ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- שבת שובה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- האזינו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
המלחמה הרוחנית שכנגד המלחמה הגשמית
חכמים לימדו אותנו שמלכותא דשמיא היא כעין מלכותא דארעא, יותר נכון מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, זאת אומרת שמה שקורה כאן קורה גם למעלה. רבי מאיר אומר בזמן שאדם מצטער השכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי", כלומר האדם היחיד הפרטי שמצטער וכואב לו – השכינה למעלה מצטערת גם כן, והצער של השכינה הוא הרבה יותר גדול מהצער של האדם, הצער של השכינה זה מיעוט הופעה אלוקית. וכמובן כשיש פצועים ונפגעים השכינה מצטערת, ולמעלה הצער גדול כהנה וכהנה.
אמרו חכמים שיותר ממה שאדם צריך להצטער בצערו – אדם צריך להצטער בצער השכינה. הצער שיש לאדם אמור לנבוע מכך שיש לו אחריות על הצער שנגרם בעולם, וכן אחריות על הצער הגדול למעלה, ואם יש לו חלק בצער הגדול שעשה למעלה - אז הוא צריך להצטער בצער שלמעלה יותר מצערו. אבל גם להיפך, לטובה, כאשר יש הצלחות וסיעתא דשמיא ונצחונות, אז יש שמחה, ויש גם שמחה למעלה, והשמחה של השכינה בכל ההצלחות היא גדולה מאד.
הוי אומר שצריך להתבונן שמה שקורה כאן קורה גם למעלה, כלומר יש מלחמה פה ויש מלחמה בשמים, יש שרים של מעלה, ויש מלחמה בין הטוב ובין הרע. כאן יש מלחמה גשמית נגד האויב הגשמי הרע, ושם למעלה נגד האויב הרוחני הרע, מלחמה נגד הסטרא אחרא. ובמלחמה משתמשים בכלי נשק שונים, במלחמה גשמית יש פגזים ויריות, יש הרבה כלים של מלחמה, וכך גם במלחמה למעלה יש כלים של מלחמה שבהם נוצחים את האויבים.
בזוהר כתוב שבקריאת שמע יש רמ"ח תיבות, ואם מוסיפים את ששת התיבות של הפסוק הראשון יחד יוצא רומח תיבות, שהוא כלי נשק, כלומר עם קריאת שמע אתה פוגע פגיעה קשה ואנושה באויב, בסטרא אחרא. אדם קורא קריאת שמע, הוא בורא כוחות חיובים גדולים מאד, וזה כוח שפוגע בסטרא אחרא. עוד אמרו שבפסוק ראשון של קריאת שמע יש שש תיבות, שש זה ו', שזה כמו חרב, כלומר אדם שקורא קריאת שמע עם כוונה – מחזיק "חרב פיפיות בידם", זה מה שעושים בקריאת שמע שלפני השינה, שפוגעים בכל המזיקים. זאת אומרת יש מלחמה רוחנית ויש מלחמה גשמית.
כתוב עוד יותר, שששת התיבות שבפסוק הראשון "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", חמש מהם כנגד חמש חלוקי האבנים שדוד לקח לפגוע בגוליית ויחד עם כף היד שלו זה שש, ובהם הוא הכה את האויב. דוד אמר אני בא בשם ה' אלוקי ישראל, בשם "ה' אלוקינו ה' אחד", אני בא עם הכוח הזה של חמש חלוקי אבנים, בכוח הגשמי הוא השתמש בחמשת חלוקי האבנים, ובכוח הרוחני שלו הוא השמיע שהוא בא בשם ה', וכך בא הניצחון.
כל מה שקורה כאן קורה בשמים, בשמים קורה באופן גדול ופה זה רק דוגמא של מה שקורה למעלה. מלחמה גשמית היא מלחמה רוחנית. בעשרת ימי תשובה מתרחשים קרבות רוחניים גדולים מאד. הסטרא אחרא מנסה לקטרג ולחפש קלקולים בישראל, וישראל באים עם הרבה זכויות, וכמה שמרבים בזכויות זה דוחה את הסטרא אחרא. כל מצווה שמקיימים זה עוד פגז או טיל, תלוי כמה מכוונים. כל מצוה שאדם עושה - הוא יורה ומסלק את המשחיתים.
אל יאמר אדם מה אני, היחיד, הרי יש מלחמה גדולה כללית? כמו שכל חייל לא אומר כך, אלא כל אחד הוא חלק! כך גם במלחמה הרוחנית, כל אחד צריך שלא לזלזל בחלקו, אלא לדעת שכל אחד שמתחזק בתורה ובמצוות, בעיקר כמובן בלימוד תורה ששקול כנגד כל המצוות, אבל גם במצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו - הוא מכריע את הדין לטובה.
הקשר בין העולמות
אני רוצה להתבונן בקשר בין העולמות, הבריאה כולה היא הופעה אלוקית. בריאה זה אומר שיש בורא, וכל בריאה בעולם מספרת את כבוד ה', "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם:" (תהילים יט, ב-ה). הם מספרים בלי אומר ודברים, עצם מציאותם מספרת, אבל מישהו צריך להגיד את זה שעצם מציאותם מספרת.
כשאנחנו רואים את כל החכמה שבבריאה – אנחנו רואים את החכמה של רבונו של עולם. אומן שמצייר הוא חותם את השם שלו בתחתית הציור שידעו מי צייר, על כל תמונה יש חותמת מי צייר אותה. כך על כל בריאה ובריאה יש שם שמים - חותמת ריבונו של עולם הוא שעשה את הבריאה הזו.
על עם ישראל שהוא הלב של הבריות, יש שם מלא, עם ישראל מופיע את שמו של הקב"ה. על כל בריאה ובריאה יש שם של רבונו של עולם במידה מסוימת, אבל השם המלא המופיע בעולם זה על עם ישראל. עם ישראל הוא זה שמגלה את הסיפור של השמים, הם מספרים כבוד א-ל, הם אומרים תסתכלו לשמים ותראו את הבריאה הנפלאה שברא הקב"ה, אבל השמים בעצמם "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם".
לא רק שכל הבריאה כולה מספרת לנו את מציאות ה', את גדלות ה', את חכמת ה' ואת טוב ה', אלא ה' ברא את העולם בשמו, כלומר שמו מופיע בעולם. פירושו של דבר ששמו הוא מקור של הבריאה. לכן חז"ל אמרו שהעולם הזה נברא באות ה' והעולם הבא באות י', "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד), עולם הבא באות י' שהיא האות הכי קטנה שאפשר לכתוב, נקודה הכי קטנה זה כבר האות י', להגיד לנו שהמאמץ של הקב"ה בבריאת עולם הבא היה משהו, נקודה. וזה בעולמות העליונים כולם. ועולם הבא ה' ברא באות ה' שהיא הכי קלה להיגוי, לא משתמשים בשום חלק בפה: לא בשפתיים, לא בשיניים, לא בחיך, בקלי קלות הקב"ה ברא את עולמו.
הרי"ף בסנהדרין עומד על כך שהאות ה' הכי קלה לביטוי, ובה ברא ה' את עולמו. האות הזו היא האות האחרונה של שם הויה, יש את האותיות הראשונות יה"ו, שהן מבטאות את הבריאה העליונה שמעל העולם הזה, ובאות ה' הקב"ה ברא את העולם, וזה מה שאמרו חז"ל "ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – בה' בראם, באות ה' משמו של הקב"ה. העולם הזה מופיע את שמו של הקב"ה והוא נברא בשמו של הקב"ה.
הדיבור - כוח האדם
יש בזה עוד עומק, בסדר הבריאה של האדם כתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), והזוהר אומר מאן דנפח מתוכו נפח. כלומר הקב"ה כביכול נפח מתוכו רוח חיים, ויהי האדם לנפש חיה, ה' נתן לו את הנשמה – את הנשימה. זה לא שהקב"ה נפח באפיו נשמת חיים אז, בזמן אדם הראשון, ואז ויהי האדם לנפש חיה, אלא כל הזמן האדם צריך לנשום אויר ובלי זה אינו יכול לחיות ולהתקיים, זה "ויפח" הקבוע – שאתה מחייה את כולם, לא חיית את כולם בעבר, אלא הקב"ה מחייה את האדם והעולם כל הזמן, העולם כל הזמן מקיים את כוח קיומו באופן תדיר מריבונו של עולם. הופעת החיים זה "ויפח באפיו נשמת חיים", הקב"ה כל הזמן מחייה אותנו, כל נשימה ונשימה, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" – כל נשימה זה הילול לרבונו של עולם. הקב"ה נותן לנו אויר לנשום, הוא מחייה אותנו.
את המשך הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" מתרגם אונקלוס – לרוח ממללא, זאת אומרת הוא לא רק נתן לו כוחות חיים גשמיים, אלא גם רוח מדברת, כוח הדיבור, שזה החכמה, השכל, שיכול להתבטא על ידי הגוף. הפה הוא המחבר בין הגוף ובין הרוח, והקב"ה כשנפח באפיו נשמת חיים הוא נפח באפיו גם את עצם החיים, החכמה השכל וההבנה, כח הדיבור שמוציא מן הכוח אל הפועל את כל החכמה וההבנה של האדם. וכל הזמן אתה מחייה את כולם ומנשים את כולם, נותן את כוחות השכל וכל שאר הכוחות, הקב"ה מקיים את העולם כל הזמן.
"ויפח באפיו נשמת חיים", ההבל הזה שהקב"ה הנשים את האדם זה כוח הדיבור, שאדם מדבר ומוציא אויר מתוכו וזה עובר דרך מיתרי הקול ודרך חמשת מוצאות הפה, ואז יוצא הדיבור ע"י רוח. כלומר עצם החיים זה הדיבור, זה העצמיות של האדם, "ויהי האדם לנפש חיה" – לרוח ממללא.
חטא האדם פוגע בשם ה'
כל העולם נברא באות ה' והאדם בעצמו נברא על ידי האות ה', הה' הזו מקיימת את הבריאה. כשאדם עושה את רצון ה' אז מופיע שם ה' עליו, וככל שאדם עושה יותר את רצון ה' כך מופיע על האדם ועל ישראל יותר שם ה'.
אם חס וחלילה אדם חוטא – הוא יוצר מחיצה בינו לבין רבונו של עולם, "עוונתיכם מבדילים בינכם ובין אלוקיכם". יש תרי"ג מצוות, ואדם שחוטא באחת מהמצוות אז כאילו התרי"ג קשרים שמופיעים על האדם הוא מנתק קשר אחד, אבל הוא כבר ממעט באיזה מידה את הופעת השכינה. הה' הזו שהאדם חי איתה, שזה בעצם האות האחרונה של שם ה'. וכשאדם חוטא הוא כאילו מרחיק את האות הזו שהיא אחת מאותיות שמו של הקב"ה, והוא מרחיק אותה משאר האותיות, ואז השם של רבונו של עולם לא מופיע בשלמות, יש איזה נתק בין האות האחרונה לשאר האותיות. וכגודל החטא כך גודל הנתק.
וכשישראל חלילה וחס חוטאים, אז ההופעה הכללית של שם ה' שמופיעה על ישראל – כאילו משהו מתנתק מהופעת שמו של ה'. הדבר הכי חמור שקורה כשהאדם וישראל חוטאים זה ששמו של הקב"ה נפגע. מה שהאדם פוגם את עצמו על ידי שהוא חוטא והוא מאבד את השפע האלוקי שמשפיע עליו - זה קטן, אבל מה שנורא בכך זה ששמו של הקב"ה נפגע, זה הדבר היותר נורא ויותר חמור שיש בחטא. זה השורש של החטא, שאדם פוגע בכבוד השכינה, השכינה עכשיו מצטמצמת, השכינה שנמצאת באדם שזה הה' - מתרחקת ממקורה.
וחז"ל אומרים שכשישראל חוטאים ויוצאים לגלות, מתרחקים מרבונו של עולם, אז "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", השכינה התרחקה מרבונו של עולם. כשאנחנו אומרים "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם זה טוב, הקב"ה לא עוזב אותנו, בכל מקום שעם ישראל גולה – הקב"ה נמצא איתנו! אבל שכינתא בגלותא, זה לא כל כך טוב. זה טוב לנו שהקב"ה לא עוזב אותנו, אבל רע מאד מבחינת השכינה שהיא נמצאת בגלות וזה דבר איום ונורא. מצד שני חז"ל אומרים לנו שכשבית המקדש חרב "עשר גלויות גלתה שכינה" עד שעלתה למרום, אז מה קרה - השכינה עלתה למרום או שהיא עם ישראל בגלות? יש שכינה גדולה, החלק העליון של השכינה לא יצא לגלות, הוא גבוה מאד, הוא עלה למעלה. עשר גלויות גלתה שכינה, מגג לחצר וכו' עד שעלתה למעלה, והחלק האחר, החלק שבתוכנו, הוא יחד עם עם ישראל בגלות, ושכינתא בגלותא!
כלומר יש כאן שני פנים למצב הזה, זה שאנחנו אומרים שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, מבחינתו חסד עשה הקב"ה ששכינה איתנו. חז"ל נותנים משל למלך שבנו חטא לפניו והמלך נאלץ לגרש אותו מעל פניו, אבל האמא שהיא אשתו של המלך אמרה שהיא לא מוכנה להיפרד מהבן, והיא הלכה איתו יחד. והמלך הרי רוצה שרעייתו תהיה איתו, ובגללה הוא מחזיר את הבן כי אין לו ברירה. זאת אומרת הקב"ה קבע כך שהשכינה תמיד עם ישראל בכל מקום שהוא, וזה מבטיח בסופו של דבר את גאולתם. מהבחינה הזו זה חסד אלוקי גדול מאד שהקב"ה קבע שבכל מקום שעם ישראל בגלות שכינה עמהם. אבל מבחינת כבוד שמים, שכינתא בגלותא, בגלות פירושו של דבר ששמו של הקב"ה לא מופיע.
אני רוצה להסביר את זה באופן ברור יותר. השכינה תמיד שורה על עם ישראל, לא רק באופן מופשט שישראל מקולקלים לגמרי ובכל זאת הקב"ה משרה שכינתו על ישראל, אין מצב שעם ישראל מקולקלים לגמרי. מקולקל לגמרי זה רק מי שמתבולל, שעוזב את עם ישראל, אז באמת השכינה כבר לא שורה עליו באופן גלוי.
אבל כל מי שעדיין שומר על הזהות שלו ואומר שהוא מישראל – וכל העולם יודע, הקב"ה פרסם כבר ביציאת מצרים שעם ישראל הוא עם ה', אז בכל מקום שישראל נמצאים זה עם ה', עם התורה, עם הקודש, זה עם מיוחד, זה עם שנושא את שם ה' בעולם. וגם אם לא כולם בגלוי ממש, אז חלק תמיד בגילוי שומר על התורה והמצוות, וחלק אחר פחות ופחות, אבל הוא שומר זהותו היהודית, זאת אומרת שהוא שייך לחלק הזה ששם ה' נקרא עליו. זה נקרא שהשכינה שורה בכל מקום, לא שעם ישראל הוא לא ראוי והקב"ה לא רוצה שהם יהיו עזובים לגמרי, אלא בטבע של ישראל יש טבע של קדושה שזה השכינה, אבל השכינה לא מופיעה בגדול אלא היא מופיעה בצורה מצומצמת בגלל החטאים, החטאים הם לא במאה אחוז לכן עדיין יש שכינה, אבל המצב הוא מצב מצומצם מאד של הופעת שכינה וכבוד שמים מתמעט.
כשישראל בגלות, ישראל סובלים בצרה, אז השכינה למעלה בצרה גדולה מאד, והצרה הגדולה של הגלות היא הצרה של גלות השכינה, זה לא צער של ישראל בגלות, הצרה שלהם בעולם היא קטנה, עיקר הצער שישראל גומרים זה שהשכינה בגלות, שה' לא מופיע בשלמות. ואיך אפשר לעשות שה' יופיע בשלמות? זאת אומרת היה נתק בין האותיות, האות ה' בגלות, וכישראל חוטאים האות מתרחקת והולכת עם ישראל, מתרחקת מהמקור שלה, וקב"ה ושכינתיה מופרדים. וכישראל חוזרים בתשובה הם חוזרים לרבונו של עולם וגם שם ה' נהיה יחד. וזה מה שאמר הזוהר ש'תשובה' זה אותיות תשוב ה', תשיב את האות ה' האחרונה של שם ה' אל מקורה ואז יצא שם ה'. לפני התשובה האות ה' היתה מרוחקת ואחרי התשובה תשוב ה'. זאת אומרת שכאשר עם ישראל חוזר בתשובה השכינה חוזרת למקורה וכבוד שמים מתגלה ומתעלה מעלה מעלה, והשם מופיע בשלמותו.
הזוהר בפרשת האזינו אומר "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם" מה פירוש המילה "זאת"? אפשר לכתוב את הפסוק "ואף גם בהיותם בארץ אויביהם" למה כתוב ואף גם 'זאת' בהיותם בארץ אויביהם? אומר הזוהר המילה 'זאת' הכוונה לשכינה, היא גם כן נמצאת איתם בארץ אויביהם. והזוהר מוכיח מפרשת האזינו שכתוב "הלה' תגמלו זאת"? והכוונה האם הגמול על טוּב ה' שאתם משלמים ל'זאת', שהיא השכינה, שאתם גורמים לגלותה? ככה זה נכון להתנהג עם כל החסדים שהקב״ה עושה לישראל?
אם כן יוצא כפי שאנחנו הסברנו, שעיקר עניין החטא הוא בעצם מה שנגרם למעלה, ומה שהאדם נפגם זה חלק מהצרה כמובן, אבל הצרה הכי גדולה זה שהשכינה נפגמת ומתרחקת ממקורה.
דבר זה מסביר לנו איך אפשר לחזור בתשובה על ידי שאדם מדבר. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", אדם חטא, פגע, עשה מעשה של קלקול ופגם את הנפש שלו, פגם בעולם, ופגם גם בהופעה העליונה האלוקית. ועכשיו אדם חוזר בתשובה ואומר אני מצטער, אני מבקש סליחה באמת בכל הלב, אני מצטער צער מאד אמיתי, אבל הוא פגם! איך אתה מתקן את הפגם הזה? אבל עכשיו התשובה היא פשוטה, הפגם העיקרי שהוא פגם היה בעצם למעלה, באות ה', בכוח הרוחני של האדם שהוא האות ה', שהוא הנשמה, זה העצמיות שלו שהתרחקה ממקורה. וכשאדם שם בתשובה הוא פשוט תיקן את זה, הנשמה – הנשימה - הה' - החיבור של האדם לרבונו של העולם כאילו התרחק, והאדם חוזר בתשובה בכוח הדיבור שלו, ומאן דנפח מתוכו נפח, והוא מחזיר את השכינה למקורה. זה בדיבור וזה צריך להיות בדיבור, לא מספיק רק מחשבה.
הוידוי הוא המימוש של התשובה
לשוב בתשובה בלי וידוי, זה כמו שאדם פגע בחברו וחברו מאוד נפגע, האדם שפגע הולך לביתו ומצטער נורא על זה שהוא פגע, והוא מחליט שזה לא היה טוב והוא מצטער על זה, והוא גם מחליט שמכאן ולהבא הוא לא יעשה דברים כאלה, האם זה מספיק? הוא פגע בשני! הוא צריך לבקש מהשני סליחה! הוא לא יכול לחשוב בינו לבין עצמו שהוא יהיה בסדר, אם הוא לא סולח לך איזה תשובה עשית? לא עשית שום תיקון, הוא נפגע ואתה צריך לתקן את זה שהוא נפגע, לפייס אותו, ואם לא פייסת אותו אז מה עשית? זה שהחלטת זה יפה מאוד, אבל לא תיקנת! צריך לפייס אותו עד שהוא יירגע ויתפייס ויגיד אני סולח לך לגמרי.
כך גם כלפי שמיא, אם אדם מחליט שהוא פגע בשמים ועכשיו הוא מתחרט ומצטער, והוא החליט שהוא לא יחטא עוד פעם מעתה והלאה, והוא מצטער מאד על כך שחטא, זה לא מספיק! אתה פגעת בשכינה, פגעת למעלה! תבקש סליחה, תתוודה, הווידוי זה המימוש של התשובה, להגיד סליחה לרבונו של עולם, הווידוי הוא בדיבור. היסוד של הדיבור זה הה' שהאדם מדבר, כל האוויר שהוא מוציא ואחר כך זה מסתדר בדיבור אבל השורש של הדיבור זה מהאות ה'. אדם מדבר הוא מחזיר את הה' למקורה כשהוא חוזר בתשובה בוידוי פה אז הוא מחזיר את הנשמה הפנימית שלו, את השכינה אל שורשה. וזה התיקון, כי זה היה הקלקול העיקרי, מה שהוא קלקל כשהוא הרחיק את השכינה ממקורה, שהרחיק את עצמו, שבו הקב״ה נפח נפיחה ויש בו חתיכה של שכינה, והוא עכשיו מחזיר את השכינה בחזרה למקורה, אז זה התיקון.
אנשים יכולים לשאול את עצמם איך הדיבור בעצמו עוזר? והזוהר בפרשת נשא מסביר שזה היה עיקר החטא, עיקר החטא זה ההתרחקות כשאדם הרחיק את עצמו מהשכינה, ועכשיו הוא מחזיר את עצמו בחזרה אל השכינה, אל רבונו של עולם, מחזיר את השכינה שבתוכו אל רבונו של עולם.
ובאמת יש שני סוגי תשובה, אדם בריא לא צריך להתאמץ לנשום, זה דבר טבעי אצלו, אבל לאדם חולה לפעמים קשה לנשום והוא צריך להתאמץ בנשימות. ככה עבודת ה', אדם בריא לגמרי - עבודת ה' שלו היא טבעית, הוא כל הזמן אוהב את ה', קשור ברבונו של עולם, חי את האמונה, האמונה זה המהות שלו. לא קשה לו לקיים את המצוות, לא קשה לו ללמוד תורה, זה כל כך מושך, זה כל כך מתוק, זה כל כך טעים, אי אפשר לוותר על זה, זה כמו הנשימה.
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
האם מותר לפנות למקובלים?
אנחנו בצד של החזקים!
עשרה בטבת - התחלת ההתחלות
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך מכינים תה בשבת?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הלכות שטיפת כלים בשבת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
