שיעבודא דרבי נתן | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
כתובות

קטגוריה משנית

682

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

שיעבודא דרבי נתן
כתובות דף יט ע"א
רב יהודה אומר בשם רב שהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ודנה הגמרא במי מדובר, שהרי אם המלווה אומר כן ודאי שנאמן שהרי זו הודאת בעל דין, ודחוק להעמיד שמדובר על הלווה כי זה פשיטא. אביי מתרץ שמדובר על המלווה ובאופן שגם הוא חייב כסף לאדם אחר, שאז אינו נאמן בגלל שההודאה לא גורמת להפסד רק עבורו אלא גם לאחר שהלווה לו. ומסביר שדין זה מבוסס על דינו של רבי נתן שחידש שהנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאים מזה ונותנים לזה, ודורש זאת מהפסוק "ונתן לאשר אשם לו". לא נאמר "לאשר הלווה לו", משמע שלפעמים החוב אינו למי שהלווה לו אלא למישהו אחר, ומקרה זה קיים כאשר למלווה שלו יש חוב כלפי אדם שלישי.
לצורך הבהירות נגדיר שהמקרה בו אנו עוסקים הוא שלוי לווה כסף משמעון ושמעון לווה מראובן. החידוש בפסוק הוא שראובן יכול לגבות ישירות מלוי. הפסוק "ונתן לאשר לו" עוסק באדם שחייב כסף אך נשבע לשקר שהוא פטור וחזר והודה, ודינו הוא שחייב קרן, חומש וקרבן אשם. הואיל וכך, לפי דרשת רבי נתן מחודש לכאורה בפסוק שלא רק את הקרן משלם לוי לראובן אלא אפילו את החומש, ואכן כך כותב הקצות (פו ס"ק א) והסכים עמו הנתיבות (ס"ק א), ועוד נעמוד על כך בהמשך.
יש להעיר לעניין דיני הודאת בעל דין, שרואים בסוגיא כאן שלולא החידוש של רבי נתן, עצם העובדה ששמעון חייב לראובן אינה גורמת לפגום בהודאתו של שמעון למרות שבכך שמודה גורם הפסד לראובן שלא יהיה לו מאין לגבות, וצריך לעיין גם בכך, מדוע דווקא החידוש של רבי נתן גורם לפגום בהודאה.

גדר החידוש
יש לעיין בגדר החידוש של התורה, האם התורה רק "חסכה בירוקרטיה" וויתרה על הצורך שראובן יגבה משמעון ושמעון מלוי ואיפשרה לפנות ישירות ללוי, או שמא יש כאן זכות קניינית כל שהיא שעוברת משמעון לראובן, ואם כן צריך לברר איזו זכות בדיוק עוברת.
הרשב"א בקידושין (טו ע"א ד"ה כתבינן) והר"ן בסוגייתנו (ו ע"א בדפי הרי"ף ד"ה לעולם) שואלים מדוע נצרך כאן חידוש מיוחד מן התורה, הרי גם בלעדיו היינו אומרים שכשם שראובן יכול לגבות מכל נכסיו של שמעון כך הוא רשאי לגבות משטרי החוב שבידו, שהרי גם הם חלק מנכסיו, וממילא יוכל לגבות מלוי. הם מתרצים שהואיל ושטרות אין גופם ממון לא ניתן לגבותם כשאר הנכסים. הרשב"א מוסיף ומסביר שאין ביד שמעון ממון ממש אלא רק שיעבוד, ואין שיעבוד חל על שיעבוד אלא רק על ממון ממש.
לאור דבריהם, יש לעיין מה חודש כעת בדברי רבי נתן. אפשר לומר שחודש ששיעבוד הנכסים (שיש לשמעון בקרקעות של לוי) כן יכול להשתעבד (לראובן), וכן הציע הברכת אברהם (בענין שיעבודא דר' נתן ס"ק ג) בדעת הרשב"א והר"ן (לצורך הקיצור, להלן נקרא לאפשרות זו: דרך הברכת אברהם), אך אפשר לומר שאכן אינו משתעבד ורק חודשה כאן זכות גבייה, שאף על פי שהקרקע של לוי לא משועבדת לראובן הוא רשאי לבוא ישירות ללוי ולגבות ממנו את חובו.
והנה הרשב"א שם (ד"ה ומיהו) כותב שלולא החידוש היינו אומרים שאינו יכול לבוא ישירות לגבות מלוי משום שהיה יכול לוי לטעון "לאו בעל דברים דידי את". לכן נזקקה התורה לחדש שבכל זאת יכול לגבות משום "אפוכי מטרתא למה לי?" היסוד לטענת "לאו בעל דברים" מופיע בכמה סוגיות וביניהן בבבא קמא ע ע"א. בבבא קמא נאמר שאדם הממנה שליח לתבוע את חברו וכותב לו הרשאה על כך אך לא כתב בהרשאה שהוא מקנה לשליחו את מה שיוציא בדין, הנתבע לא מחוייב לרדת עמו לדין אלא יכול לסלקו בטענת "לאו בעל דברים דידי את". רק אם המשלח מקנה למורשה את זכויותיו ממילא כעת המורשה תובע את הממון של עצמו ולא ניתן לסלקו.
מדברי הרשב"א עולה בפשטות (שלא כהצעת הברכת אברהם) שלא חודשה כאן כל זכות קניינית, אלא התורה רק "קיצרה את ההליך הבירוקרטי" משום "אפוכי מטרתא למה לי" והורתה שלוי לא יוכל לסלק את ראובן אלא יש לראובן זכות לבוא ישירות ללוי ולגבות ממנו למרות שאין לו זכות קניינית כלפיו. על גבי זה שאל הרשב"א, כמובא למעלה, מדוע זקוקים לחידוש ולא אומרים שיש לראובן ממש זכות ממונית כשם שגובה את שאר הנכסים, ואם כן ודאי לא יכול לוי לסלקו בטענת "לאו בעל דברים", והשיב ששטרות אין גופם ממון ושיעבוד בעלמא אינו משתעבד. בדברי הר"ן עדיין יש מקום לומר שחודש ששיעבוד כן משתעבד. ואולי גם בדעת הרשב"א ניתן לומר שמטרת התורה בחידושה הייתה כדי שלא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את, אך הדרך המשפטית לעשות זאת היא על ידי שיעבוד הנכסים המשועבדים, כדברי הברכת אברהם.
הקצות (פו ס"ק א) מחדש דרך שלישית בהבנת החידוש. הוא כותב שהרשב"א והר"ן לשיטתם ששטרות אינם משתעבדים אך בתשובת הרא"ש (כלל עט סימן ה) שנפסקה להלכה בשולחן ערוך (ס, א) כתוב שאדם המשעבד מטלטלין אגב קרקעות כל מטלטליו משתעבדים ובכללם גם שטרי חוב הנמצאים ברשותו. אם כן, מבואר כאן ששטרות כן ברי השתעבדות, ולפי זה חוזרת שאלת הרשב"א והר"ן, מדוע נצרך חידושו של רבי נתן. בתחילה הקצות מציע לתרץ שחודש כאן שגם שיעבוד גופו של שמעון משתעבד לראובן, אך דוחה שגם בכך אין חידוש כי אמנם אי אפשר למכור דבר שעדיין ברשותו אך אפשר לשעבד דבר שעדיין אינו ברשותו .
למסקנה מתרץ שחודש כאן שלוי נחשב ממש כאילו לווה מראובן, ויכולת הגבייה של ראובן מלוי אינה מצד שהנכסים משועבדים לו כשאר נכסי שמעון. כלומר, שיעבוד הגוף של לוי עובר כעת משמעון לראובן. אין לראובן רק שיעבוד של שיעבוד הגוף אלא את שיעבוד הגוף עצמו. על פי זה מחדש הקצות שראובן יכול למכור את השטרות של שמעון. עוד מחדש, ששמעון לא יוכל לסלק את ראובן במעות כדי למנוע ממנו את גביית הקרקע של לוי .
כאמור, בפשטות לפי הקצות חודש שהשיעבוד עבר לגמרי לראובן, ומעתה אין שום שיעבוד בין לוי לשמעון ובין שמעון לראובן, אולם בהמשך – בדיון לגבי חומש – נשוב לעיין אם אפשר לומר שחודש רק שלוי משועבד גם לראובן, ולפי זה ראובן יכול לגבות או משמעון או מלוי, וכשרוצה לגבות מלוי לא יכול שמעון לסלקו במעות משום שהוא בוחר בערוץ הישיר שבינו לבין לוי.
הנתיבות (ס"ק א) חולק על חידושו של הקצות וסובר שודאי יכול שמעון לסלקו במעות. את הוכחת הקצות משו"ת הרא"ש הוא דוחה, שדבריו נאמרו לאחר שחודש דינו של רבי נתן . הנתיבות עצמו סולל דרך רביעית . הוא מסביר שלאחר חידושו של רבי נתן, גופו של לוי משועבד ישירות גם לראובן, ומכיוון שכך יכולים גם נכסיו להשתעבד לראובן. משמע מדבריו שלולא גופו היה משועבד לא היו יכולים נכסיו להשתעבד, כדברי הרשב"א ששיעבוד אינו ממשי ואינו יכול להשתעבד, וכלל זה נכון גם לאחר החידוש. בשונה מן הקצות שהבין בפשטות שלוי משועבד רק לראובן, ולכן שמעון לא יכול לסלק את ראובן בזוזי, לדעת הנתיבות הוא משועבד גם לשמעון וגם לראובן ולכן יכול שמעון לסלק בזוזי. בנוסף לכך, לדעתו גם נכסי לוי משתעבדים לראובן.
בס"ק ג כותב הנתיבות: "אין לומר דשעבודא דר' נתן היינו שהלוה השני נעשה לוה של המלוה הראשון ממש, דאם כן לא היה צריך לתבוע להלוה תחילה. ועוד, דאם היה הלוה השני לוה של המלוה הראשון, אם כן אם מת הלוה הראשון ונשארו מטלטלין אצל הלוה השני לא ליהוי מטלטלי דיתמי, דהא הלוה השני חי והוא לוה של המלוה הראשון ממש. אלא על כרחך דשעבודא דר' נתן הוא, דהשעבוד שיש להלוה הראשון על הלוה השני נשתעבד להמלוה הראשון, כמו שעבוד שאר נכסים שיש להלוה הראשון". לכאורה נראה מדבריו שהולך בדרכו של הברכת אברהם, שנכסי לוי משועבדים לראובן רק מכח העובדה שנחשבים כנכסי שמעון וכל נכסי שמעון משועבדים לראובן, וקשה שהרי זה מנוגד לדבריו בס"ק א. אולם באמת גם בדבריו בס"ק ג כותב שגוף ראובן משועבד ללוי, ונראה ליישב, שאין כוונתו לומר שנכסיו משועבדים ממש כשאר נכסי שמעון אלא כוונתו לומר שכמו שאילו היו נכסיו משועבדים ככל נכסי שמעון לא היה גובה מהם משום שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, כך כל שכן שכאן אין לגבות, הואיל וגרע מנכסי שמעון כיוון שלוי נחשב רק כערב של שמעון, ולכן אף שגופו משועבד ישירות לראובן, הרי זה כערב שאמנם משועבד ישירות למלווה אך שיעבודו הוא רק על תנאי שהלווה לא יפרע.
לסיכום: מצאנו ארבע אפשרויות להבנת חידושו של רבי נתן. נציין אותן לפי הסדר, מהחידוש הקטן לחידוש הגדול:
א. פשט הרשב"א: אין כאן שום זכות קניינית אלא חודשה רק זכות גבייה, שלא תהיה יכולת לטעון "לאו בעל דברים דידי את".
ב. ברכת אברהם ברשב"א ובר"ן: חודש ששיעבוד הנכסים של שמעון משועבד לראובן.
ג. נתיבות: גופו שלוי משועבד גם לראובן כערב של שמעון, ומתוך כך גם נכסיו משתעבדים לראובן.
ד. קצות: שיעבוד הגוף של לוי עובר משמעון לראובן .
ישנן נפקא מינות רבות שבאופן פשוט תלויות בהבנות אלו, ונעמוד עליהן. לפני כן נזכיר את תלייתו של המנחת אשר (קידושין סימן לג ס"ק ב), שכתב שנראה ששורש המחלוקת בין שיטת הרשב"א לשיטת הקצות היא בהבנת גדר השיעבוד. הרשב"א הבין שזו רק זכות גבייה, ולכן שיעבוד אינו כשאר הנכסים היכולים להשתעבד, אך הקצות הבין שהשיעבוד נחשב לממון ממשי ולכן ניתן לשעבדו.

נפקא מינות
פגימה בהודאה
תחילה נעיין בפשט הסוגיא לאור ההבנות השונות. כפי שהערנו, מבואר בסוגיא שללא חידושו של רבי נתן היה נאמן שמעון להודות למרות שגורם בכך הפסד לראובן, שלא יהיה לו מאין לגבות חובו.
לפי הרשב"א צריך לומר שעצם העובדה שמונע מראובן מקום לגבות ממנו את חובו עדיין לא פוגם בהודאתו, כי בינתיים הקרקע אפילו לא משועבדת לראובן ואין לו זכות גבייה בכך, ולכן כמו שראובן לא יכול לכוף את שמעון לעבוד כדי להמציא לו מעות כך אינו מחוייב להשתדל כדי להמציא עבורו את הקרקע, וממילא גבייה זו נחשבת בינתיים כדבר השייך לשמעון ולרצונו בלבד, ולכן נחשב כבעל דבר גמור על כך ונאמן בהודאתו. אך לאחר שחודש שראובן זכאי לגשת ישירות ולגבות מלוי, הרי ששמעון אינו בעל הדבר היחידי על גבייה זו, ולכן אינו נאמן מטעם הודאת בעל דין.
אם נאמר כברכת אברהם שחודש שיש שיעבוד על שיעבוד הנכסים, ניתן לומר שרק בגלל שיש לראובן ממש זכות קניינית בגבייה זו, בטלה הנאמנות מטעם הודאת בעל דין. וכן לפי הנתיבות, בגלל שחודש שגופו של לוי ונכסיו משתעבדים לראובן, בטלה נאמנותו.
לפי הקצות שגם לולא החידוש ידענו שמשועבד לראובן, צריך לומר שלמרות שיש שיעבוד לראובן עדיין נחשב שמעון כבעל דבר גמור ונאמן, ורק בגלל שחודש שהשיעבוד של לוי הוא כלפי ראובן, שמעון כבר לא נחשב לבעל הדבר ואינו נאמן בהודאתו.

חומש
כאמור, הקצות מסיק מדרשתו של רבי נתן שהאמור "לאשר אשם לו" מוסב על ראובן, שהואיל והפסוק עוסק גם בקרן וגם בחומש הרי שגם את החומש יש לתת לראובן. מכאן הוא מביא סיוע לשיטתו שהתורה מחשיבה את לוי כאילו לווה מראובן, שהרי אם כשראובן גובה נחשבת גבייתו כאילו הוא גובה מלוי דרך שמעון, הרי שהנושה של לוי הוא שמעון ואם כן כפירת לוי היא כלפי שמעון והוא צריך לשלם לו את החומש ולא לראובן.
יש לעיין אם כוונת הקצות דווקא למקרה שלוי כפר בפני ראובן כאשר בא לגבות ממנו או שאפילו כששמעון בא לגבות ולוי כפר בפניו. שאלה זו תלויה בשאלה שהעלנו מקודם, האם לשיטת הקצות בטל לגמרי השיעבוד של לוי לשמעון, או שרק נוסף שיעבוד נוסף ישיר כלפי ראובן. לפי הדרך השנייה, גם כששמעון בא לגבות החומש יינתן לראובן, ויתירה מזו, לכאורה שמעון כלל אינו זכאי לגבות מלוי.
הקצות הביא נפקא מינה העולה מדבריו והיא ששמעון לא יכול לסלק את ראובן במעות. לכאורה אם נסבור כמו הדרך השנייה היה לקצות להביא נפקא מינה הרבה יותר פשוטה ומשמעותית, שראובן לא רשאי לגבות משמעון אלא רק מלוי וכן ששמעון לא רשאי לגבות מלוי, ומכך נראה לכאורה שלא חידש בצורה כה קיצונית שבטל השיעבוד כלפי שמעון אלא רק שנוסף שיעבוד גם כלפי ראובן. אולם באמת מפורש בקצות כאפשרות השנייה . הקצות כותב: "דכפירתו אל המלוה האמיתי ואם כן החומש יותן לו וזה שתובעו אינו אלא כמו בא בהרשאה". כלומר, מדובר בפירוש ששמעון בא לתבוע ולוי כפר בפניו, ובאמת מעיקר הדין אינו רשאי לגבות ממנו, אלא שאנו רואים אותו כמי שבא בשליחות ובהרשאת ראובן, ולכן גם כשכופר בפניו נחשב ככופר בחובו של ראובן .
אולם מלשון הנתיבות (ס"ק א) משמע שהבין בקצות כאפשרות הראשונה, כפי שמדקדק המעשה בצלאל בפירושו לספר ריקאנטי (סימן ערה). הנתיבות כתב: "אמנם הא שכתב דנפקא מינה בהא דר' נתן לענין אם תבעו המלוה הראשון וכפר בו ונשבע, דחייב לשלם לו קרן וחומש דנחשב הוא הבעלים... יפה כתב ונכון הוא". משמע שמדובר דווקא כשתבעו ראובן (המלווה הראשון) .
כיצד ישיבו החולקים על הקצות? לא מצאתי בראשונים מי שהזכיר שדינו של רבי נתן משפיע גם על החומש, וגם מלשון הנתיבות שראה צורך לאשר את דברי הקצות ולכתוב ש"יפה כתב" משמע שאין זה דבר פשוט ומחוייב, ולפי זה אפשר לתרץ את החולקים שחלקו על דין זה וסברו שהואיל ואין זה פשט הפסוק אלא רק דרשה, ניתן לומר שהדרשה נאמרה רק לגבי הקרן ולא לגבי החומש.
אך אפשר לומר שגם אם נאמר כברכת אברהם ונאמר שחודש ששיעבוד הנכסים של שמעון משועבד לראובן, די בשיעבוד זה כדי להחשיב את הכפירה כלפי ראובן. הסבר זה יובן בעיקר אם נבין כהבנת הנתיבות שמדובר דווקא כשראובן בא לתבוע ולוי כפר בפניו, כי אז באמת הכפירה היא כלפי ראובן .
ואולי אף לדרכו של הרשב"א יש מקום לומר שהואיל וחידשה התורה שיש לראובן זכות גבייה, סוף סוף כאשר הוא בא לתבוע את חובו והכפירה נעשית כלפיו, לוי כופר בחוב של ראובן ולכן חייב להביא את החומש אליו. לפי זה ודאי שמדובר דווקא כשראובן בא לתבוע והכפירה נעשתה בפניו.\

האם שמעון יכול לסלק את ראובן במעות?
כאמור, הקצות לאור שיטתו כתב ששמעון אינו יכול לסלק את ראובן במעות, כי לוי הוא לווה ישיר של ראובן, ואילו הנתיבות חלק וסבר שיכול לסלקו, כי לדעתו גם כאשר גובה מלוי הוא גובה מתורת שיעבודו של שמעון אליו. כפי שכתבנו למעלה, לכאורה לפי הקצות יש נפקא מינה גדולה יותר, והיא שראובן לא יכול לגבות משמעון וכן שמעון לא יכול לגבות מלוי. לפי הברכת אברהם וכל שכן לפי הרשב"א ודאי ששמעון יכול.

האם שמעון יכול למחול ללוי על החוב?
לגבי שאלה זו ישנה מחלוקת ראשונים גדולה בסוגייתנו. אביי אומר ששמעון לא נאמן לומר שהשטר שבידו הוא שטר אמנה ולוי פטור משום שהוא חב לראובן. מקשים הראשונים מדוע אינו נאמן במיגו שיכול למחול ללוי על החוב, שהרי שמואל חידש שהמוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול ואם כן מסתבר שהוא הדין כאן. תירוצי הראשונים נחלקים לשני סוגי תירוצים. כיוון אחד הוא שמיגו זה גרוע, ולפי זה אכן הדין הוא ששמעון יכול למחול אלא שאין לו מיגו. כיוון שני הוא שכאן הדין שונה משטרות. לגבי הדין שאפשר למחול על שטרות נאמרו שני הסברים. לפי הרי"ף משום שמהתורה לא ניתן למכור שטרות ומכירת שטרות תקפה רק מדרבנן, ולכן צמצמו חז"ל את חידושם וקבעו שלמרות שניתן למכור אין זו מכירה גמורה אלא עדיין יכול המוכר למחול ללווה על חובו. ולפי רבנו תם מכירת שטרות תקפה מהתורה אולם רק שיעבוד הנכסים ניתן להימכר ואילו שיעבוד הגוף נותר על המוכר. כאשר מוחלים על שיעבוד הגוף בטל גם שיעבוד הנכסים, ולכן אם ימחל המוכר על שיעבוד הגוף שנותר בידיו שוב לא יוכל הקונה לגבות בשטר שקנה. הר"ן מסביר ששני הטעמים הללו לא קיימים בשיעבודא דרבי נתן. הראשון, משום שכאן זהו חידוש של התורה ולא דין דרבנן. והשני, משום שכאן גם שיעבוד הגוף עובר לראובן.
בכיוון הראשון, שניתן למחול, צעדו הראשונים הבאים (בסוגייתנו): התוס' (ד"ה וכגון) בפירושם הראשון, הרא"ש, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בפירושו השני. לעומת זאת, התוס' בפירושו השני וכן הר"ן בפירושו הראשון צעדו בכיוון השני וסברו שלא ניתן למחול, ונראה מהר"ן שזוהי נטייתו העיקרית.
שאלה זו תלויה במחלוקת לגבי גדר החידוש. אם כהסברנו ברשב"א, חודש רק שיש לראובן זכות גבייה, ודאי שיכול שמעון למחול, אך אם חודש כקצות שלוי נחשב כלווה של ראובן ודאי שלא יוכל שמעון למחול (ואכן בקצות (ס"ק ב) מפורש שאינו יכול למחול). לפי דרך הברכת אברהם, ששיעבודו של שמעון משועבד לראובן יש לעיין מה הדין – האם ניתן למחול על נכס משועבד? בקצות (ס"ק א, כשדן בדברי הש"ך) כתב שלא ניתן למחול על נכס משועבד כי כמו שניתן לגבות כאשר הלווה מוכרו כך ניתן לגבות כאשר הוא מוחל . ליתר דיוק, לדרך זו עצם המחילה חלה ויש לכך משמעות לגבי שמעון שלא יוכל לגבות מלוי, אולם המחילה לא תפקיע מראובן את יכולת הגבייה מלוי. וכן לדרך הנתיבות, עצם המחילה חלה, אך הואיל ונכסיו משועבדים לראובן, המחילה לא תפקיע מראובן את יכולת הגבייה מלוי.
כפי שראינו, הר"ן בתירוצו הראשון והעיקרי סובר שלא ניתן למחול וחילק ממכירת שטרות גם לדרכו של הרי"ף וגם לדרכו של רבנו תם. לדרכו של רבנו תם חילק שבמכירת שטרות שיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר ואילו בשיעבודא דרבי נתן הוא עובר לראובן. לכאורה מפורש בדבריו כשיטת הקצות, ואולם נחלקו מה היה הדין לולא חידוש רבי נתן, שלפי הקצות גם בלעדיו היינו אומרים ששיעבוד משתעבד ואילו לפי הר"ן לא, אך למסקנה גם הר"ן מודה שחודש ששיעבוד הגוף עובר לראובן. לגבי החילוק שכתב לדרכו של הרי"ף אין צורך לומר שמודה לקצות אלא ניתן לומר שחודש כברכת אברהם. לא נוכל לומר שחודש כשיטת הרשב"א כי לפיה צריך לומר ששמעון יכול למחול. הר"ן לא ציין שגדר החידוש של רבי נתן תלוי בין הסבר הרי"ף להסבר רבנו תם, ולכן מסתבר יותר שלפי שתי הדרכים סבר שהחידוש הוא כשיטת הקצות.
כפי שיובא, הברכת אברהם (בענין שיעבודא דר' נתן ס"ק ג) הסיק מדעת הר"ן לגבי מקרה שיש לשמעון נכסים, שהוא חלוק על שיטת הקצות, ולפיכך ביאר שהר"ן סבר שחודש שהשיעבוד יכול להשתעבד . צריך עיון כיצד ליישב זאת עם דברי הר"ן כאן בשיטת רבנו תם .

כשיש לשמעון נכסים
נחלקו הפוסקים אם ראובן רשאי לגבות מלוי גם במקרה שיש לשמעון נכסים. הרשב"א בקידושין והר"ן בסוגייתנו סוברים שאינו יכול, וכן פוסקים השולחן ערוך (פו, ב) והנתיבות (ס"ק ג). ואילו הים של שלמה (בבא קמא ד, יט), הש"ך (ס"ק ה) והקצות (ס"ק ב) סוברים שיכול לגבות. הש"ך מסייג שבמקרה שיהיה ללוי פסידא מכך, כגון ששמעון רוצה למחול לו או להאריך לו זמן, תיקנו חז"ל שלא יגבה מלוי כשם שתיקנו לא לגבות מלקוחות במקום שיש בני חורין , אך הקצות חולק וסובר שתמיד ניתן לגבות, וכן פשטות הים של שלמה שלא הזכיר חילוק.
הברכת אברהם (ס"ק ב) תולה דין זה במחלוקת לגבי גדר החידוש. הקצות לשיטתו מוכרח לומר שניתן לגבות ולא שייך לדמות זאת לדין שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, כי אם לוי משועבד לראובן ישירות, הרי שגם שדותיו של לוי נחשבות עבור ראובן כבני חורין. אולם לדרך הברכת אברהם שגובה את נכסי לוי בתורת נכסיו המשועבדים של שמעון, הרי שיש לו להיפרע קודם מנכסי בני החורין של שמעון. לפי זה, גם לפי דרך הרשב"א וגם לפי דרך הברכת אברהם לא ניתן לגבות מלוי כשיש לשמעון נכסים. הנתיבות, כמובא למעלה, ביאר (ס"ק ג) שאמנם גוף לוי משועבד לראובן, אך דינו כערב שניתן לגבות ממנו רק אם אין לשמעון נכסים.
כפי שכבר הוזכר, הברכת אברהם תמה על הסתירה בין פסיקת הר"ן כאן שלא ניתן לגבות מלוי כשיש לשמעון נכסים לבין פסיקתו לעיל ששמעון לא רשאי למחול, ולפיכך הסיק שמצד אחד לא סבר כקצות ומצד שני לא סבר שזו זכות גבייה בלבד אלא הלך בדרך הברכת אברהם.\

לאחר מות שמעון
הרשב"א בקידושין כותב שבגלל שהטעם הוא "אפוכי מטרתא למה לי", דין זה נכון דווקא במקרה שהיה יכול לגבות משמעון לאחר ששמעון גבה מלוי. לכן הדין לא קיים במקרה ששמעון מת ובא ראובן לגבות מטלטלין מלוי, כי אילו בני שמעון היו גובים אותם מלוי, ראובן לא היה יכול לחזור ולגבות מהם כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. אם כן, הדין של רבי נתן קיים רק במקרה ששמעון חי או שהוא מת אך ראובן בא לגבות קרקעות מלוי.
דין זה מתאים לשיטת הרשב"א וכן לשיטת הברכת אברהם שהגבייה נעשית דרך שמעון, אולם לפי הקצות והנתיבות שגובה ישירות מלוי אין כאן כלל גבייה מיתומים.

לפני זמן הפירעון של לוי
הר"ן, הסובר כעיקר ששמעון אינו יכול למחול ללוי, נתקשה מבבא קמא פז ע"א, ששם משמע שאשה המוכרת כתובתה יכולה למחול עליה, למרות שלכאורה יש שם שיעבודא דרבי נתן. הוא מתרץ שבכתובה לא חל שיעבודא דרבי נתן בגלל שעדיין לא הגיע מועד הפירעון שלה.
הברכת אברהם (ס"ק ב) כותב שלפי שיטת הקצות שהחוב נחשב כלפי ראובן לא שייך לחלק בין אם הגיע זמן הפירעון לבין אם לא הגיע.

כשהחוב לראובן קדם לחוב לשמעון
ההגהות אשר"י (רא"ש בבא קמא ד, ד) כותב שדינו של רבי נתן קיים רק במקרה שקודם שמעון הלווה ללוי ואחר כך ראובן הלווה לשמעון, אך להפך לא. אולם השולחן ערוך (פו, א), הגר"א (ס"ק ב) והקצות (ס"ק א) סוברים שלא משנה איזה חוב קודם.
המנחת אשר (קידושין סימן לג ס"ק א) כותב שנראה שההגהות אשר"י סבר כדרך שהבאנו בשם הברכת אברהם, ששיעבודו של שמעון משועבד לראובן, ולכן הדין כפוף לדיני שיעבוד, שרק נכסים שהיו קיימים בשעת ההלוואה משתעבדים, אולם לשיטת הקצות שחובו של ראובן נחשב כחוב ישיר לראובן לא אכפת לנו איזה חוב קדם.
לכאורה לפי הסברנו ברשב"א גם אין חילוק איזה חוב קדם, כי החידוש הוא שלוי לא יכול לומר "לאו בעל דברים דידי את" למרות שאינו משועבד לראובן ואם כן טעם זה שייך גם כשהלוואתו של ראובן קדם, כי איננו נזקקים כאן כלל לדיני שיעבוד.
למעלה ראינו שהברכת אברהם תלה גם את המחלוקת לגבי מקרה שיש לשמעון נכסים במחלוקת בגדר החידוש. לפי זה אכן הגר"א והקצות הסוברים כאן שאין חילוק איזה חוב קיים מתאימים לשיטתם שם שהדין קיים כשיש לשמעון נכסים, אולם בשיטת השולחן ערוך ישנה סתירה, כי כאן פסיקתו היא כקצות ואילו שם אינו כקצות. אך באמת לאור דברינו אין קושי, כי אפשר לומר שהשולחן ערוך נקט כהסברנו ברשב"א .

כתובות

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

כתובות
ספק שניתן לבררו
כתובות דף ב ע"א
סיון תשע"ח
כתובות
קרקע עולם; מצוות שבגוף ומצוות שבכח
כתובות דף ג ע"ב; סנהדרין דף עד ע"א
סיוון תשע"ח
סוכה
דחיית לימוד תורה מפני מצוות
סוכה דף כו ע"א
תשרי תשפ"ו
יסודות בדיני ממונות
יסודות המוחזקות
תשרי תשע"ה

כתובות

כתובות
ברכת חתנים ופנים חדשות
כתובות דף ז ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | ז אב תשפ"ד
15 דק'
כתובות
פתיחה אמונית למסכת כתובות
מסכת כתובות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' חשוון ה'תשס"ו
כתובות
פלגינן דיבורא ופלגינן נאמנות - אנוסים היינו מחמת ממון
כתובות דף יח ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ח
כתובות
יסודות ה"מיגו" – מה לי לשקר
כתובות דף יט ע"א
הרב יאיר וסרטיל | יד אב תשפ"ד

כתובות

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב ש. יוסף וייצן
הרב אליעזר מלמד
הרב חגי לונדין
הרב בני אלון
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
הרב ינון גרוסברג
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב שלמה שושן
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו