חזקות – תרתי לרעותא | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
כתובות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש

חזקות - תרתי לרעותאלהצלחת חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים והשבת החטופים

11 דק' קריאה

הקדמה כללית לגבי חזקות
חזקות הוכחה
ישנן שני סוגי חזקות בש"ס שכמעט אין קשר ביניהן אלא "שיתוף השם" בלבד. הסוג הראשון הוא חזקות המהוות הוכחה. נביא מספר דוגמאות: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (כתובות י ע"א); חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (כתובות יח ע"א); חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול (כתובות יט ע"א); חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה (כתובות כב ע"ב); חזקה שליח עושה שליחותו (עירובין לא ע"ב); חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (פסחים ט ע"א); חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו (לגבי בא במחתרת; יומא פה ע"ב). חזקות אלו בנויות על הוכחה שכך הוא הטבע הרגיל ולכן יש לתלות שגם במקרה שלפנינו המציאות הייתה כפי הטבע הרגיל .

חזקות "העמדה"
הסוג השני הוא חזקות שאינן בנויות על הוכחה, ובמשפחה זו קיימות החזקות "חזקה דמעיקרא" ו"חזקה דהשתא". נכנה אותן "חזקות העמדה" על פי דברי הגמרא בכתובות עה ע"ב: "חזקה העמד הגוף על חזקתו". עניינן הוא שכאשר יש לנו ספק לגבי מציאות מסויימת בזמן כלשהו, ומאידך יש לנו ידיעה מה הייתה המציאות בזמן שהיה לפניו או לאחריו, אנו תולים שהמצב שהיה לפני כן נמשך גם בזמן המסופק, או שהמצב שהיה לאחר מכן היה קיים גם בזמן המסופק. בהמשך נדון האם אכן חזקה דהשתא היא חזקה העומדת בפני עצמה או שאין כאן משפחה אלא רק בן יחיד – חזקה דמעיקרא.

חזקה דמעיקרא
המקור לחזקה דמעיקרא נלמד בחולין י ע"ב מדין התורה לגבי טומאת צרעת הבית. נאמר שם: "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא יד, לח). הכהן יוצא מן הבית ולאחר מכן מכריז שהבית בהסגר, ורק מרגע הכרזתו נטמא הבית, וקשה הרי יתכן שבינתיים בדיוק נצטמצם הנגע לגריס או פחות מגריס והבית טהור. מכך מוכיחה הגמרא שהולכים אחר חזקה דמעיקרא, כלומר, אנו תולים שהמצב נמשך ולא נשתנה.

חזקה דמעיקרא דאיתרע
במקרה שהובא לגבי צרעת אין סיבה לחשוש ולתלות שאירע שינוי, ובכך יש לומר שיש גם סברא, כי בדרך כלל מצב נמשך ולא משתנה, אולם כפי שרואים בש"ס אנו הולכים אחר החזקה גם כשנוצרה "ריעותא" וידוע לנו שאירע מעשה שגורם לנו להסתפק שמא נשתנתה המציאות, ואפילו אם מבחינה מציאותית ההסתברות לשני הכיוונים שקולה, בכל זאת אנו הולכים אחר החזקה. התוס' בחולין (ד"ה ודילמא) כותבים שגם דין זה מוכח מדין צרעת, שהרי לאחר שבעה ימים מגיע הכהן שוב, ואם הוא רואה שנשתנה הנגע והבית טהור הוא מכריז שהבית טהור ורק מרגע זה נטהר הבית, וכל מי שבימי ההסגר נכנס לבית נטמא. במקרה זה ברור לנו שבמהלך ימי ההסגר נצטמצם הנגע ובכל זאת אנו אוסרים את כל מי שנכנס, ותולים שבכל הזמן המסופק (עד לרגע הידיעה שנטהר) נמשך המצב שהיה בזמן החזקה.
בחזקה זו אין כלל סברא "מדעית" לומר שאכן נמשך המצב הקודם, שהרי מבחינה מציאותי אירע מעשה שיצר לפנינו ספק גמור אם השתנתה המציאות, ובכל זאת אמרה התורה שנלך אחר החזקה. נראה שרצון התורה הוא שלא ניוותר בספיקות ולכן גזרה התורה שנתלה ונתייחס למקרה כאילו ידוע לנו שנמשכה המציאות שהייתה לפניו. חזקה זו אינה מבררת את המציאות אלא זו "הנהגה", כלומר, התורה מדריכה אותנו להתנהג כאילו ידוע שזו המציאות – להעמיד שזו המציאות.
נחזק יותר את דברינו שאין כאן שום סברא של בירור אמיתי. התוס' בחולין הביאו מקרה נוסף מהש"ס בו רואים שהולכים אחר החזקה אפילו במקום ריעותא. הגמרא בכתובות כז ע"א ובמקומות נוספים כותבת שאם ידוע שנפלה טומאה באחד משני שבילים אך איננו יודעים באיזה מהם, והלכו שני אנשים בשני השבילים וכל אחד שואל את הרב בנפרד, מטהרים את שניהם. מבחינת הבירור המדעי ודאי שאי אפשר לומר שמסברא שני השבילים טהורים. מקרה נוסף יש להביא מדברי התוס' בגיטין עח ע"ב. המשנה שם אומרת שאם אדם זרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי היא ספק מגורשת, ומבארת הגמרא שיש שני עדים האומרים שקרוב לה ושני עדים האומרים שקרוב לו. התוס' (ד"ה והא) כותבים שזוהי רק חומרא מדרבנן אך מהתורה יש ללכת אחר החזקה ולומר שהואיל ועד כה הייתה נשואה הריהי בחזקת נשואה. ברור שאין שום סברא לומר שהואיל והייתה עד כה נשואה מסתבר שהגט נפל קרוב יותר אליו, אלא כאמור זוהי גזירת כתוב שכך יש להתנהג.

חזקה דהשתא
הגמרא בנידה ב ע"ב מביאה משנה לגבי מקווה שהייתה לנו ידיעה בעבר שהיו בו ארבעים סאה ומאידך כעת ידוע שאין בו, ובתווך שבינתיים הטבילו בו טהרות, וכותבת המשנה שהן טמאות. הגמרא מבארת שהואיל וכנגד חזקה דמעיקרא שהמקווה היה מלא יש תרתי לריעותא – גם כעת הוא חסר לפנינו וגם יש חזקת טומאה על הטהרות.
מגמרא זו משמע שיש משמעות לגבי פשיטת הספק בכך שכעת המקווה חסר, ובפשטות משמע מכך שכמו שיש חזקה דמעיקרא יש גם חזקה דהשתא אלא שחזקה דמעיקרא נחשבת לחזקה יותר וגוברת אלא אם כן מצטרפת חזקה נוספת – חזקת הטומאה של הטהרות. אולם אין הכרח בהבנה זו ויש מקום להסביר שאין זו חזקה בפני עצמה אלא שבכוחה לגרע את חזקה דמעיקרא ולהחלישה ולגרום בכך שנעדיף את חזקת הטומאה. הנפקא מינה תהא במקרה שאין כלל חזקה דמעיקרא, כגון שלא ידוע לנו אם בעבר היו ארבעים סאה וידוע לנו שכעת אין (אם לא נתחשב בחזקת הטומאה). בשאלה זו דן בהרחבה השב שמעתתא (ג, טז-יז), והוא כותב שמשמע שנחלקו בכך רש"י והתוס' (ד"ה מי איכא; ובנידה ב ע"ב ד"ה דהשתא) בקידושין עט ע"א בדעת רב. כמו כן, הוא מציין לטור (אה"ע סי' לא) המביא בשם הרמ"ה, שאם אדם קידש אשה בחפץ שלא ידוע אם היה שווה פרוטה וכעת הוא שווה פרוטה הולכים לפי המצב כעת ותולים שגם אז היה שווה פרוטה. מדבריו מוכח שסבר שחזקה דהשתא נחשבת לחזקה העומדת בפני עצמה. גם באחרונים נוספים רואים שסברו שהחזקה עומדת בפני עצמה. המהרי"ט (חלק ב חו"מ סי' ח) כותב בפירוש שכאשר אין חזקה דמעיקרא הולכים אחר חזקה דהשתא, ומוכיח זאת מדברי רבי נתן (ב"ב קנג ע"ב) האומר לגבי אדם שנתן מתנה ויש ספק אם היה שכיב מרע והרי זו מתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו: "אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה" , וגם החולקים עליו שם זה רק משום שמדובר בממונות והמוציא מחברו עליו הראיה, והביאו הנתיבות (קיב ס"ק ב) וסבר כמותו. וכן ברעק"א (שו"ת סי' ז) ביאר שבכך נחלקו רב ושמואל בקידושין עט ע"א, ואם כן להלכה שפוסקים כרב הרי זו חזקה.
אולם יש לעיין לפי הסוברים שזו חזקה העומדת בפני עצמה מהו המקור לכך, הרי כפי שנתבאר אין בחזקות אלו סברא, ובשלמא לגבי חזקה דמעיקרא מצאנו מקור בתורה אך לגבי חזקה דהשתא כיצד נחדש גזירת כתוב ללא טעם מדעתנו. וצריך לומר שמכך שראינו שרצון התורה שנסיק מן הידוע אל המסופק, כשם שלמדים מן העבר לעתיד כך יש ללמוד מן העתיד אל העבר. מכל מקום במקרה שיש את שתי החזקות, חזקה דמעיקרא גוברת, משום שמוכח כך מדין צרעת, כפי שהוכיחו התוס' בנידה (הובא לעיל).

תרתי לריעותא
כמובא לעיל, הגמרא בנידה ביארה לגבי מקווה שהואיל ויש תרתי לריעותא, גם השתא המקווה חסר וגם חזקת טומאה של הטובל (או הטהרות שהוטבלו), הם גוברים יחד על חזקה דמעיקרא. לפני שנדון ב'תרתי לריעותא' נעמוד על היחס בין חזקה דמעיקרא לחזקת טומאה של הטובל. מדברי הגמרא עולה שלולא חזקה דהשתא הייתה גוברת החזקה דמעיקרא על חזקת הטומאה ויש לעיין מדוע, הרי גם חזקת הטומאה היא בעצם חזקה דמעיקרא, שאנו תולים שהמצב הידוע לפני הזמן המסופק נמשך גם לזמן המסופק, אלא שהחזקה דמעיקרא עוסקת במצב המציאותי של המקווה ואילו חזקת טומאה במצב הדיני של הטובל.
נראה שהתשובה לכך היא שטהרתו של הטובל תלויה במקווה. ראינו שהטובל טבל במקווה ובכל זאת אנו מסופקים אם הוא טהור משום שאיננו יודעים אם המקווה היה מלא או חסר. אם כן, כל הספק שלנו לגבי הטובל נובע מכך שיש לנו שאלה מציאותית לגבי המקווה, והואיל ושורש הספק הוא הספק המציאותי לגבי המקווה, הרי שעלינו להכריע לאור החזקות הקשורות למצב המקווה, וממילא כתוצאה מכך ייגזר הדין לגבי הטובל .
לאור דברינו לכאורה עולה כעת שאלה הפוכה, מדוע במקרה של תרתי לריעותא אנו מתחשבים גם בחזקת הטומאה, הרי לכאורה עלינו לברר רק את דין המקווה ומכך לגזור על דין הטובל. נראה לנמק, שהואיל וכאמור אין סברא מדעית בחזקה דמעיקרא, ובמיוחד כאשר היא הורעה על ידי חזקה דהשתא, והיא אינה מבררת באמת מה היה מצבו של המקווה, לפיכך הבינו חז"ל שבמקום שיש גם חזקה דמעיקרא מצד הדין של הטובל, נתחשב גם בה ונעדיף אותה על פני החזקה דמעיקרא שהורעה על ידי החזקה דהשתא.

חריגים ל'תרתי לריעותא'
נמצאו מומים
הגמרא בדף עה ע"ב עוסקת בדין מי שנמצאו בה מומים ויש ספק אם הם נעשו רק לאחר הקידושין או שנעשו כבר לפני הקידושין ואם כן יש מקח טעות ובטלים הקידושין, ואומרת הגמרא שלולא חזקת הממון היינו הולכים אחר חזקת הגוף ואומרים שוודאי המומים נולדו רק לאחר הקידושין. התוס' (ד"ה אבל) מתקשים מדוע, הרי יש כאן גם חזקה דהשתא שכעת יש מומים וגם חזקה שהיא פנויה, ואם כן כפי שלמדנו מהדין של המקווה התרתי לריעותא גוברים על חזקה דמעיקרא. נעיר שגם כאן בדומה למקווה יש חזקה דמעיקרא לגבי המציאות וכנגדה חזקה דהשתא שגורעת מחזקה זו, ובנוסף חזקת דין שהיא פנויה (שכאמור גם היא מבוססת על חזקה דמעיקרא אולם היא אינה מתייחסת למציאות אלא לדין שאמור להיגזר מן המציאות). ומביאים תירוץ בשם הרשב"א – הר"ש משאנץ, ש"חזקת פנויה אינה כלום אצל חזקת הגוף". בביאור דבריו נחלקו הפרשנים, וניתן לחלקם לשתי קבוצות. יש שהבינו שחזקת פנויה היא חלשה, ויש שהבינו שחזקת הגוף היא אלימה.
הביאור הראשון מופיע כבר בדבר הראשונים. התוס' רא"ש (ד"ה אבל) מתרץ כר"ש אך מוסיף כמה מילים: "דחזקת פנויה חשיבא כמאן דליתא כלל לגבי חזקת הגוף משום שעומדת לינשא". כלומר, חזקת פנויה היא חזקה חלשה משום שעומדת להינשא, ולכן שונה מדין מקווה. אולם יש להבין את כוונתו. לא ניתן לפרש כוונתו שדווקא במקרה שלפנינו היא חלשה משום שראינו שהיא נתקדשה אלא שיש לנו ספק אם הקידושין חלו, כי גם במקווה ראינו שהוא טבל ויש לנו ספק אם הטבילה עלתה לו, אלא צריך לפרש שדרכה וטבעה של אשה להינשא, ואם כן זו חזקה שדרכה להשתנות. צריך לבאר שבמקווה איננו אומרים שדרכו של טמא לטבול משום שיש עמי ארצות שאינם מקפידים להיטהר.
הפני יהושע שם (ד"ה ונראה לרשב"א) מבאר גם הוא שחזקת פנויה היא חלשה, ומנמק שהואיל וראינו לפנינו שנתקדשה בוודאות בקידושין שמצד עצמם הם גמורים ויש רק ספק חיצוני שמא הם נתבטלו מחמת מום, הרי שהורעה ונחלשה חזקת פנויה, בשונה ממקווה שאמנם גם שם ראינו לפנינו שהטמא טבל אך שם הספק אם המקווה היה מלא הוא ספק בעיקר הטבילה ולכן שם לא הורעה כל כך חזקת הטומאה. דוגמא נוספת הוא מביא מקידושין עט ע"א. שם נחלקו רב ושמואל לגבי אדם שקידש את אשתו ביום בו נשלמו ימי נערותה ונעשתה בוגרת ויש לנו ספק אם הקידושין נעשו בעודה נערה או לאחר שבגרה. רב סובר שאינה מקודשת משום שכעת היא בוגרת והריהי בחזקת בוגרת ואילו שמואל סובר שהיא ספק מקודשת. הגמרא מקשה על שמואל מדוע שונה ממקווה שמתחשבים בחזקה דהשתא. הפני יהושע מסביר שההווה-אמינא לדמות היא משום שגם שם הספק הוא בעיקר הקידושין אם יש בכלל סמכות לאב לקדשה ולכן שם חזקת הדין שהיא פנויה היא חזקה, בשונה מן המקרה של נמצאו מומים.
יש מקום לעיין במקח שיש בו מום, האם המקח בטל מאליו או שזו רק זכות לדרוש ביטול מקח . אם זו רק זכות לדרוש ביטול, דברי הפני יהושע מובנים מאוד, אולם נראה שניתן לומר את דבריו גם אם נאמר שהמקח בטל מאליו, וכלשונו משום ש"הספק אתי מעלמא". הספק אם המקח בטל הוא לא ספק בעצם הקידושין אלא הקידושין מצד עצמם היו טובים אלא שאולי סיבה חיצונית גרמה שייבטלו ולא יחולו.
השב שמעתתא (שמעתתא ב פרק ב) ביאר את דברי הר"ש להיפך, חזקת פנויה אינה חלשה אלא חזקת הגוף היא אלימה. החילוק ממקווה הוא שהחזקה שהמקווה מלא אינה נחשבת לחזקת הגוף הואיל וגוף המקווה לא נשתנה אלא רק נחסר ממנו מעט מים. צריך להבין את דבריו, מדוע במקווה לא נחשב חזקת הגוף, ואכן השערי ישר (שער ב פרק ג) לא קיבל את דבריו והקשה שאמנם חיסור המים אינו שינוי בגוף המים אבל חיסרון במידה גם כן נחשב להשתנות.
נראה שהשב שמעתתא סבר שכדי שייחשב לשינוי גוף צריך שישתנה שמו, ולכן גם אם חסרו מעט מים לא נשתנה שמו אלא נשאר שמו מקווה (=מאגר מים). יש להוסיף ולבאר שגם אם מבחינה הלכתית השינוי משמעותי ונשתנה שמו ההלכתי אין זה נחשב שינוי גוף וממילא אין זו חזקת הגוף אלא חזקת דין. לכך מסתבר שגם השערי ישר יודה אולם לדעתו אין צורך שיישאר שמו עליו אלא כל שינוי במציאות נחשב לשינוי בגוף.
השערי ישר עצמו גם הלך בכיוון זה, שחזקת הגוף אלימה, אולם הוא יישב את המקרה של מקווה ששם החזקה שהמקווה מלא אינה מוגדרת כחזקת הגוף כי אמנם לגבי המקווה עצמו זו חזקת הגוף אך השאלה ההלכתית שאנו דנים בה כעת אינה לגבי המקווה (המקווה ודאי חסר ופסול כעת) אלא לגבי האדם שטבל בה, ולגביו אין זה גופו וכל המשמעות ממצב המקווה אליו הוא רק ביחס לדינו.

פתח פתוח
בסוגייתנו (ט ע"א) מחדש רבי אלעזר שהאומר פתח פתוח נאמן ואשתו נאסרת עליו, ומבארת הגמרא שמדובר באשת כהן ששם יש רק ספק אחד וספק דאורייתא לחומרא. התוס' (ד"ה לא צריכא) מקשים שיש כאן חזקת כשרות לכהונה של האשה, ואם כן מדיני חזקות יש לפשוט את הספק ולהתיר, ומתרצים שאדרבה יש להעמידה על חזקת הגוף שהיא בתולה ואם כן יש להחזיק שהבעילה נעשתה ככל המאוחר, ואם כן נעשתה לאחר הקידושין והיא נאסרה לבעלה. ניתן לבאר את תירוץ התוס' על פי האמור לעיל לגבי הסוגיא של מקווה, שהחזקה דמעיקרא שמתייחסת לשאלה המציאותית עדיפה לעולם לחזקת הדין למרות שגם היא בעצם חזקה דמעיקרא, משום ששורש הספק הוא בשאלה המציאותית ומשם נגזר הדין. לפי השב שמעתתא והשערי ישר נוכל לבאר דבריהם באופן נוסף ולומר שחזקת הגוף חזקה אלימה היא.
הפני יהושע (מהדו"ק ד"ה וי"ל) ורעק"א (ד"ה אך תירוצם) מקשים מדוע התוס' התעלמו מהחזקה דהשתא שכעת היא בעולה (ולפי חזקה זו יש לתלות שבשעת הקידושין כבר הייתה בעולה), ואם כן יש לדמות למקווה שגם כאן יש תרתי לריעותא . כפי שביארנו לעיל במקווה, גם כאן ישנה חזקה דמעיקרא לגבי המציאות וכנגדה חזקה דהשתא לגבי אותה מציאות שמגרעת אותה, ונוסף לעזרת החזקה דהשתא חזקת דין.
הפני יהושע במהדורה הראשונה מתרץ על פי חילוקו של הר"ש שחזקת הגוף היא אלימה. דבריו מתאימים לביאור השב שמעתתא וכן לביאור השערי ישר בדעת הר"ש, כפי שהובא לעיל, ונראה שאכן כך הם יתרצו את דברי התוס' כאן לגבי פתח פתוח, אולם לפי ביאורו של התוס' רא"ש וכן לפי ביאור הפני יהושע עצמו, שאין הכוונה שחזקת הגוף אלימה אלא שחזקת פנויה היא חלשה, לא נוכל לתרץ כך את התוס'. לפי התוס' רא"ש חזקת פנויה חלשה משום שטבעה ודרכה להינשא, וכאן אין לומר חלילה שדרכה של אשה לזנות ולהיפסל לכהונה, ולפי הפני יהושע היא חלשה בגלל שלפנינו ראינו שנתקדשה ובטלה חזקת פנויה (והספק הוא רק שמא דבר חיצוני ביטל את הקידושין), וכאן כלל לא ראינו שבטלה חזקת כשרות לכהונה, שהרי רק ראינו שפתחה פתוח ואין זה אומר כלל שנפסלה לכהונה כי אולי נבעלה לפני הקידושין.
הפני יהושע במהדורה בתרא (מהדו"ב ד"ה וי"ל) אכן דוחה את הסברו וכותב שלא ניתן להסביר כך לאור הסברו בדף עה ע"ב בדברי הר"ש (כנראה בתחילה הסביר את דברי ר"ש כשב שמעתתא או כשערי ישר וחזר בו), ובדברי התוס' נשאר בצריך עיון, אך את הגמרא עצמה מיישב שקושיית התוס' כלל אינה מתחילה משום שחכמים החמירו לא ללכת אחר חזקה דאיתרע להקל, ומבאר שכל דברי רבי אלעזר שהיא אסורה הם רק חומרא דרבנן, וכפי שהתוס' עצמם (ד"ה ואי בעית) מבארים לגבי ההעמדה השנייה בגמרא, שרבי אלעזר דיבר באשת ישראל שאביה קיבל בה קידושין לפני גיל שלוש.
רעק"א מתרץ באופן אחר את סוגייתנו, ועל פי תירוצו נוכל ליישב את התוס' גם לפי המפרשים בדברי הר"ש שחזקת פנויה גרועה היא. הוא מתרץ: "דבמקוה כשהיא עתה בפנינו חסירה מורה דאינה מטהרת לטמא, אלא דבאת לדון דכשטבל עדיין לא היה חסר, בזה דנין לצרף הריעותא שלפנינו לחזקת טומאה... מה שאין כן הכא דהריעותא שלפנינו אינו מורה בשום דבר לענין ההיתר דאדרבא בלא בעילה היה חזקת היתר והבעילה הוא נגד חזקת היתר, בזה לא מצרף הריעותא דבעילה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר". צריך להבין בדבריו מדוע "הריעותא שלפנינו אינו מורה בשום דבר לענין ההיתר" הרי לכאורה היא כן מורה, כי אם נעמידה בחזקת בעולה גם בזמן הקידושין הרי שהיא מותרת לכהונה. נראה לבאר את דבריו, שאמנם היא כן מורה אך בגלל שהידיעה שהיא בעולה היא הגורמת להסתפקות שמא יש לאוסרה, ובלעדיה הייתה ודאי מותרת, לפיכך ידיעה זו אינה יכולה לשמש גם כחזקה להתירה. צריך עיון בטעם של כלל זה, ומכל מקום רעק"א ראה בה סברא ישרה וכתב עליה: "ונכון בעזרת השם ית' אם כי סברא זו חדשה היא".
לפי שני תירוצי הפני יהושע קשה מדוע התוס' התעלמו מהחזקה דהשתא וכלל לא ציינו בשאלתם שיש כאן תרתי לריעותא, וכן לא ציינו את הסוגיא של מקווה בה נתבאר היסוד שבתרתי לריעותא לא הולכים אחר החזקה דמעיקרא, כפי שציינו בשאלתם בדף עה ע"ב. לפי רעק"א מובן, משום שלדבריו ההבדל בין סוגייתנו למקווה הוא שחזקת השתא שבסוגייתנו אינה טובה ואינה נחשבת לחזקה, וזה היה ברור לתוס' גם בשלב הקושיא.

כתובות