זריזות אברהם למצוות הכנסת אורחים

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, א – ב).

חז"ל אומרים שהוא היה אחר המילה והיה חולה וישב פתח האהל כחום היום, והוא רואה שלושה אנשים הולכים, ומיד רוצה להזמין אותם להיות אורחים. " וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל", הוא חולה, אבל הוא רואה אורחים ושוכח שהוא חולה ורץ לקראתם ומזמין אותם. ואומר להם "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ" (בראשית יח, ג – ה), והם נענים ובאים. "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה" אברהם רץ הוא לא הולך. יש עכשיו אורחים, וצריך לטפל בהם. אברהם כל כך שמח שיש אורחים אז הוא עושה את הכול בהתלהבות. "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי" (שם פסו' ו), מה זה העצבנות הזאת? זו מצוות הכנסת אורחים, כשיש אורחים, צריך כמה שיותר מהר לטפל בהם הכי יפה שאפשר. "וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (שם פס' ז) שוב אברהם לא הולך אלא רץ כל הזמן כדי שהאורחים לא יצטרכו להמתין יותר מדי. "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". התורה מלמדת אותנו כאן את מעלותיו של אברהם אבינו, את גמילות החסדים והכנסת האורחים של אברהם אבינו. הכנסת אורחים טובה, זה כאשר האורח מרגיש שהוא כאילו עושה טובה למארח, הוא עושה למארח נחת רוח, שהוא כל כך שמח לארח אותו.

"מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת", אתם יודעים כמה זה שלוש סאים קמח סולת - זו כמות גדולה בשביל הרבה אנשים. הם שלושה אורחים אז או שהוא לוקח שלוש סאים ובורר אותם היטב היטב כמו שהגמרא במנחות אומרת לגבי הקרבת מנחת העומר, והוא משם לוקח את הקמח הכי מובחר, או שפשוט כיוון שבאו אורחים אז אברהם אבינו מזמין את כל השכנים לבוא לקבל את האורחים ביחד וזה נהייה לסעודה גדולה. "שלוש סאים קמח סולת" זו כמות של כמה קילו קמח.

הזריזות הזאת, היא לא רק במצווה הזאת של הכנסת האורחים, אלא ביחס לכל המצוות. כשאדם אוהב לעשות את המצוות, הוא רץ, הוא זריז, הוא רץ אל המצוות כי הוא אוהב אותם, הוא רץ אל התפילה, הוא רץ אל הלימוד, הוא רץ אל המעשים הטובים. מתוך שהוא אוהב וקשור הוא לא נאלץ לעשות את המצוות, אלא שמח בהן.

קיום מצוות הצדקה והחסד – כי כך ציווה ה'

ממשיכה הפרשה ואומרת:

"וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (בראשית יח, טז) הוא גם כמובן מלווה אותם אחרי שהם התארחו אצלו.

"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יז – יט).

האדר"ת, חותנו הראשון של מרן הרב, מדייק כאן בפסוק שכתוב "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", למה צריך את כל האריכות הזאת גם 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', וגם 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו', מסביר האדר"ת, שאדם מקיים דברים שגם ההיגיון מחייב אותם, להיות טוב אל הבריות, לעשות משפט וצדקה, אלו דברים שהשכל הישר של כל אדם טוב מבין, לכאורה לא מגיע על זה שכר מאת ה'. דווקא מה שהקב"ה מצווה שאדם יעשה, ומעצמו הוא לא היה עושה, מובן שעל זה מקבלים שכר, אבל על מה שאדם עושה באופן טבעי על פי הטבע שלו, ולא בגלל ציווי ה', לכאורה לא מגיע שכר. אלא שגם מצוות כאלה של צדקה ומשפט, צריך לעשות לא בגלל שהטבע אומר לעשות אותם, אלא כי הקב"ה ציווה לעשות אותם. וזה מה שכתוב שאברהם יצווה את בניו "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כלומר, הם עושים את זה, מפני שה' ציווה, ועל זה מגיע שכר.

לשונו של האדר"ת:

"עיקר השכר על זה, אם נעשה בשביל פיקודי ה' יתברך ולא בשביל ששכלינו מחייב אותנו בהם" - ואז מקיימים את המצוות כמצוות חוקיות, לא כמצוות שכליות. זה החוק שציווה הקב"ה. "הבחינה לזה אם נותן צדקה משום שכלו או משום מצוות ה' יתברך". אם הוא נותן לו בגלל שהוא רואה עני ומרחם עליו והוא נותן כי הלב שלו לא נותן לו לראות את העני במצב כזה, לא כך צריך לעשות את הצדקה. "לא בשביל שמרחם עליו, אלא בשביל שהקב"ה ציווה, ולזה פירש אדוני אבי מורי ורבי הגאון מה שכתוב: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י). שאתה נותן לעני, לא ירע לבבך בתתך לו דהכוונה כשרואה עני אביון ערום רעב וצמא, הרי נמס לבו מצערו ונכמרו רחמיו עליו ונותן לו, הרי הוא נותן לו מחמת שרע בעיניו לראות עני כזה, אבל אם הוא אביר לב אכזרי שאינו מצטער בצער של חברו ובכל זאת הוא נותן לו, הרי הוא רק מצוות ה' יתברך".

התורה אומרת לא בגלל שירע לבבך תתן לו, אלא תתן לו בגלל שאני ציוויתי. "זה שכתוב 'לא ירע לבבך בתתך לו' שלא יתן לו מפני רוע לבבו רק מפני ציווי ה' יתברך וזהו המצווה האמיתית", וזה מה שמסיים הפסוק "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה'". אם הוא נותן בשביל הצער, אז לא מגיע לו שכר, אבל אם הוא נותן בגלל שהקב"ה ציווה, אז הוא יקבל על זה שכר. "על כן כשאנו מוזהרים ומצווים לעמוד ולרחם על עניים ולא לקפוץ ידינו מהם אינו בשביל עניותם רק בשביל ציווי ה' יתברך, ועל כן מובטחים לנו שה' יתברך ישלם לנו שכרו על זה. וזה שכתוב "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט) בשביל שהוא דרך ה' ולא בשביל שכלינו המחייב אותנו". אלו דברי האדר"ת.

חסד מתוך הטבע האנושי ומתוך קישור למצוות ה'

מרן הרב אומר קצת אחרת.

באורות הקודש חלק ג' עמ' שיח' 'אהבת הבריות ממקור החסד' אומר הרב:

"ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ לא בתור חוק מצווה". לכאורה הפוך ממש ממה שאומר האדר"ת, זה צריך להתפרץ מבפנים, מהטבע של האדם, לא בתור חוק מצווה, כי אם תעשה את זה בתור חוק ומצווה "כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזוהרה". אלא צריך לעשות חסד מתוך הטבע שלו, "כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה, והיא צריכה לעמוד בניסיונות קשים מאוד לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותם של כמה הלכות ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי".

הרב כאילו אומר ההפך מדברי האדר"ת, אני רוצה לומר כאילו, כי במקורות אפשר לראות כמו שמדייק האדר"ת, שלא מפני שאדם אוהב את הבריות צריך לנהוג כך, אלא כי הקב"ה מצווה, והרב אומר לא כן, שממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ לא בתור חוק מצווה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. כלומר שאדם אוהב את הבריות זה טבע בריא, טבע נכון, לא כי הקב"ה ציווה, אז אני אוהב את הבריות. אם אדם יראה עני וייתן צדקה ויאמר קודם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ואחר כך הוא נותן לעני, העני ירגיש שהוא לא רוצה לתת לו, הוא רק חייב לתת לו. אז יש כאן כאילו תרתי דסתרי. מצד אחד האדר"ת אומר, שגם את המצוות השכליות צריכים לקיים כי ה' ציווה, ומצד שני הרב אומר שצריך לקיים אותם מהטבע הבריא של האדם.

ממשיך הרב ואומר:

"אבל ברור שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלוקי" - אם האהבה הזאת היא רחוקה מהמקור שלה, מהמקור האלוקי,אם האהבה הזאת היא רק אהבה אנושית טבעית אז "יקמל פרחה, והמקור האלוקי מופיע הוא את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד". פתאום הרב מצמצם את הדברים לא כמו שאמר מקודם, שזו צריכה להיות תנועה נפשית פנימית בלבד, אלא זו צריכה להיות תנועה נפשית, אבל היא צריכה להיות קשורה עם המקור שלה עם המקור האלוקי. והמקור האלוקי איפה הוא נמצא - בתורה, בציווי המצוות. אז איך עושים את הדבר הזה, מצד אחד צריך להיות לפי הטבע של האדם, ומצד שני זה צריך להיות על פי הציווי של התורה.

ממשיך הרב: "ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם" - איך מצד אחד להבין שהכול צריך להיות נובע מהמקור האלוקי מהציווי האלוקי, שזה גבוה מאוד, לא אנושי, עמוק מאוד, משהו שבא ממקור כל הבריאה כולה, מריבונו של עולם, והאהבה הזאת היא נעשית אהבה עמוקה, אהבה עליונה. ומצד שני צריכה להיות בטבע של האדם. "ובזה באה עבודת רוח גדולה איך לקיים את כל הצינורות במעמדם" כלומר הצינורות זה המקור האלוקי "ועם זה לשאוב ממימי החסד וטהרתם המקורית". איך מצד אחד אני רוצה, אבל זה גם מה שהקב"ה רוצה, ומפני שהקב"ה רוצה אז אני רוצה. בטבע שלי אני רוצה, אבל זה נובע גם ממקור עליון.

ממשיך הרב: "חייבים שזה יבוא מתנועה הנפשית פנימית עזה", "כמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים כדי לחפור דווקא משם את האורה היותר חופשית, היותר גדולה ועליונה". כלומר, זה צריך לבוא ממעמקי הפנימיות של האדם, ממעמקי הטבע, שיהיה מתוך חופש ורצון פנימי עמוק, אבל בעצם הרצון הפנימי הזה מקורו במקור האלוקי על פי ההדרכה של התורה.

אנחנו עוסקים באברהם אבינו שהוא איש החסד. והסברנו איך צריך להיות החסד - גם מהמקור האלוקי וגם מהטבע של עצמו.

החסד של אברהם והחסד של אהרן

הרב במוסר הקודש בדרך הקודש מזכיר כמה פעמים את אברהם אבינו. נביא עוד מדברי הרב בעמוד של"ז, אומר הרב:

"חסד של אברהם הוא כולל את כל באי עולם". כלומר, אברהם אב המון גויים ולכן החסד של אברהם כולל את כל באי עולם.

"וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל, ומי שמתדבק במידת החסד לאמיתו, באור התורה, צריך שיחבר את שני ענני הכבוד הללו של אברהם ושל אהרן ביחד, ויאירו עליו שני האורות, ואז יאמר, 'חביב אדם שנברא בצלם', ו'חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה".

כלומר, כל אדם חביב, אבל יש עוד חביבות מיוחדת שחביבים ישראל. אברהם אבינו החסד שלו מתפשט על כולם, ואהרן, 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. המהר"ל מסביר, למה כתוב הוי מתלמידיו של אהרן? למה לא כתוב 'הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' כמו בכל פרקי אבות שיש הוראות שלמות בענייני המידות אבל לא נזכר הוי כפלוני, יש אולי אחר כך 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע', אבל לא כתוב 'הוי כפלוני'. מסביר המהר"ל, שאהרן גם במהות שלו וגם בתפקיד שלו, יש זהות. אהרן הוא כהן גדול אחד, שמחבר ומאחד את כל ישראל יחד, והוא גם עומד בין ישראל לבין אביהם שבשמיים. הכהנים הם שליחי דרחמנא וגם שליחי דידן. זאת אומרת, הוא מקבל את הקורבנות והוא השליח שלנו להביא את הקורבנות לריבונו של עולם. ומצד שני הוא כאילו שליח דרחמנא לקבל מאיתנו את הקרבנות. התפקיד של אהרן הוא תפקיד שמבטא את החיבור בין ישראל לאביהם שבשמיים, ותפקיד שמבטא שעם ישראל עם אחד, כי יש כהן גדול אחד. וכזה היה אברהם, וכזה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. הוא היה מאחד את הבריות באופי שלו ובתכונות שלו וגם היה מקרבן לתורה.

יש כאן איזו עמקות, אהבת הבריות צריכה להיות כזאת מפני שהבריות הן אחד, הם מאוחדים. עם ישראל הוא עם אחד, אבל זה לא משהו מלאכותי שהקב"ה מצווה אותנו לאהוב את כל בני ישראל, הגם שהם לא כל כך מוצאים חן, כי יש מצווה לאהוב, אלא תדע לך שעם ישראל הוא עם אחד, נשמה אחת, זה הכול איברים איברים של גוף אחד. אדם אוהב את עצמו, אז עצמו זה כל ישראל. הוא חלק מכלל ישראל. זה בעצם מה שהמשנה באה להגיד לנו את העומק של אהבה. האהבה צריכה להיות לא חיצונית, שאתה אוהב מישהו שלמרות שהוא זר לך ואין לך בכלל שייכות אתו, אתה מצווה לאהוב אותו, אלא מפני שהוא ואתה אחד. האהבה הזאת, היא להוציא את הטבע מן הכוח אל הפועל. כלומר לאהוב את מי שבעצם אתה מחובר אתו במהות. האהבה הזאת היא ביטוי לחיבור, היא לא יוצרת את החיבור היא הביטוי לחיבור, כי אתם מאוחדים. ואם לא אוהבים זה לא בריא, יש כאן איזה חולי, כמו עם אחים, שאם הם רבים ושונאים אחד את השני, זה משהו לא בריא, זו מחלה. אחים בני אב אחד איך הם יכולים לריב. יש אנשים שרבים עם עצמם גם כן, זו כמובן מחלה, וצריך טיפול. כלל ישראל, כולם אחים, כולם מציאות אחת, זה אהרן.

אברהם הוא מדרגה אחרת. אברהם הוא אב המון גויים. ממנו גם יוצאים ישמעאל ועשו שהם ראשי האומות של כל האומות כולם. "החסד של אברהם הוא כולל כל באי עולם וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל, ומי שמידבק במידת החסד לאמיתו" מי שרוצה באמת שמידת החסד שלו תהיה בשלמות, "הוא צריך לחבר את שני ענני הכבוד הללו של אברהם ושל אהרן ביחד, ויאירו עליו שני האורות. ואז יאמר חביב 'אדם שנברא בצלם' כל אדם שנברא בצלם, כולם נבראו בצלם. חביבות יתירה יש לישראל. 'חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה'.

חסד בישראל חסד בעולם

ממשיך הרב: "ועל ידי האיכות שבחסד אהרון, תתעלה הכמות של החסד של אברהם" - יש כאן איכות וכמות, כי ישראל הם הלב של האומות. יש להם איכות אחרת, אז על ידי האיכות שבחסד, שהוא אוהב ומבטא את האהבה שבין ישראל בינם לבין עצמם, תתעלה הכמות של החסד של אברהם, האיכות מרוממת את הכמות והיא גם כן תאיר באור האיכות. "וכאשר הייתה במידת אברהם בעצמו שהייתה וכו' ועל כן הוציא הקב"ה כהונה מאברהם". "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח), אברהם גם בבחינה של כהן, "שאתה כהן לעולם. והוא ידע שברכת האדון צריכה תמיד להיות קודמת לברכת העבד". לעומת מה שאומר שם הפסוק: שמלכי צדק אמר "?ָר?ךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְי?ן קֹנֵה ?ָמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט)", ורק אחר כך אמר: "?בָר?ךְ אֵל עֶלְי?ן", ולא נכון לומר כך. היה צריך להגיד קודם 'ברוך אל עליון' ואחר כך לברך את בריותיו. וזו המידה של אברהם אבינו שהוא ידע שברכת האדון צריכה להיות תמיד קודמת לברכת העבד. "האיכות היא צריכה להיות העטרה של הכמות, ואז ייבנה העולם בניין שלם ביראה ושלום יחד, ויקראו לירושלים כיסא ה'".

זאת אומרת, אהבה צריכה להיות לכל הבריות, אבל אהבת ישראל צריכה להיות יותר כהנה וכהנה. ואז אחת משפיעה על השנייה. כשיודעים לאהוב את ישראל באופן האיכותי זה משפיע שכל האהבה הכללית תקבל משמעות. האיכות צריכה להיות העטרת של הכמות.

עוד מקום שהרב מדבר על אברהם אבינו בעמוד שמט-שנ:

"..שהמטים כלפי חסד, אוהבים לצדק את הבריות ואינם חפצים לחייבם, אוהבי צדק ושונאי רשע, הם הדבקים במידתו של אברהם אבינו".

השתדלות אברהם להצלת סדום

הקב"ה מספר לאברהם אבינו שחטאי סדום גדולים ורבים ואין ברירה אלא להפוך את סדום. ואברהם מלמד זכות על אנשי סדום הרעים והחטאים. לכאורה מה אפשר ללמד עליהם זכות?!

המדרש (בראשית רבה פרשה מט, י) אומר:

"אמר רבי אחא, נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה, מבול של מים אין אתה מביא. מבול של אש אתה מביא?

המדרש מספר לנו, כאילו על המשא ומתן של אברהם עם ריבונו של עולם, הוא אומר לו, הבטחת שלא תהפוך את העולם, שלא תבטל את העולם, ואז עכשיו אתה מתחכם כאילו ומערים על השבועה, אם כן לא יצאת ידי השבועה!

אמר ר' לוי "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט." (בראשית יח, כה). אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש - אין עולם". העולם לא יכול לעמוד במידת הדין, זה קשה, יש יצרים לעולם, יש צמצומים לאנשים, הם לא יכולים שהעולם יתקיים במידת הדין, צריכים שהעולם יתקיים במידת החסד. "את תפיס חבלא בתרין ראשין, בעי עלמא ובעי דינא", אומר אברהם לקב"ה אתה תופס את החבל בשני ראשים גם עולם וגם דין, זה לא הולך ביחד, "ואם לית אתה מוותר, העולם לא יכול להתקיים". אם רוצים שהעולם יהיה קיים, זה לא יכול להיות במידת הדין. אמר לו הקב"ה לאברהם, אחרי שהוא מלמד זכות. "אָהַבְ?ָ ?ֶדֶק וַ?ִ?ְנָא רֶ?ַע" (תהילים מה, ח) אהבת לצדק את בריותיי ותשנא רשע מאנת לחייבם "עַל ?ֵן מְ?ָחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ ?ֶמֶן ?ָ??ן מֵחֲבֵרֶךָ" (שם). מהו 'מחבריך', מנח ועד אצלך עשרה דורות ומכולם לא דיברתי עם אחד מהם אלא עמך. זה הדיבור "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" (בראשית יב, א).

הפשט בפסוק, כל אחד שהיה קורא את הפסוק, היה יכול לפרש אותו אחרת, 'אהבת צדק ותשנא רשע', אלה שעושים דברים טובים וצודקים, אתה אוהב אותם, ואנשים שעושים דברים של רשע אתה שונא אותם. אבל באים חז"ל ומסבירים לנו, שהקב"ה אומר לאברהם "אהבת צדק" אהבת לצדק את בריותי, "ותשנא רשע" – מאנת לחייבם, כלומר תשנא להרשיעם. כלומר, הצדק זה לצדק את הבריות ולא לחייבם.

אברהם אבינו אוהב כל כך את הבריות, ובשביל זה הוא מתווכח עם הקב"ה. צריכים להתבונן, איך אפשר בכלל להתווכח עם הקב"ה, הקב"ה מחליט לעשות דבר, מה שייך להתווכח עם ריבונו של עולם - זה נראה לא סביר. נח לא מתווכח. נח, הקב"ה אומר לו שעכשיו הגיעה עת המבול ותעשה תיבה ותציל את עצמך ואת כל הבריות שייכנסו אליך לתיבה. ונח מקבל את הדין. ואברהם אבינו לא מקבל. אברהם אבינו מתווכח, איך יכול להיות שעכשיו הקב"ה יפגע בעולם?! נתבונן במבט של אברהם. ראשית כל כולם כל העולם בריותיו של הקב"ה. ושנית אברהם אבינו אומר אם הקב"ה מדבר אלי, יש איזו סיבה, הוא לא סתם מספר לי סיפורים מה הוא הולך לעשות. הוא אומר לי כדי שאני אגיב, ואגן על בריותיו של הקב"ה!

לימוד זכות – חיפוש הצדדים הטובים

איך אברהם מלמד זכות, הוא לא מלמד זכות על הרע, ואומר 'אף שהם רעים.. אין דבר, זה לא נורא' הוא לא אומר כך. הוא אומר: "אולי יש צדיקים", והזכות של הצדיקים היא תגן. הוא מחפש נקודות אור שיש שם, ורק אם יש נקודות אור אפשר באמת לבקש. על הרע אי אפשר לבקש. את הרע צריך לסלק, אין מקום לרע בעולם. אם הכול שם היה רע, אז וודאי שאסור שיישאר הרע. אברהם שואל "אולי יש שם צדיקים" ונקודות האור האלה יכולים להיות בסופו של דבר אלו שיצילו את כל העיר וישפיעו וישנו לטובה. ואולי יש שם חמישים צדיקים, אולי ארבעים, אולי שלושים, או עשרים, עשרה. אולי משהו, איזה אור. אם אין אור אני לא מדבר, אני לא מבקש על הרע, על הרע אסור ללמד זכות! ובדרך כלל רוב האנשים הם לא רק רעים יש בהם גם צדדים טובים, וצריך לראות גם את הצדדים הטובים שלהם, ולראות איך מסייעים להם להוציא את הטוב שלהם מן הכוח אל הפועל. לא לוותר על הצדדים הטובים שיש בהם ולסייע לקיים אותם. אם אין שום צדדים טובים, אז אין מקום ללמד זכות.

לימוד זכות בימינו

זה נותן לנו איזה מבט, איך צריך להסתכל כיום במבט של אברהם אבינו. זאת אומרת, אתה רואה אנשים שבדרך כלל הם מתנהגים כרחוקים מהתורה ומצוות. ההתנהגות שלהם אפילו מנוגדת להלכה וכדומה, אבל האם רק זה מה שהם עושים, הם לא עושים שום דבר טוב? אם כך, אז באמת אין ללמד עליהם שום זכות. אבל אם הם עושים גם דברים טובים, אז אדרבה יש ללמד עליהם זכות, ולשבח את הדברים הטובים שלהם. אפשר להגיד לריבונו של עולם, יש כאן צדיקות, יש כאן חלקים של צדיקות, של בן אדם לחברו, אולי בן אדם לעמו. אנשים מוכנים למסור את הנפש על עם ישראל. הולכים לצבא, הם מתגייסים, הם עושים דברים מנוגדים מאוד לתורה ומצוות במובנים רבים, אבל מצד שני יש בהם צדדים של אורות, של דברים טובים, ויכול להיות שהדברים הטובים שהם עושים יש להם משקל מאוד כבד וגדול. אז התמונה מורכבת, המציאות היא מורכבת, היא לא חד צדדית. אתה רואה את הדברים השליליים ובגלל זה אתה מצייר את האדם כולו בשלילה, צריכים לראות גם את הנקודות הטובות. אפילו בסדום יכול להיות שיש שם צדיקים, זה מה שאברהם אבינו אומר בלשון אולי, לא יודע, אבל אולי יש שם צדיקים, אז אולי כבר יש להם זכות קיום. זו דרכו של אברהם אבינו. וכשמלמדים זכות על הבריות זה לא להתנגד לריבונו של עולם, להפך, אלו בריותיו שלו! הוא ברא את הבריות, אז אם אתה מלמד עליהם זכות, אף פעם הוא לא יכעס עליך, כי הם בריותיו של הקב"ה! גם משה רבינו אחרי חטא העגל מלמד זכות על ישראל. הקב"ה מציע לו שהוא ימחה את ישראל וממנו יעשה גוי גדול. ֶֶמשה רבינו לא מקבל את זה, ומתווכח כביכול עם הקב"ה כדי שלא ימחה את ישראל. משה מלמד זכות, כי הוא יודע שריבונו של עולם לא יכעס אם הוא מלמד זכות על הבריות, על ישראל, כי בלימוד זכות אתה לא נגדו אלא בעדו.

אברהם וישראל שותפים עם הקב"ה בהופעתו בעולם

הזכרנו שאברהם אבינו לא היה כמו נח. נביא בקשר לזה את דברי המדרש (בבראשית רבה סוף פרשה ל',י):

"אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט), רבי נחמיה אומר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה משתקע בטיט הלך עימי הדא הוא דכתיב: "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא, בוא להאיר לפניי בארץ ישראל. הדא הוא דכתיב: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו וגו'" (בראשית מח, טו). כלומר הם אבותי הלכו לפני ריבונו של עולם. מה ההבדל, מה אומר לנו המדרש, נח, הקב"ה עוזר לו ללכת בדרך הנכונה. "את האלוקים התהלך נח" כלומר נח לא היו לו את הכוחות כאילו לסייע לריבונו של עולם, אבל אברהם אבינו, לפי המשל, הוא רואה את המלך, ריבונו של עולם, הולך במקומות האפלים, והוא מאיר לו את הדרך. אז אומר לו ריבונו של עולם בוא תאיר לפני - בוא תהיה הולך לפני ומאיר את הדרך. צריכים להבין את הדבר הזה, וכי הקב"ה צריך שיאירו לפניו, מה פירוש הדברים הללו? אלא הכוונה שבעולם הזה לא רואים את הקב"ה. עם כל היופי של העולם, עם כל הפלאים של העולם, עם כל החוכמה של העולם, אדם מסתכל ומתבונן בעולם ושואל את עצמו מאיפה כל החכמה הזאת? מאיפה כל היופי הזה? מאיפה כל הגודל הזה של העולם הזה? הכוכבים והשמיים מאיפה כל זה? לא רואים מאיפה כל זה? באים ישראל והתפקיד שלהם זה לספר מה המקור של הכול, מאיפה הכול, כלומר ישראל עוזרים להופיע את הקב"ה בעולם. לפני אברהם אבינו, לא הכירו את ה', בא אברהם ומאיר את האפילה, ואומר שיש ריבונו של עולם. כאילו הקב"ה צריך את אברהם אבינו. צריך אותנו שנגלה את כבודו בעולם. זו מדרגה. כאילו אנחנו לא רק מקבלים מריבונו של עולם, אלא אנחנו שותפים בהופעה האלוקית של הקב"ה בעולם.

המדרש ממשיך:

"רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר, לרועה שעומד ומביט בצאנו הקב"ה מביט בצאנו. ריש לקיש אמר, לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן - אנחנו צריכים לכבודו" - אנחנו צריכים אותו שהוא ישמור עלינו ויגן עלינו. "ועל דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו" - הקב"ה צריך אותנו. ריש לקיש אומר הקב"ה צריך אותנו, מה זאת אומרת הקב"ה צריך אותנו - כביכול הוא צריך שאנחנו נודיע את שמו בעולם. "עַם ז? יָצַרְ?ִי לִי ?ְהִ?ָתִי יְסַ?ֵר?" (ישעיהו מג, כא) יש עם ישראל תפקידו לספר את תהילת ה'. בלי אברהם אבינו אבי האומה לא היו יודעים בעולם שיש בורא עולם. הקב"ה נסתר, הקב"ה נעלם, ורק אברהם אבינו, האבות, ואחר כך עם ישראל הם המספרים את תהילת ה'.

רבי יוחנן וריש לקיש אלו שתי עמדות. רבי יוחנן הוא צדיק גמור מראשיתו ועד סופו. בחינה של צדיק גמור. צדיק כמו נח שעושה את מה שהקב"ה רוצה. פעם שמעתי מהרצי"ה ששאלו את בנו של החפץ חיים אילו מופתים החפץ חיים עשה, בוודאי עשה הרבה מופתים, אז הבן שלו ענה שכל הצדיקים גוזרים והקב"ה מקיים, והמופת של אבא שלי היה שמה שהקב"ה גזר הוא קיים. הוא עשה מה שהקב"ה אמר, זה מופת גדול! אז רבי יוחנן הוא צדיק גמור שעושה את רצונו של הקב"ה באופן הכי גדול שאפשר לעשות. ריש לקיש הוא בעל תשובה. בהתחלה היה ראש הגזלנים ואחר כך הוא חזר בתשובה, והשקפת העולם שלו נובעת ממבט של בעל תשובה. בעל תשובה הוא עושה מהפכות, הוא עשה מהפך בתוכו, יש לו כוח המהפך, ומהפכות במובן מסוים זה יותר ממה שמחויבים. הוא היה במקום שכאילו לא היה מחויב וקיבל על עצמו את ההתחייבות ונעשה בעל תשובה. אז במבט שלו, הקב"ה מבחינה מסוימת כאילו צריך אותנו, אנחנו גורמים את כבודו של הקב"ה. זה היה אברהם אבינו. וכמובן כשיש מחלוקת, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. שני המבטים האלה נכונים, אנחנו צריכים לכבודו, וכאילו גם הוא צריך לכבודנו, כי אנחנו מופיעים אותו. וכמובן שכל מה שאנחנו עושים זה מכוחו שלו.

אני רק רוצה להזכיר, מורנו הרב זצ"ל, הוא נקרא אברהם, והוא היה גם כהן.

עקדת יצחק – ביטול מוחלט לרצון ה' בכל המצבים

בסוף הפרשה, עקדת יצחק. הקב"ה אומר לאברהם לעקוד את יצחק, ואברהם אבינו שומע את דבר ה'. הדבר הכי קשה שיכול להיות בעולם. הקב"ה מדגיש את זה, הבן היחיד שלך שאתה אוהב אותו מאוד מאוד, עכשיו תראה את המשמעת שלך לריבונו של עולם, תלך ותקריב את "בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק!" אברהם אבינו הוא מאמין גדול מאוד. הקושי הוא אדיר, אין מילים לתאר את הקושי הגדול הזה שהוא צריך להתגבר עליו. אבל אברהם אבינו מקבל את המצווה זו במלואה, והוא משכים בבוקר ולא דוחה לעשות את ציווי ה', והוא כבר מכין עצי עולה, כלומר מכין מראש אולי לא יהיה שם עצים. הוא משתדל, שלא יהיה מצב שהוא ילך למקום שאמר האלוקים, והוא לא ימצא שם עצים, כי אז מה הוא יוכל לעשות? הוא מחפש את הדרך להיות בטוח שהוא עושה את רצון ה' הקשה מאוד. והוא מגיע אל המקום עורך את העצים ועוקד את בנו, ורוצה לבטא את הדבקות הגדולה המוחלטת שלו בריבונו של עולם. הקושי אדיר, אין מילים לתאר את הקושי הזה, והוא עכשיו מסור לעשות את דבר ה'. ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו, ומלאך אלוקים מן השמיים אומר לו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (בראשית כב, יב) למה צריכה להיות כפילות, מספיק רק להגיד 'אל תשלח ידך אל הנער', בסדר ברוך ה', הקב"ה אומר לא לעשות, אשרינו, לא צריך לשחוט את יצחק. חז"ל אומרים לנו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה", אפילו לא להוציא דם, תעצור לגמרי. למה היה צריך להגיד פעמיים את הדבר הזה. אברהם רוצה לבטא את הדבקות שלו בריבונו של עולם, ופתאום הקב"ה אומר לו שהוא לא רוצה את זה! לא רוצה שתראה את הדבקות שלך! אברהם רוצה לגלות שהוא דבוק, והקב"ה אומר לא! כמו במצב שיורדים גשמים בסוכה, הקב"ה אומר לא! אל תעשה את הדבר הזה! והאדם עובד את ה' לא מפני שהוא רוצה חוויה של דבקות, אלא כי צריך לעבוד את ה'. אז אם אומרים לא, עובדים את ה' ב"לא". ואם אומרים כן, עובדים את ה' ב"כן". מה שהקב"ה אומר, עושים! יש כאן איזה גילוי נוסף של אברהם אבינו שעושה את רצון ה' שאומר לא. כלומר לפעמים יש מצבים שאדם נכנס לאיזו אקסטזה כזאת שהוא רוצה לעשות, יש לו חוויה עמוקה של דבקות! והוא רוצה לשמור על החוויה הזאת, אבל הקב"ה אמר לא רוצה, לעצור, עצור! אם הקב"ה אומר לעצור אז תעצור. עבודת ה' צריכה להיות עבודת ה', אתה לא עובד את עצמך, אתה לא עושה כאן אווירה וחוויות ונהנה ומתרומם וחש תחושות מאוד עמוקות שממלאות אותך, זה לא לעבוד את ה', זה לעבוד אותך!

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, יח). כלומר יש כאן שני צדדים שמופיע בהם אברהם אבינו בשלמות, גם בצד של הנכונות שלו לעקוד את יצחק, וגם בצד של לא לעשות דבר ליצחק. זו האמירה כאן של "אל תעש לו מאומה" כאילו רצה בכל זאת להקריב, ותמה מה הקב"ה לא רוצה את הקורבן שאני רוצה להביא?!

זה גם ההבדל בין ישראל לשאר העמים, כשהעמים בקשו מצווה, הקב"ה נתן להם את מצוות סוכה (עבודה זרה ג.), אחר כך הקדיח את החמה והם עוזבים את הסוכה ובועטים, לעומת ישראל שהם לא בועטים. כשהקב"ה מוריד גשמים בסוכה, זה אומר שאין רצון הקב"ה שנשב בסוכה. וצריך לעשות מה שהוא אומר, אם לא, אז לא. ואם כן, אז כן. כשיורד גשם בחג הסוכות, ואנחנו לא יושבים בסוכה, זו עבודת ה', כי עכשיו הוא אומר לנו לא לשבת בסוכה. זה קשה, יש אנשים שכשיורד גשם רוצים להישאר בסוכה, אבל צריך לעשות מה שה' אומר! וגם כשהוא אומר לא, תקבל את זה בהבנה. הקב"ה רוצה שתעשה את המצוות, אבל כשהוא לא רוצה, צריך לקבל זאת, ואם אתה מקבל את זה באופן הנכון זו עבודת ה'. עבודת ה' זה לעשות תמיד מה שהקב"ה מצווה, בכל המצבים. מה שה' רוצה זה מקובל עלי. זאת עבודת ה' המוחלטת האמיתית.

אני שוב פעם רוצה להגיד לכם, עכשיו השעה שבע.. ערב ארוך יש לפנינו.. בני תורה אמיתיים מקדישים גם את מוצאי שבת ללימוד. ואתם כאלה! שיהיה לנו שבוע טוב.