פרשת השבוע: על בן ובנים, או איך מבטיחים את העתיד? | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים
פרשת שבוע

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
תולדות

3 דק' קריאה

פרשתנו פותחת בהכרזה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט).
לאברהם בן אחד משרה אמנו – "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" (כב, ב). גם ליצחק רק בן אחד שממשיך את דרכו והוא יעקב, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כא,יב) "בְיִצְחָק ולא כל יצחק" (סנהדרין נט ע"ב).
במשפחתו של יעקב אבינו המצב משתנה, יש לו בנים . הם מופיעים בתנ"ך כ"בְנֵי יַעֲקֹב" או כ" יַעֲקֹב וּבָנָיו " (ביטויים אלה מופיעים בתנ"ך 17 פעמים). שינוי זה קיבל בפי חז"ל גם כינוי חדש – "מטתו של יעקב שלימה" (רש"י בראשית מז,לא). כך מתחיל סיפורם של האבות כסיפור של עם.
באמצעות שני קטעים מהתלמוד הבבלי, ננסה להבין משמעות נוספת של שינוי לאומי, שהתרחש בימיהם של רבי יהודה הנשיא וחברו תלמידו - רבי חייא הגדול ובניו.
רבי יהודה הנשיא, כידוע לרבים, היה מי שכתב את המשנה ובכך הפכה תורה שבעל פה לתורה שבכתב. גם צעד משמעותי זה איפשר את המשך העברת המסורת של תורה שבע"פ, במשך קרוב לאלפיים שנות גלות, נדידות, גזרות קשות ותקופות נוראיות כמו מסעי הצלב, גירוש ספרד ושואת יהודי אירופה. מפעלו הרוחני של רבי יהודה הנשיא הוא שהבטיח את המשך קיומו של עם ישראל, תורה בע"פ לא הייתה שורדת אף אחת מתקופות אלה.
גם לרבי חייא חלק חשוב במבצע זה, בכתיבת הברייתות שלא "זכו" להכנס למשנה, אבל הן חלק מהותי של תורה שבע"פ. ואומנם דווקא אצל רבי חייא אנו מוצאים את הביטוי המיוחד " רבי חייא ובניו ".
הקטע הראשון מופיע במסכת סוכה: "דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו . שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה" (דף כ ע"א). רבי חייא ובניו זכו להיכנס לרשימה מאוד מיוחדת, יחד עם עזרא הסופר והלל הזקן.
הקטע השני מופיע במסכת בבא מציעא, וגם שם הדורש הוא ריש לקיש, והוא עוסק במעמדה המיוחדת של משפחת רבי חייא: "ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, כי מטא למערתיה דרבי חייא איעלמא מיניה (ריש לקיש לא הצליח לזהות את מיקומה של המערה בה נקברו בני משפחת רבי חייא הגדול). חלש דעתיה, אמר: רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת (לא הפצת תורה כמו רבי חייא). כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! - אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל?...אמר ליה: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל (יום אחד היה ויכוח בבית המדרש בין רבי חנינא לרבי חייא. הויכוח היה על השאלה איך מבטיחים שלא תשתכח תורה מישראל)". לפי רבי חייא יש להרבות בתלמידים, כל אחד חייב להיות קשור יום יום (לאו דווקא כל היום) ללימוד תורה. ממשיכה הגמרא ומספרת לנו מה קרה בין רבי יהודה הנשיא לבין רבי חייא ובניו. "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי (יהודה הנשיא). יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא (בראש חודש אחד איחר אליהו הנביא ולא הגיע בזמן לבית מדרשו של רבי). אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? - אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה. וכן ליצחק, וכן ליעקב. – (ענה לו אליהו שהוא היה עסוק בטיפול באבות) ויש דוגמתן בעולם הזה? (שאל רבי את אליהו הנביא, האם יש בעולם בדורי, אנשים ברמה של שלשת האבות) - אמר ליה: איכא, רבי חייא ובניו (ענה לו אליהו, כן יש והם רבי חייא ובניו).
גם מגמרא זו אנו יכולים להבין את גודל מעלתם הרוחנית של רבי חייא ובניו. מול הפלפולים והעמקה של רבי חנניא ושיטתו של רבי, עומדת שיטתם של רבי חייא ובניו. משפחה זו טענה שיש להרבות יהודים שקשורים ללימוד תורה, ברמה של קביעות עתים לתורה מדי יום, גם אם אין הם מגיעים לרמת הפלפול וההעמקה של רבי יהודה הנשיא או רבי חנינא. יהודים אלה יחיו חיים יהודיים שלמים שהתורה היא מרכז חייהם. אין זה קשור כלל וכלל להפיכת התורה לקרדום לחפור בה שמשמעותה היא ההתחמקות מהאחריות לפרנס את משפחותיהם או להגן על עמם. רק יחידי סגולה מיוחדים יכולים להגיע לרמות הגבוהות ביותר של העמקה בתורה, ויש לאפשר ליחידים אלה להגיע לאותן רמות. הם יצאו לְלַמֵּד עם סיום לימודיהם ובשעת הצורך (שלא תהיה, בע"ה) יצאו להגנת עם ישראל מיד צר הבא עליהם, למלחמת מצווה. בספרי הבא 'צפנת שמואל' – 'מלכות דוד' (שיעלה על המדף בקרוב מאוד, בע"ה) נדון באריכות בהיבטים נוספים של מחלוקת רבי יהודה הנשיא ורבי חייא ובניו).

נאחל רפואה שלימה, בתוך שאר חולי עם ישראל לפצועים,
חזרה הביתה בקרוב בבריאות לחטופים ולעקורים,
ונחמה למשפחות הגיבורים שנתנו את היקר מכל להגנת העם והארץ והבטחת עתידו.

תולדות

פרשת שבוע