ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
המועד האחרון להבאת ביכורים
נתחיל במשנה במסכת ביכורים (א, ו). אמנם אין זה האזכור הקדום ביותר שבו נעסוק, אך הוא אולי המפתיע ביותר:
הקונה שני אילנות בתוך של חברו – מביא ואינו קורא; רבי מאיר אומר: מביא וקורא.
יבש המעין, נקצץ האילן – מביא ואינו קורא; רבי יהודה אומר: מביא וקורא.
מעצרת ועד החג – מביא וקורא;
מן החג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא; רבי יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא.
אם כן, אנו רואים, שהתאריך של חנוכה משמעותי לעניין הבאת הביכורים – זהו התאריך האחרון שבו ניתן להביא ביכורים (מן הסתם רלוונטי בעיקר לזיתים, שעונתם המאוחרת ביותר מבין שבעת המינים).
מקור הדברים מפורש בספרי (דברים פרשת כי תבוא, רצז):
יכול אתה מביא כל זמן שאתה קורא? תלמוד לומר: אשר תביא מארצך, כל זמן שהם מצויים על פני ארצך. יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא? תלמוד לומר: ואמרת ושמחת, אין קריאה אלא בשעת שמחה, כשתמצא אומר: מעצרת ועד החג מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא . רבי יהודה בן בתירה אומר: מביא וקורא.
היוצא מן הדברים הוא שעד לחנוכה מצויים עדיין פירות על העצים, ולמרות שלאחר סוכות כבר אין זמן שמחה, ניתן להביא ביכורים, אך אין לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים.
נראה מכאן שכ"ה בכסלו היה ידוע כתאריך משמעותי עוד קודם לחשמונאים, שכן בהבאת ביכורים נהגו, מן הסתם, כבר בבית ראשון. בהמשך נעמוד על ייחודו של התאריך לאור מקור זה ומקורות נוספים.
חגו של אדם הראשון
נציג כעת את המקור המקדים ביותר את עניינו של כ"ה בכסלו.
המשנה בתחילת מסכת עבודה זרה אוסרת על משא ומתן עם הגויים שלושה ימים לפני החגים שלהם, ובהמשך מונה המשנה את 'ימי אידיהן' (עבודה זרה ח, א):
ואלו אידיהן של גויים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר.
'קלנדא' (כנראה מכאן המילה באנגלית קלנדר – לוח שנה) הוא ראש השנה של הגויים. ובגמרא (שם) מובאת ברייתא:
אמר רב חנן בר רבא: קלנדא – ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא – ח' ימים לפני תקופה, וסימנך: (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו'.
ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
המהר"ל מפראג בחיבורו 'נר מצווה' על חנוכה מסביר שבשנה הראשונה לבריאה, תקופת טבת החלה בכ"ה בכסלו. יום א' בתשרי היה היום השישי לבריאה – היום שבו נברא אדם הראשון – נמצא אם כן שבכ"ה באלול נברא העולם. באותו יום היו היום והלילה שווים, ומאז במשך שלושה חודשים הימים התקצרו והלילות התארכו (וזה מה שראה אדם הראשון ואמר: 'אוי לי...'). אך בכ"ה בכסלו התהפכה המגמה ושעות האור החלו להתארך.
אדם הראשון התענה שמונה ימים, ובסופם הורגש השינוי 1 . בעקבות כך קבע אדם הראשון מועד הודיה לה' בתאריך כ"ה בכסלו.
השלמת מלאכת המשכן
בדברי חז"ל מוזכר אירוע משמעותי נוסף שהתרחש בכ"ה בכסלו (ילקוט שמעוני מלכים א, רמז קפד):
אמר רבי חנינא: בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן, והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק, דכתיב: לושי ועשי עוגות ואמרו לו שוב אשוב אליך. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה; אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם, מה שלם לו הקדוש ברוך הוא? חנוכת חשמונאי.
כלומר, על פי הסדר הרגיל היה המשכן נחנך בכ"ה בכסלו, שבו הסתיימה מלאכתו, אלא שהוא נשאר 'מקופל' עד א' בניסן. ניסן הוא חודש 'מתאים' יותר להופעת קדושת המשכן בישראל, משום שבו נולד יצחק. מן הסתם לידת יצחק היא רק 'סימן' לכך שניסן הוא חודש הרבה יותר חגיגי – כל העולם מתחדש בהופעת האביב 2 – לכן נדחה כסלו מפני ניסן. ב'תמורה' זכה חודש כסלו, כעבור דורות רבים, לכך שנקבע בו חנוכה, שבו חנכו החשמונאים את המקדש מחדש לאחר שהיוונים טימאוהו והעבודה בטלה כשלוש שנים.
האמונה שמתגלה בשיא החושך
ניתן להציע מכנה משותף למקורות השונים ומתוך כך לנסות לעמוד על נקודה משמעותית בעניינו של חנוכה.
כהקדמה, נעסוק בעניינו של ראש חודש (ואכן, בתוך ימי החנוכה אנו זוכים גם להארת ראש חודש).
יש לשאול: אנו יודעים שנמשלו ישראל ללבנה, וכשהלבנה במילואה זהו סימן טוב לישראל 3 (ואנו יודעים גם שהימים הטובים מדאורייתא שתלויים בתאריך – פסח וסוכות – חלים בט"ו בחודש, שבו הירח מלא). ואם כן, נראה לכאורה שראש חודש אינו יום של שמחה; ואכן, ישנה בחינה בראש חודש של 'דין' 4 (ואולי מבחינה זו, ראש השנה הוא ראש לכל ראשי החודשים). אך בפועל ולהלכה, ראש חודש הוא יום של שמחה 5 . מדוע?
ייתכן להסביר שלמרות שכלפי חוץ הלבנה נכסית (וכאמור ישראל נמשלו ללבנה, ואם כן יש כאן חיסרון), אנו בטוחים שגם בתוך המשבר וההסתרה הגדולה הקב"ה לא יעזבנו, ואדרבה, מתוך כל חושך ייוולד אור יותר גדול ומתוך כל צרה תגיע ישועה גדולה 6 , ולכן בשיא ההסתרה ישנה שמחה על מה שעתיד להתגלות.
מתוך כך נבוא לבאר את עניינו של חנוכה: בשיא החושך, גם הפיזי וגם הרוחני, אנו מתמלאים בכוחות של אמונה שהקב"ה לא יעזבנו, ובסופו של דבר מתוך תהליך ארוך של בירור, נצא מחוזקים אף יותר ממה שהיינו בתחילה.
את הביכורים ניתן להביא עד חנוכה, כיוון שמתאריך זה אין כלל פירות על העצים. אנו נכנסים לתקופה של חוסר פריון – שיא החורף – שבא לידי ביטוי בעולם החקלאי בסוג של 'שממה'. גם אצל אדם הראשון, הביטוי הפיזי של שעות החשכה המרובות בהרבה על שעות האור, מבטא את המצב של העולם בתקופה זו – פחות גילוי של כוחות חיים, ויותר התכנסות עד כדי חוסר פעילות כלל.
סיום מלאכת המשכן בכ"ה בכסלו, מבטא שיש בתאריך זה סגולה להופעת השכינה בעולם. אמנם למעשה ניסן הוא שנבחר לגלות בפועל את הופעת הקדושה, וכסלו, לפי כל האמור לעיל, פחות 'מתאים' בגלל צמצום הופעות החיים שבו.
על פי כל הנ"ל, נראה להציע שעניינו של חנוכה הוא גילוי הקשר שלא ינותק בין עם ישראל לאלוקיו. גם בתוך החושך הפיזי והרוחני הגדול, אין נתק; אדרבה, מתוך כל משבר עם ישראל יוצא מחוזק, עם אורות רוחניים חדשים ומתחדשים.
הדבר מתאים לכך שחנוכה הוא מדברי חכמים, הופעת תורה שבעל פה שמופיעה באופן מיוחד את הקשר שבין ישראל לקב"ה.
נזכה בעז"ה להופעת שם ה' במלואו על עולם מלא, בקרוב.
^ 1. ואולי ניתן להציע, שעל מנת להאריך מעט את שעות האור, בכל יום משמונת הימים הללו הדליק האדם נר עם רדת החשכה.
^ 2. והדברים מתקשרים, כמובן, ליציאת מצרים.
^ 3. וכן מצינו עוד בדברי חז"ל: "תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה – סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה" (סוכה כט, א).
^ 4. עיין במשנה ברורה תיז, ד.
^ 5. שולחן ערוך אורח חיים (הלכות ראש חודש) תיט, א: מצוה להרבות בסעודת ראש חודש.
^ 6. וכדברי הגר"א המפורסמים על הפסוק (ירמיהו ל, ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
