ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
תקנו חכמים שיחד עם הקרבת הקרבנות של ישראל, יהיו גם תפילות. לכל קרבן יש המעלה הגדולה שלו, ולתפילה יש המעלה שלה. קרבן הוא הפעולה המעשית והתפילה היא משהו יותר מופשט ורוחני. בקורבן ציבור יש המעלה של היחד, שכלל ישראל מביאים קורבן אחד. וכשכל אחד מביא בעצמו זה לא קורבן ציבור, אבל גם לקרבן יחיד יש המעלה שלו.
ובימים האלה, ימי בין המצרים, אנחנו מתפללים בעזרת ה' על הגאולה ועל החזרה לבית המקדש.
נתבונן בדברי שלמה המלך עליו השלום כשבנה את בית המקדש. שלמה עומד בתפילה לפני ריבונו של עולם ואומר:
"לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א, ח, כט) וכאשר חלילה יחטאו וינגפו ויהיו להם צרות וישובו בתשובה, "וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ" (שם פסו' לג – לד) התפקיד של בית המקדש זה להיות מקום התפילה. בכל צרה יתפללו אל המקום הזה, כשייצאו למלחמה, וגם כאשר יחטאו ויגלו מן הארץ, "וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר.. :וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם" (שם פסו' מז – מח). וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (שם פסו' מא – מב) - הבית הזה הוא בית תפילה לכולם. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). אז מי שעומד בבית המקדש ומתפלל, הוא נמצא ממש בבית התפילה, ומי שעומד מחוץ לבית המקדש פונה לריבונו של עולם דרך בית המקדש. מתפללים אליך אל הבית הזה ושמעת השמיים, כי הקב"ה נמצא בכל מקום דרך הבית הזה.
הברייתא אומרת בברכות (ל.): תנו רבנן היה עומד בחוץ לארץ יכוון ליבו כנגד ארץ ישראל, היה עומד בארץ ישראל יכוון ליבו כנגד ירושלים. היה עומד בירושלים יכוון ליבו כנגד בית המקדש. היה עומד בבית המקדש יכוון ליבו כנגד בית קודש הקודשים, נמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום.
יש תשובה ברדב"ז, שחי לפני כ-500 שנה, תחילה היה רב במצרים ואחר כך עלה לירושלים, וכשהיה רבה של ירושלים, שאלו אותו: אחד שעומד בין הר הבית לכותל המערבי, האם הוא צריך לפנות אל הכותל המערבי או לקודש הקודשים. השואל חשב כיוון ששכינה לא זזה מהכותל המערבי, אולי צריך להתפלל לכיוון הכותל המערבי. אמר לו הרדב"ז: בוודאי צריך לכוון לקודש הקודשים, אף על פי שזרים נמצאים שם, לא מחשיבים את זה. צריך להיזהר לא לטעות ולחשוב שכותל המערבי זה המקום הקדוש. קודש הקודשים זה המקום הקדוש כמובן.
התקדמות במעלות הקודש בהדרגה
צריכים להתבונן, הברייתא אומרת שמכל מקום צריכים לפנות לבית המקדש. אדם נמצא בחוץ לארץ יפנה לארץ ישראל, בארץ ישראל יפנה לירושלים, בירושלים לבית המקדש, בבית המקדש לקודש הקודשים. למה לא אומרים שכל אדם שנמצא בכל מקום בעולם יפנה לבית המקדש לבית קודש הקודשים. למה מי שבחוץ לארץ יפנה לארץ ישראל, ומי שבארץ ישראל לירושלים, מי שבירושלים לבית המקדש, וכן הלאה, צריך להגיד דבר אחד, שהמגמה היא לפנות אל קודש הקודשים, אל ריבונו של עולם דרך קודש הקודשים. והתשובה: האם מי שרוצה לעלות מחוץ לארץ לירושלים יכול לעלות ישר לבית המקדש - צריך לעלות קודם לארץ ישראל, ומארץ ישראל יגיע לירושלים ולבית המקדש, ירושלים במרכז ארץ ישראל לא בצד, וגם בית המקדש הוא במרכז ירושלים. אז זה לא דבר טכני, זה דבר מהותי. אי אפשר מיד להיכנס אל הקודש, כשאתה נמצא במקום רחוק, אתה צריך להיכנס בהדרגה, אתה לא יכול בבת אחת להיכנס אל הקודש. אתה צריך לעלות ממדרגה למדרגה, אתה נמצא בחוץ לארץ תדע לך יש מדרגה של ארץ ישראל, וזו מדרגה גדולה מאוד ביחס לחוץ לארץ. וקודם תפנה למקום הזה של ארץ ישראל, ומשם תמשיך ותפנה לירושלים. ירושלים היא מדרגה גדולה, מדרגה של קודש מיוחדת, עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, בתי ערי חומה מקודשים מכל ארץ ישראל, ירושלים מקודשת גם מבתי ערי חומה, בירושלים אוכלים שלמים קודשים קלים, ואוכלים מעשר שני, זו כבר מדרגה גבוהה של קדושה. ואחר כך לפני ולפנים יש עוד מדרגה של קדושה, קדושת הר הבית וכן הלאה. מדרגות מדרגות במעלות הקדושה. וכל מדרגה היא עוד כניסה לקדושה. אי אפשר להיכנס בבת אחת. צריך לעלות בקודש בהדרגה.
כך גם סדרו לנו חכמים את סדר התפילה שהאדם הולך ומתקדם משלב לשלב. קודם התפילה פסוקי דזמרה, שירה, התרוממות רוחנית, ואחר כך קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה, ואחר כך נכנסים אל הקודש ממש, עולים למדרגה עוד יותר עליונה בתפילת העמידה. צריך לשאוף אל המעלה הגדולה, אבל הדרך היא בהדרגה. ואותו דבר בכל השאיפות של אדם. השאיפות צריכות להיות מאוד גדולות ממש עד השיא, עד שיא השיאים, לשאוף לתחיית המתים, למדרגה הכי גדולה, לא רק לעולם הבא. אבל הדרך היא שלא בבת אחת מגיעים למקום הגבוה, יש תחנות ביניים. צריך להפריד בין השאיפה הגדולה ובין הביצוע איך מגיעים אליה, כי לפעמים אנשים שואפים הרבה ולא מספיקים לפי מה שהם שואפים, ויש להם אכזבה ותסכול וזה שובר אותם. הם תכננו כך והביצוע בפועל יצא אחרת. אז צריך לדעת לעשות חלוקה. השאיפות הפנימיות הן גבוהות מאוד, אך הדרך היא לפי היכולת שלך. אם אתה תתקדם צעד אחרי צעד, תגיע גבוה, תגיע רחוק מאוד, לא בקפיצות.
התפילות עולות דרך מקום המקדש
הצל"ח על המשנה בברכות פרק חמישי: "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים", ובנוסח שבמשניות כתוב "כדי שיכוונו ליבם למקום" אומר הצל"ח (הנודע ביהודה), מה הכוונה למקום - שיכוונו למה שכתוב "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא). הוא המקום ששם התפללו אבותיו, אל המקום הזה שעליו אמר יעקב: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז), ושלמה אמר: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א, ח, לה) - כלומר לכוון אל המקום הכוונה אל בית המקדש, אל קודש הקודשים. "ושום תפילה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך השער הזה שהוא שער השמים, וכל התפילות שמתפללים בכל העולם צריכים לילך עד מקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים" - כלומר כל התפילות הן באות אל המקום הזה, מקום בית המקדש שהוא שער השמים ומשם הן עולות למעלה.
שמירת התפילות בדרך למקום המקדש
ואומר הצל"ח ש"לפי רוב מרחק הדרך יש לתפילות אחריות הדרך" - כלומר יש דרך ארוכה והתפילות צריכות להישאר בטהרתן ובשלמותן והן עלולות במשך הזמן להישחק, ואם מתפללים ממקום רחוק והדרכים בחזקת סכנה שבהם יש שודדים שהם הקליפות שנבראו בעוונות, זאת אומרת, עוברים דרך מקומות טמאים, והתפילות צריכות להגיע למקום המקדש והן עוברות דרך ארוכה, "ולפי רוב ריחוק הדרך, צריך שמירה בדרך". ולכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לעורר עצמם לתשובה והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אחר כך בתפילתו ולקיים "וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יז, ח). כלומר, החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, מכיוון שרצו לשמור על התפילה שיש לה דרך ארוכה עד שתגיע למקום המקדש, והיא עוברת במקומות שיש שם שודדים וגזלנים רוחניים, קליפות שהן יכולות לקלקל ולפגום בתפילה, ולכן היו בשעה הזאת מתפללים בהכנה גדולה לקראת התפילה, ויצרו מגינים לתפילה שתוכל לעבור את כל הדרך המסוכנת הזאת, ולהגיע בשלמותה למקום המקדש, וכך היה מקיים בתפילתו "וקמת ועלית אל המקום". כלומר הם היו מכוונים ליבם כדי שהתפילות יגיעו אל המקום הזה.
עיקר מקום התפילה בארץ ישראל
יש כאלה שנוסעים להתפלל בקברי צדיקים בחוץ לארץ, יש כאלה שנוסעים בראש השנה להתפלל בקבר של רבי נחמן מברסלב. פעם הנכד שלי נסע, ומישהו ביקש טרמפ, חסיד ברסלב, וזה היה חודש לפני ראש השנה, אמר לו החסיד אתה רוצה לנסוע לראש השנה לאומן, אני יכול לסדר לך כרטיס, ובכלל תדע זה ממש דבר נפלא התרוממות מאוד גדולה… אז אמר לו הנכד שלי, הסבא שלי סיפר לי שהוא היה בכותל, וראה את התפילות מגיעות מחוץ לארץ עייפות ומעוותות. הן עוברות דרך כל כך ארוכה מלאה קשיים עד שהן מגיעות לכאן. אז יש כאלה שכותבים פתק בכותל שיזכו להיות באומן בראש השנה, שה' יעזור להם שרבי נחמן יקבל תפילתם, עולם הפוך.. רבי נחמן בעצמו רצה להיות בארץ ישראל, לא הייתה לו ברירה, אז הוא אמר שהמקום שלו זה כמו ארץ ישראל, אבל כמו זה לא ארץ ישראל. צריך לקיים "ועלית אל המקום".
לעמוד נוכח ה'
הצל"ח אומר עוד דבר לכוון במילה 'מקום'. המקום זה ריבונו של עולם, ולמה הוא נקרא מקום - כי הוא מקומו של עולם, כלומר בכל מקום הקב"ה נמצא, העולם כולו נמצא במקום שלו, והוא מקומו של עולם כביכול, ללמדך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ואין מקום פנוי ממנו. ותמיד אתה נמצא נוכח ריבונו של עולם.
החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שירגישו שהקב"ה מקומו של עולם והם עומדים נוכח פני ה' כמציאות ממשית. גם בהתחלת התפילה אנחנו מתחילים בלשון נוכח, ואומרים 'ברוך אתה', פונים לריבונו של עולם שנמצא לפנינו. ואלקינו – זה אלקים שלנו, ובעצם ריבונו של עולם הוא למעלה מאלוקינו, הוא אלוקי העולם אלוקי העולמות אלוקי הכול. בכלל הביטוי 'אלוקים של' זה כבר מצמצם, כאילו אנחנו שייכים, כאילו יש לנו אלוקים והוא שלנו. וזה במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו של הקב"ה שהוא נקרא אלוקינו. וכיוון שיש כאן חשש גדול, שאם אדם מדבר כל הזמן בלשון נוכח לריבונו של עולם, זה יכול להראות כמו חברותא, והוא יכול לבוא לידי זלזול כשהוא מדבר כך לריבונו של עולם, שהוא גבוה מעל גבוה… לכן תיקנו לנו חכמים אחרי הברכה הראשונה, שהיא כולה ההתייחסות שהקב"ה מתייחס אלינו, את הברכה השנייה, 'אתה גיבור לעולם ה' מחיה מתים אתה' שבה אומרים את גבורותיו, שהכול ממנו יתברך גבוה מעל גבוה, כל הבריאה כולה. כדי ללמדך אל תבוא מתוך התחושה של הקירבה לידי מצב כזה שלא תדע להעריך את הגודל האלוקי העליון. צריכים להחזיק את התחושה הזאת בשני חלקיה. מצד אחד להרגיש נוכחות שריבונו של עולם נמצא בכל מקום. ומצד שני הוא גבוה מעל גבוה. כך צריך להרגיש כלפי הגדולה האלוקית.
כוונת העמידה לפני ה' וכוונת המילים
הרמב"ם במקום אחד אומר שמי שהתפלל בלא כוונה זו לא תפילה (הלכות תפילה פ"ד הט"ו), כלומר תפילה בלי כוונה כאילו לא התפלל כאילו לא דיבר. במקום שני אומר הרמב"ם (הלכות תפילה פ"י ה"א) שאם אדם מתפלל וכיוון בברכה הראשונה של שמונה עשרה, אז אפילו שלא התכוון בשאר הברכות לא צריך לחזור ויצא ידי חובה. לכאורה סתירה ברמב"ם, פעם הוא אומר שזו לא תפילה בכלל, וגם כל הברכות האחרות הן לא תפילה אם לא כיוון. ופעם הוא אומר שאם כיוון בברכה ראשונה זה מספיק.
ר' חיים מבריסק מתרץ שיש שתי כוונות בתפילה. יש כוונה אחת שהיא לעמוד לפני ה', זה מעשה תפילה הוא קורא לזה מעשה תפילה. אם אדם לא מרגיש שהוא עומד לפני ה' זה לא נחשב תפילה. כל עניינה של התפילה שהאדם עומד ומתפלל לפני ה', ואם אין לאדם את ההכרה הזאת, התחושה הזאת, זה כאילו לא דיבר, זה חסר במעשה התפילה. צריך ראשית כל להתפלל, אחרי שמתפללים צריכה להיות התפילה בכוונה.
והכוונה השנייה, לא רק הכוונה שעומד לפני ה' אלא כוונת המילים. לשים לב למילים שאומרים, לכוון למילים ולהבין אותן. אז הכוונה שעומד לפני ה', זו כוונה הכרחית בסיסית, בכל מילה בכל ברכה שאדם אומר הוא צריך להרגיש שהוא עומד לפני ה'. ולגבי כוונת המילים, אם הוא לא התכוון בשאר הברכות אלא רק בברכה הראשונה יצא ידי חובה. וזה גם מה שהצל"ח הדגיש כשאתה מתפלל, אתה עומד לפני המקום, ויודע שריבונו של עולם שומע אותך, אתה מתפלל אליו, והוא נוכח, מלא כל הארץ כבודו. ומצד שני לזכור לא לדבר בגובה העיניים, אתה לא מדבר כאן עם חבר, אין יותר גדול ויותר נבדל ממנו מהקב"ה. אנחנו פונים אליו דרך ההתגלות שלו, מה שהוא מתגלה אלינו אבל הוא גבוה מעל גבוה.
בית המקדש – מקום התגלות השכינה
הקב"ה הוא מקומו של עולם, ואין מקום שהקב"ה לא נמצא בו, ואם כך, אז למה צריכים להתפלל אל בית המקדש, התשובה היא – שאכן ה' באמת נמצא בכל מקום, ומבחינתו מבחינת ההופעה האלוקית המהותית, הוא נמצא בכל מקום בשווה, לא במקום אחד נמצא יותר ובמקום אחר פחות, אין גבולות, הקב"ה הופעתו מוחלטת בכל המקומות. אבל מבחינתנו, איפה הוא מתגלה - הוא נמצא בכל מקום אבל הוא לא מתגלה בכל מקום באותה מידה. מדרגות בהתגלות, עשר קדושות הן, בארץ ישראל יש התגלות אלוקית, ירושלים עוד יותר וכן הלאה - מדרגות על גבי מדרגות. הפנייה לריבונו של עולם היא דרך ההתגלות שלו. אמנם כל העולם כולו זה הופעה של הקב"ה, כל המציאות כולה זה התגלות של הקב"ה אבל יש מדרגות. כמו שאתה מדבר עם בן אדם - אתה לא מדבר אל הרגליים שלו, אתה מדבר אל הפנים, אף על פי שהנשמה נמצאת גם ברגליים. אתה לא מדבר אל האף, אתה לא מדבר אל האוזניים, אתה מדבר אל הנשמה, שהיא נמצאת בכל הגוף. אותו דבר, כוחות החיים נמצאים בכל המקומות. אבל בהתגלות יש הבדל. ברגל, יש התגלות מסוימת, ביד זו התגלות מסוימת. אבל התגלות של הפה, של המוח של החוכמה של הדיבור של העיניים - זו התגלות עוד יותר גדולה. ריבונו של עולם מתגלה בקודש, מה יותר קדוש, יש שם יותר גילויים, הקדושה זו ההופעה של ריבונו של עולם בהתגלותו. אנחנו יודעים את זה, אבל אנחנו לא רואים את זה. אתה מסתכל בבית המקדש ולא רואה, מי רואה את זה - מי שבר הכי לראות ששכינה שורה בבית המקדש. זאת אומרת, אנחנו פונים לריבונו של עולם שהוא נמצא בכל מקום ומקום, אבל הפנייה היא אל המקום שבו ההופעה האלוקית מתגלה אלינו בשיאה , אל בית המקדש.
מעלת תפילת העני
הזוהר (במדבר פרשת בלק קצ"ה ע"א) אומר: שלושה הם שכתוב בהם תפילה. אחד משה: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" (תהילים צ, א) שאין תפילה כמוה באיש אחר, כלומר למה נזכר תפילה למשה איש האלוקים - כי התפילה שמשה התפלל במובן מסוים אין לזה אח ורע, זה סוג מיוחד של תפילה לפי המדרגה הגדולה של משה רבינו. ויש גם סוג תפילה של דוד שאין כמותה למלך אחר. ויש עוד תפילה, "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" (תהילים קב, א). התפילה של העני היא תפילה מיוחדת, בגלל שהוא במצוקה היא מעומקא דליבא. וכל התפילות כלולות בתפילות הללו, ומה התפילה הכי חשובה, אומר הזוהר: התפילה החשובה מכולם היא התפילה של העני, היא קודמת לתפילה של משה וקודמת לתפילה של דוד, והיא קודמת לכל שאר תפילות שבעולם. מדוע, מפני שהעני ליבו שבור וכתוב: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (תהילים לד, יט), והעני המסכן עושה קטטה עם הקב"ה. כואב לו, והוא רב עם הקב"ה, למה אתה גורם לי את העוני והקושי הזה?! הביטוי של הזוהר 'עושה קטטה' והקב"ה אוהב את זה. והקב"ה מקשיב לו ושומע את מילותיו. וכאשר העני מתפלל בתפילתו הוא פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה נדחות מפני תפילת העני, והפסוק אומר "תפילה לעני כי יעטף" מה זה יעטף, המילה יעטף - מלשון "וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל, מב) שהאחרונים יהיו ללבן. הוא מאחר ודוחה את כל התפילות, כמו מי שמגיע מחוץ לתור, והוא נכנס ראשון, וכל האחרים צריכים לחכות עד שהוא יסיים. הקב"ה אוהב את תפילת העני כי היא באה מעומק הלב, וכל התפילות נדחות מפני תפילת עני שליבו שבור שכתוב "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים קב, א). הקב"ה אומר איני צריך בית דין שידון בינינו, תבואנה התרעומות שלו שהוא מתרעם אלי, ונהיה לבדנו, כפי שכתוב 'ולפני ה' ישפוך שיחו' – ממש לפני ה'. כל צבאות השמיים שואלים אלו לאלו במה עוסק הקב"ה - אומרים להם בתפילות של נשברי לב, בהתמרמרות שלהם, כי אין תשוקה גדולה יותר לקב"ה אלא לתפילת העני השופך דמעות ומתמרמר ומתרעם, ותפילה זו מאחרת את כל התפילות.
משה התפלל תפילתו, והתעכבה כמה ימים בשביל תפילת העני. דוד ראה שכל החלונות וכל שערי השמיים מוכנים להיפתח לפני תפילת העני, כיוון שראה זאת, עשה עצמו עני ואביון ופשט לבוש מלכות וישב על הארץ כאביון, ואמר תפילה כפי שכתוב: "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהילים פו, א) הוא ראה שתפילת העני מתקבלת, הוא הבין את העומק ואת עניינה של התפילה של העני, והרגיש כלפי שמיא כאילו הוא עני ואביון, הוא לא עשה הצגה, הוא ישב על הארץ ואמר שאין לו שום דבר.. ובכל זאת, אמר לו הקב"ה: דוד, וכי אינך מלך ושולט על מלכים גיבורים ואתה עושה עצמך אביון ועני, אתה לא נמצא במקום הזה, במקום הנפשי הזה, אתה לא יכול להיות כזה, אתה מלך. מיד שינה דוד את תפילתו והתפלל באופן אחר ואמר: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהילים פו, ב), ועם כל זה התפילה של דוד הייתה גם בביטול גדול כלפי שמיא כמו עני. ובאמת תפילת דוד כללה את כל הצדדים הללו, גם כחסיד וגם כעני.
מסביר הזוהר: איך אדם אומר על עצמו שהוא חסיד, הרי צריך להיות עניו, אלא שאסור לאדם להגיד על עצמו דברים רעים, ואסור להגיד על עצמו שהוא לא חסיד. אדם צריך שלא ישים עצמו רשע ולכן אמר כי חסיד אני - אומר הזוהר אמנם צריך להתוודות על חטאיו וזו גם חסידות שאדם יתוודה על חטאיו, אך אל יאמר שהקב"ה לא מקבל אותו עד שיפרט את כל חטאיו, די שיפרט מה שהוא זוכר. וכמו הדין לגבי חמץ בפסח שאין בודקים חמץ בחורי הבית מלמעלה ולא מלמטה וכן אין בודקים נגעים שאינם נראים אלא במבט אחד. כשאדם חוזר בתשובה אומר הזוהר שלא יחטט בחטאים. מה שהוא יודע שחטא – חטא, מה שהוא אולי לא צריך… לא בעצבנות. כמו נגעים הכהן מסתכל בנגע על מה שהוא רואה, ולא על מה שלא נראה, מה שמסתתר - בית הסתרים לא נחשב נגע. יש נגעים של מחלות ויש נגעים רוחניים. גם בנגעים רוחניים שמסתכלים - לא להסתכל אלא בכללות של הדבר. אמנם אנחנו נוהגים בפסח לא כמו שההלכה אומרת אלא מחטטים למעלה ולמטה, אבל הזוהר אומר כפי הדין של בדיקת חמץ, שבמקום שבדרך כלל לא מכניסים חמץ, לא צריכים לחפש מצד ההלכה. זאת ההסתכלות הנכונה, שאדם חוזר בתשובה ומתקן, צריך ללמד על עצמו דווקא זכויות.
הצדדים השונים בתפילה
ממשיך הזוהר, שדוד שם עצמו בד' דרכים: עם העניים, עם החסידים, עם העבדים, ועם מוסרי נפשם על קידוש ה'. עם העבדים כמו שכתוב: "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וכו' כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ" וכן כתוב: "הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי" (תהילים פו, ב). כלומר דוד קורא לעצמו עבד לפני ריבון של עולם. וגם השים עצמו עם אלה שמוסרים נפשם על קידוש ה' שכתוב: "שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" –הוא מוכן למסור את הנפש.
ובכל תפילה שאדם מתפלל יש את כל הצדדים האלו. הזוהר מדריך אותנו איך דוד התפלל כדי שנלמד מזה. אדם עומד לפני ריבונו של עולם, צריך להרגיש ביטול כמו עבד מצד אחד, ומצד שני מסירות נפש כמו בקריאת שמע שאומר 'בכל לבבך ובכל נפשך' והוא מתכוון לכך. וכשאומר אמת ויציב לפני תפילת שמונה עשרה הוא כמו עני בפתח, וגם בבקשות בתפילת שמונה עשרה הוא כמו עני, ובשומע תפילה שמובא בזוהר שצריך להתוודות, הרי הוא כחסיד שמתנקה מכל חטא.
התחזקות בתפילה בימי בין המצרים
משחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. מי נעל את שערי התפילה - אנחנו נעלנו את שערי התפילה. לא הקב"ה נעל בפנינו את שערי התפילה. כשאנחנו בעוונות גרמנו לחורבן בית המקדש, יצרנו מחיצה בינינו לבין ריבונו של עולם. והתפילות הן מאחורי השער, וכשאדם נמצא מאחורי השער, הוא צריך לצעוק שישמעו אותו. אם הוא נמצא קרוב, הוא לא צריך להתאמץ. אם הוא רחוק, צריך להתאמץ בתפילה יותר. עכשיו שאנחנו רחוקים, תפילתנו צריכה להיות עוד יותר מעומקא דליבא, כי אחרת היא לא נשמעת. אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים (ברכות לב:) - מי גרם לחומת ברזל "כִּי אִם עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב).
ואנחנו יכולים לפרוץ את החומה, לעשות בה סדקים. אנחנו מתאמצים לשבר את המחיצות הללו ומבקשים את קרבת ה'. בדרך הזאת אנחנו יכולים לפרוץ את החומות ולחזור ולהתקרב למצב הזה שנהיה ראויים שהקב"ה ישרה את שכינתו עלינו.
אז בימים האלה, אנחנו חייבים שהתפילה תהיה עוד יותר איכותית, עוד יותר עמוקה, עוד יותר מעומקא דליבא, כמו העני שאין לו כלום, שמרגיש שאין לו כלום, כי בלי בית המקדש אנחנו עניים גדולים, עניים מרודים, עניים רוחניים. בזמן בית המקדש עבודת ה' הייתה בדרגה אחרת לגמרי, אנשים מדברים לפעמים ואומרים שהם רואים 'אורות' - אלו ניצוצות זה לא אורות. בבית המקדש היו אורות גדולים. היום אנחנו מלקטים פירורים מהמדרגה הרוחנית הגדולה שהייתה בזמן בית המקדש - פירורי פירורים. בזמן בית המקדש כל ההופעה האלוקית הייתה כל כך ממלאת את הלבבות, וזה היה מגדיל אותם, מעצים את הנפש ואת כל כוחות החיים. ולזה אנחנו מתפללים ומשתוקקים שבעזרת ה' הקב"ה ירחם עלינו ויסלח לנו על כל עוונותינו ויקרבנו לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
