ברכת חתנים ופנים חדשות | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
כתובות

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

ברכת חתנים מורכבת משש ברכות וכאשר יש יין מצורפת להן גם ברכת הגפן וכך יחד הן מהוות שבע ברכות. מובאות בדף ז ע"ב שתי ברייתות בנוגע לברכת חתנים. בראשונה נאמר שמברכים ברכת חתנים בבית חתנים, ובשנייה נאמר שמברכים ברכת חתנים בעשרה (כלומר, כשיש עשרה אנשים) כל שבעה. על כך מסייג רב יהודה, שמברכים כל שבעה דווקא כשבאו פנים חדשות.

בעת החופה – זמן הברכה
רש"י (ד"ה בבית חתנים) כותב: "כשנכנסה לחופת נישואין". משמע שמברכים לאחר שכבר נכנסה לחופה. לעומת זאת, הרמב"ם (אישות י, ג) כותב שצריך לברך לפני הנישואין, וכן נפסק בשולחן ערוך (סב, א) . אולם בניגוד לברכת אירוסין שבה כתב (אישות ג, כג) שאם לא בירך לפני הקידושין הפסיד את הברכה, כאן לגבי ברכת הנישואין כתב (י, ו) שאם לא בירך עליו לברך אפילו אחר כמה ימים.
גם לפי הרמב"ם ברכת חתנים היא ודאי ברכת השבח ולא ברכת המצוות, שהרי כאמור הוא כתב שאם לא בירך מברך גם לאחר ביצוע מצוות הנישואין שלא כברכת הקידושין, ועוד, כפי שכתב הר"ן בפסחים (ד ע"א בדפי הרי"ף; על דף ז ע"א), כן מוכח מכך שברכת חתנים מברכים בכל ימי המשתה כשיש פנים חדשות ולא רק בעת קיום המצווה בחופה. לפיכך צריך לעיין מדוע סובר הרמב"ם שיש לברך דווקא לפני הנישואין.
הר"ן מיישב שטעם הרמב"ם הוא על פי שיטתו שחופה היא ייחוד וצריך שהייחוד יהיה ראוי לביאה, והואיל וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה צריך לברך לפני החופה.
הגרב"ד פוברסקי (אותיות קי-קיא) מקשה על תירוץ הר"ן מהלכה ו ששם כתב הרמב"ם שאם "כנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה". ונראה שגם הר"ן לא התכוון לבאר כך ברמב"ם אלא רק הביא את דברי הרמב"ן (פסחים ז ע"א ד"ה והוי יודע) שהביא את דעת הרמב"ם וציין עליהם שכך דעתו נוטה משום טעם זה, וגם בדברי הרמב"ן יש לומר שלא התכוון לנמק את שיטת הרמב"ם אלא רק מדוע הוא סבר להלכה כדבריו.
הגרב"ד עצמו מתרץ שאמנם זו ברכת השבח אבל בגלל שלא תוקנה כאן ברכת המצוות תיקנו על כל פנים שברכת השבח תיאמר לפני הנישואין כדי שתוכל לשמש גם כברכת המצוות.
לכאורה אפשר לתהות על דבריו: האמנם נוסח של שבח יכול להועיל ולשמש כברכת המצוות?! אולם ניתן להוכיח בשיטת הרמב"ם שאכן כן מברכת האירוסין, שהרי שם תוקן נוסח של שבח והוא מועיל כברכת המצוות ושם אף עיקר המטרה היא ברכת המצוות. בסוגיית "מצוות הקידושין וברכתה" ביארנו בשיטת הרמב"ם שעיקר תפקיד הברכה הוא ברכת המצוות אלא שרצינו להרוויח גם שבח ולכן תוקן נוסח של שבח. לפי זה נמצא שבברכת הקידושין עיקר המטרה היא ברכת המצוות והיא תוקנה בלשון שבח כדי להרוויח את השבח ואילו בנישואין עיקר המטרה היא השבח אלא שהיות ומגדרי ברכות המצוות אין לתקן ברכה גמורה בנישואין , רצינו להרוויח שהשבח ישמש גם כעין ברכת המצוות. הנפקא מינה בין אירוסין לנישואין היא שבאירוסין שעיקרה ברכת המצוות אם לא בירך לפני המעשה הפסיד את הברכה ואילו בנישואין מברך אפילו לאחר כמה ימים.
הבית יוסף (סי' סב) כתב על דברי הרמב"ם שהטעם מבואר משום דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ובפשטות משמע מדבריו שהבין שאף ברכות שבח הנאמרות על קיום מצוות יש לברך לפני המצוות ולאו דווקא ברכות שבח, וכך שמעתי מהגר"א וייס שליט"א בביאור הבית יוסף.

בימי המשתה – גדרי פנים חדשות
רב יהודה מסייג שברכה זו נאמרת בימי המשתה רק אם יש פנים חדשות. זהו דין ייחודי שלא מצאנו בברכות אחרות ויש לעמוד על טעמו. יש להעיר שזוהי גם ברכת שבח ייחודית, שלא מברכים אותה רק פעם אחת על המאורע שבעקבותו אנו רוצים לשבח את ה', אלא חוזרים ומשבחים בכל שבעת הימים, ומסתבר שיש קשר בין עובדה זו לכך שדווקא כאן הצרכנו פנים חדשות, ומכל מקום צריך להבין מדוע וכיצד הפנים החדשות גורמות להצריך את החזרה על אמירת הברכה לכל אורך ימי המשתה. לצורך כך נעמוד תחילה על דינים שונים ביחס לפנים חדשות שבהן נחלקו הראשונים ולאור זאת נשוב לעיין בסיבת הדין ומתוך כך במהותה של ברכת חתנים.

הגדרת "חדשות"
הרמב"ן (ח ע"א ד"ה ופי' פנים) והריטב"א (ז ע"ב ד"ה אמר ר' יהודה) וראשונים נוספים מבארים שהגדר של חדשות הוא שלא היו באף סעודה משבעת ימי המשתה , וכתבו הרמב"ן והריטב"א שכן כתב רש"י.
ברש"י שלפנינו (ד"ה פנים חדשות) כתוב "שלא היו שם אתמול". אפשר להבין שכוונתו כדברי הרמב"ן והריטב"א, ואתמול לאו דווקא, אלא הכוונה שלא היה קודם, אולם המאירי (ד"ה ופנים) מבין בדעתו שאפילו אם אכל באחד מן הימים הקודמים, הואיל והפסיק יום אחד ולא אכל אתמול נחשב לפנים חדשות.
מובאת במאירי גם שיטה שלישית לפיה אפילו אם אכל בכל הימים נחשב לפנים חדשות אם זהו אורח שלא רגיל לאכול עימו כל השנה והוא הגיע במיוחד עבור שמחת החופה. הפנים הן חדשות ביחס לכל השנה. יתכן שהבין כך את שיטת ר"י המובאת בתוס' (ד"ה והוא) שכתב "דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר", אולם בפשטות כוונת ר"י רק לסייג, שלא כל פנים חדשות מועילות אלא דווקא אם הן כאלו שמרבים בשבילם השמחה יותר.
השתתף בחופה ולא בסעודה: להלכה נפסק (שו"ע אה"ע סב, ו) כהבנה הראשונה שמדובר באדם שלא היה כלל עד כה, אולם גם בתוך דרך זו ישנה מחלוקת בראשונים, מה הדין אם השתתף בחופה ולא בסעודת החתונה או באחת מן הסעודות. הרמב"ם (ברכות ב, י) סובר שאין לברך, וכך כתב: "אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין". לעומת זאת הרא"ש (סימן יג) כתב שאם לא אכלו עד עתה נחשבים לפנים חדשות אפילו אם היו בשעת החופה. השולחן ערוך הביא את שיטת הרמב"ם בסתם ואת שיטת הרא"ש ב"ויש אומרים" אולם סיים שהמנהג פשט כרא"ש.

מי נחשב ל"פנים"?
אדם שלא מרבים בשבילו את השמחה: התוס' והרא"ש מסייגים שלא כל אדם יכול להיחשב לפנים חדשות אלא רק אדם שמרבים בשבילו השמחה יותר. הרמב"ם לא ציין סייג זה ומוכח שאינו סוברו.
נשים וקטנים: הריטב"א כותב שאין פנים חדשות אלא מי שראוי להימנות בעשרה של ברכת חתנים, ולפיכך אשה אינה נחשבת לפנים חדשות אפילו אם היא חשובה וכן הביא הפתחי תשובה (סב ס"ק יד) בשם הזכור לאברהם, והוסיף שלפי זה גם קטן לא יכול להיחשב. לעומת זאת החתם סופר (כתובות ז ע"ב ד"ה במקהלות) כותב שגם אשה וקטן מועילים לפנים חדשות .

שבת
התוס' והרא"ש כותבים שבשבת אין צורך בפנים חדשות משום ששבת חשובה כפנים חדשות, לפי שנאמר במדרש: "מזמור שיר ליום השבת. אמר הקדוש ברוך הוא פנים חדשות באו לכאן", ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות. כמובן שעיקר טעמם אינו המדרש אלא הוא מהווה אסמכתא אלא כפי שסיימו, שהדרך להרבות בשבת בשמחה ומנות. הרמב"ם לא הזכיר חידוש גדול זה ומכך מוכח שאינו סובר כך.

טעם הצורך בפנים חדשות וסיבת החזרה על הברכה בכל ימי המשתה
הקהלות יעקב (סימן ו) מבאר שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בטעם הצורך בפנים חדשות ובסיבת החזרה על הברכה בכל ימי המשתה. הרמב"ם סובר שחוזרים על הברכה כדי להוציא ידי חובת הברכות את מי שטרם שמעם. וכך מדוייק בלשונו (ב, י): "אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם". לכן סבור הרמב"ם שגם אם השתתף רק בחופה ולא בסעודה שוב אינו נחשב לפנים חדשות כי סוף סוף יצא ידי חובת הברכה. לעומת זאת, הרא"ש סבור שכאשר יש תוספת שמחה יש חיוב על כל המשתתפים לברך משום תוספת השמחה. בפתח הסוגיא שאלנו מדוע נשתנתה ברכת שבח זו שחוזרים עליה בכל ימי המשתה ולא די בפעם אחת. כעת התשובה ברורה לפי כל אחת מן השיטות. לשיטת הרמב"ם כדי להוציא ידי חובה את מי שטרם שמעה ואילו לפי הרא"ש צריך לבאר שכאשר ישנה תוספת שמחה, תוספת זו מחייבת את המשתתפים לשבח מחדש את ה' ולרומם גם את השמחה המחודשת. יש להעיר, שאין צורך באורח חשוב יותר מזה שהיה אתמול, כי גם אם השמחה אינה גדולה יותר מכל מקום לכל יום יש את השמחה הייחודית שלו הואיל ומדובר באורח אחר, ועל כל שמחה ייחודית יש לשוב ולברך.
לאור חילוק זה הוא מסביר גם את שתי המחלוקות הנוספות. לפי הרא"ש מברכים רק על אורח מיוחד שיש בו תוספת שמחה מיוחדת ואילו לפי הרמב"ם על כל אורח, וכן לפי הרא"ש שייך לומר שגם על תוספת השמחה של השבת יש לברך ואילו לפי הרמב"ם כמובן שאין שום נפקא מינה בין שבת לחול.
עדיין צריך להבין לפי התוס' והרא"ש מה בכך שנוספה שמחה בשבת, וכלשון התוס' "מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה", הרי תוספת שמחה זו היא עבור השבת ואינה קשורה לשמחת החתן והכלה, ואם כן מדוע תהא זו סיבה לשבח שוב על החתונה. הלא אילו נזדמנה שמחה צדדית נוספת, כגון שנולד לחתן אח וכד' ודאי לא הייתה זו סיבה לשוב ולברך ברכת חתנים. ונראה שההסבר לכך פשוט והוא שאכן מציאותית בשבת יש תוספת שמחה מיוחדת גם בשמחת החתונה. לא בכדי נהוג היום לכנות שבת זו בשם מיוחד – "שבת שבע ברכות". כינוי זה מורה על כך שזהו אירוע מיוחד בקשר לחתן והכלה, ואכן מבחינה מציאותית כך היא גם ההרגשה והאווירה השמחה השוררת בשבת זו – אין זו רק שמחת חתן רגילה שנוספת אליה שמחת שבת אלא שמחה מיוחדת במינה .
על פי זה מוסיף וכותב שיתכן שתהיה נפקא מינה לגבי קטן בין השיטות. לשיטת הרמב"ם שהמטרה היא להוציא את האורח ידי חובה, ודאי שפנים חדשות של קטן אין לברך שהרי אינו בר חיובא, אולם לפי הרא"ש יתכן שגם קטן מועיל אם הוא גורם לתוספת שמחה.
הגר"ח מבריסק (חידושי הגר"ח סימן ק) הולך צעד נוסף ומבאר שלשיטת הרמב"ם אין כל קשר בין הברכות לשמחת החתן והכלה. כך אנו למדים מדבריו לגבי בחור שנשא אלמנה. בהלכות ברכות (ב, ט) דן בדין ברכת חתנים טפוסק שמברכים שבעה ימים, ובהלכות אישות (י, יב) דן בדין השמחה וכותב שצריך לשמוח עימה שלושה ימים בהם אינו יוצא למלאכתו אלא יושב עימה ומשמחה. הר"ן מביא דעה החולקת משום שאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים, ולעולם כל זמן הברכות יש גם דין שמחה. רואים מכאן שלדעת הרמב"ם אלו דינים נפרדים, ולכן לשיטתו גם לא יתכן שהברכה לפנים חדשות תהיה משום השמחה.
יש להעיר שהר"ן מבאר שם את שיטת הרמב"ם באופן אחר: "ברכה באה על שמחת לבו של חתן הלכך בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין לעולם ז' אפילו נשא אלמנה אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה דהוא משום תקנתא דידה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פתוי כ"כ ובג' ימי שמחה סגי לה". לפי זה גם לדעת רמב"ם הברכות תלויות בשמחה אלא שהן תלויות בשמחת החתן לעומת דין ביטול מלאכה שתלוי במשיכת לב הכלה.
בהסבר הקהלות יעקב בדעת הרמב"ם יש דוחק, שהרי המנהג הוא שמחלקים את הברכות בין כל המשתתפים, וגם הרמב"ם לא ציין שעל האורח דווקא לברך, והרי לפיו שהברכה מוטלת עליו היה ראוי שהוא יברך. ואולי נהגו כן כדי לא לבייש את מי שאינו יודע לברך, אך לא מצאנו בפירוש שכתבו כן, ועוד, שהרמב"ם עצמו (אישות ג, כג) בברכת הקידושין כתב שמברך הוא או שלוחו וכאן לא הזכיר זאת. דבר מחודש נוסף יצא לפי דרכו של הקהלות יעקב, שחובת הברכה מוטלת על כל אחד ואחד מהנוכחים בחופה ובימי המשתה, ולפי זה יש להיזהר מאוד גם בזמן החופה לא לשוח או לצאת החוצה לרגע באמצע הברכות, אולם לשיטת הרא"ש מסתבר שזוהי ברכה על כלל הציבור, וכפי שמקובל לפסוק לגבי קריאה בתורה שהחיוב הוא על הציבור ולכן אם יחיד פספס את הקריאה אינו מחוייב מעיקר הדין להשלים את הקריאה.
לכן נראה להציע הסבר נוסף בשיטת הרמב"ם. בברכות נד ע"ב דורש רב יהודה בשם רב שארבעה צריכים להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים – שנאמר "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". ובהמשך מוסיף אביי שצריך בפני עשרה שנאמר "וירוממוהו בקהל עם" ומר זוטרא מוסיף שעל שניים מהם להיות תלמידי חכמים שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". בעצם כבר בפסוק שהובא בתחילה רמוזים שני עניינים – האחד שצריך להודות לה' והשני שצריך לספר את הנפלאות לבני אדם אלא שלא מפורטת הדרך, ועל כך מביאים את הפסוק הנוסף שצריך בפני עשרה כאשר שניים מהם תלמידי חכמים.
השולחן ערוך (ריט, ג) פוסק: "צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד, ותרי מינייהו רבנן... ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שיצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות".
ה"יש אומרים" הסוברים שלא יצא בפחות מעשרה היא שיטת בעל הלכות גדולות, והביאור הלכה (ד"ה "וי"א") מביא מחלוקת אחרונים בהבנת שיטתו. לדעת המחצית השקל (בתחילת הסימן) לשיטה זו אסור לברך בפחות מעשרה, אולם רבי עקיבא איגר (ברכות נד ע"ב) נוקט שניתן לברך, ולאחר מכן אם מזדמנים עשרה יברך שוב. לכאורה הדברים תמוהים, כיצד ניתן לברך פעמיים, איך ניתן לומר שמקיים את הדין גם בפחות מעשרה ובכל זאת עדיין מחוייב ומקיימו שוב בעשרה?! שמעתי מהגר"א וייס שליט"א בביאור שיטתו, שכאמור יש כאן שני דינים. הדין של "יודו לה' חסדו" מתקיים גם בפחות מעשרה והדין של "ונפלאותיו לבני אדם" דווקא בעשרה, ולכן רשאי לברך על כל אחד מהדינים ואין כאן ברכה לבטלה.
לאור זאת, אולי נוכל לומר גם בעניין ברכת הנישואין, שמטרת ברכות הנישואין הן עבור הדין של "ונלפאותיו לבני אדם" ולפיכך מברכים רק בעשרה, ומכיוון שכך יש מקום לתקן שבכל פעם שמגיעים פנים חדשות שטרם שמעו את הברכות, כולם מחוייבים מחדש לשבח גם בפניהם. לפי הסבר זה הברכה אינה כדי להוציא רק את הפנים החדשות אלא זו חובת כלל המשתתפים, ולכן יובן המנהג שגם שאר המסובין מברכים ולא רק הפנים החדשות. לפי דרך זו כוונת הרמב"ם באומרו "מברכין בשבילם" אינה "לצורכם" אלא "בגללם".

כתובות