מה שהוא רואה, ולא על מה שלא נראה, מה שמסתתר - בית הסתרים לא נחשב נגע. יש נגעים של מחלות ויש נגעים רוחניים. גם בנגעים רוחניים שמסתכלים - לא להסתכל אלא בכללות של הדבר. אמנם אנחנו נוהגים בפסח לא כמו שההלכה אומרת אלא מחטטים למעלה ולמטה, אבל הזוהר אומר כפי הדין של בדיקת חמץ, שבמקום שבדרך כלל לא מכניסים חמץ, לא צריכים לחפש מצד ההלכה. זאת ההסתכלות הנכונה, שאדם חוזר בתשובה ומתקן, צריך ללמד על עצמו דווקא זכויות.
הצדדים השונים בתפילה
ממשיך הזוהר, שדוד שם עצמו בד' דרכים: עם העניים, עם החסידים, עם העבדים, ועם מוסרי נפשם על קידוש ה'. עם העבדים כמו שכתוב: "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וכו' כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ" וכן כתוב: "הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי" (תהילים פו, ב). כלומר דוד קורא לעצמו עבד לפני ריבון של עולם. וגם השים עצמו עם אלה שמוסרים נפשם על קידוש ה' שכתוב: "שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" –הוא מוכן למסור את הנפש.
ובכל תפילה שאדם מתפלל יש את כל הצדדים האלו. הזוהר מדריך אותנו איך דוד התפלל כדי שנלמד מזה. אדם עומד לפני ריבונו של עולם, צריך להרגיש ביטול כמו עבד מצד אחד, ומצד שני מסירות נפש כמו בקריאת שמע שאומר 'בכל לבבך ובכל נפשך' והוא מתכוון לכך. וכשאומר אמת ויציב לפני תפילת שמונה עשרה הוא כמו עני בפתח, וגם בבקשות בתפילת שמונה עשרה הוא כמו עני, ובשומע תפילה שמובא בזוהר שצריך להתוודות, הרי הוא כחסיד שמתנקה מכל חטא.
התחזקות בתפילה בימי בין המצרים
משחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. מי נעל את שערי התפילה - אנחנו נעלנו את שערי התפילה. לא הקב"ה נעל בפנינו את שערי התפילה. כשאנחנו בעוונות גרמנו לחורבן בית המקדש, יצרנו מחיצה בינינו לבין ריבונו של עולם. והתפילות הן מאחורי השער, וכשאדם נמצא מאחורי השער, הוא צריך לצעוק שישמעו אותו. אם הוא נמצא קרוב, הוא לא צריך להתאמץ. אם הוא רחוק, צריך להתאמץ בתפילה יותר. עכשיו שאנחנו רחוקים, תפילתנו צריכה להיות עוד יותר מעומקא דליבא, כי אחרת היא לא נשמעת. אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים (ברכות לב:) - מי גרם לחומת ברזל "כִּי אִם עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב).
ואנחנו יכולים לפרוץ את החומה, לעשות בה סדקים. אנחנו מתאמצים לשבר את המחיצות הללו ומבקשים את קרבת ה'. בדרך הזאת אנחנו יכולים לפרוץ את החומות ולחזור ולהתקרב למצב הזה שנהיה ראויים שהקב"ה ישרה את שכינתו עלינו.
אז בימים האלה, אנחנו חייבים שהתפילה תהיה עוד יותר איכותית, עוד יותר עמוקה, עוד יותר מעומקא דליבא, כמו העני שאין לו כלום, שמרגיש שאין לו כלום, כי בלי בית המקדש אנחנו עניים גדולים, עניים מרודים, עניים רוחניים. בזמן בית המקדש עבודת ה' הייתה בדרגה אחרת לגמרי, אנשים מדברים לפעמים ואומרים שהם רואים 'אורות' - אלו ניצוצות זה לא אורות. בבית המקדש היו אורות גדולים. היום אנחנו מלקטים פירורים מהמדרגה הרוחנית הגדולה שהייתה בזמן בית המקדש - פירורי פירורים. בזמן בית המקדש כל ההופעה האלוקית הייתה כל כך ממלאת את הלבבות, וזה היה מגדיל אותם, מעצים את הנפש ואת כל כוחות החיים. ולזה אנחנו מתפללים ומשתוקקים שבעזרת ה' הקב"ה ירחם עלינו ויסלח לנו על כל עוונותינו ויקרבנו לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
כלי יקר על הפרשה ציווי נתינת נחלת צלפחד לבנותיו וסמיכת פרשת עליית משה להר נבו
כלי יקר פרשת פנחס חלק ב'
הלכות שטיפת כלים בשבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך ללמוד גמרא?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
למה ללמוד גמרא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך עושים קידוש?
איך מכינים תה בשבת?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי זהירות החסיד במצווות
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ט' - י"א
תיאור עבודת החסיד וההקפדה על קיום פרטי כל המצוות.
יסודות התורה והאמונה ימות המשיח והשיאים המצופים שבאחריתם
המשכנו להתקדם ביסודות השייכים להשגחה. אחר שלמדנו בשיעור הקודם על עולם הנשמות, תחיית המתים והעוה''ב, המשכנו בשיעור זה להבהיר את עניין ימות המשיח. לשם כך חילקנו בימות המשיח בין ראשיתם לאחריתם. על ראשיתם הרחבנו שהאמונה בהם היא יסוד תורה המפורש בה בפרשת נצבים ובברכות בלעם, ודיברנו על ההשלכות המעשיות וההלכתיות המתחייבות בשלב זה. התייחסנו גם לויכוח עם סאטמר בנושא נקיטת היוזמה בקידום השלב הזה. אחר, התייחסנו גם למחלוקות שישנם על אופיים של אחריתם של ימות המשיח, ועל מציאות הניסים ושינויי הטבע בשאותה התקופה העתידית המאושרת.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן הקודש כצורה לחומר
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ה'
החומר צריך להיות איתן ומוכשר ועל גביו יכול לבור הקודש בצורה שלמהשמתאימה לעולם שלנו, קודש תנועתי ומשתלם
תורה והלכות ציבור סמכויות בתי הדין
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
סמיכת חכמים | חידוש הסמיכה | שלא תנעול דלת | שליחותיהו
מידות הראי"ה האמונה שבאפיקורסות
אמונה ט' - י'
השיעור עוסק בשתי פסקאות המציגות את גווניה הקיצוניים של האמונה, החל מדרגתה העליונה ועד לנקודת הכפירה. הפסקה הראשונה מתארת את "האמונה הגדולה" של הצדיק, המתגלה תחילה בדמיון הקודש, עולה אל השכל ומתממשת בפועל ככוח רוחני עצום המשפיע לטובה על העולם כולו. לעומתה, הפסקה השנייה מבהירה כי האמונה הטבועה בלב ישראל היא כה שורשית ועצומה, עד שגם האפיקורסות הישראלית מכילה אור וקדושה פנימיים העולים על כל אמונות הגויים.
כללי מלאכות שטיפת כלים בשבת
השיעור מנתח לעומק את הלכות שטיפת כלים בשבת, תוך התמקדות במחלוקת היסודית בין הרמב"ם לראב"ד האם מקור האיסור הוא משום "מתקן כלי" או משום "טורח" משבת לחול. דרך מקרים מעשיים – כמו שטיפה כשכבר יש כלים נקיים בארון, השריית כלים במים או סידור הבית – נבחנים הגבולות שבין צורך שבת להכנה לחול. השורה התחתונה היא שכל שטיפה שמשרתת את השבת עצמה (עבור סעודה נוספת או כדי למנוע בלגן שמפריע באמת לעונג השבת) – מותרת, אך כל פעולה שנועדה להכין את הכלים ליום חול – אסורה.
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
כשרות הכשרת כלים בשר וחלב חלק ג'
השיעור דן באפשרות להסב כלי בשרי לחלבי או להפך, ומסביר כי לפי מנהג האשכנזים נהוג לאסור זאת לכתחילה מחשש לבלבול ולתקלות, בעוד שפוסקי הספרדים מתירים את הפעולה, לעיתים בהתניה של המתנת 24 שעות בין השימושים. למרות האיסור הכללי אצל בני אשכנז, חציו השני של השיעור מפרט שמונה מקרים חריגים שבהם מותר להם לשנות את ייעוד הכלי, כגון: הכשרת כלים לפסח, העברת כלי "פרווה" לבשרי/חלבי, כלי שלא היה בשימוש 12 חודשים, כלי שעבר בעלות, ובמקרים של שעת הדחק.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
