ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעשר שני ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ תרומות ומעשרות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסליו תשע"א

מעשר שני


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

פתיחה
מצות הפרשת תרומות ומעשרות בנויה כך, שבכל שנה האדם מפריש מיבולו תרומה גדולה ומעשר ראשון, ממנו נותן הלוי תרומת מעשר. מלבד זאת, בשנה הראשונה והשניה, וכן הרביעית והחמישית, מפריש האדם מעשר נוסף, מעשר שני. בשנה השלישית ובשנה השישית מפריש האדם מעשר עני, במקום מעשר שני.
למעשר שני מעמד מיוחד, ודינים שונים הנובעים מכך. מאמר זה יעסוק בבירור ענינו של מעשר שני- מתוך הפסוקים, דרך טעמי המצוות ועד ההשלכות ההלכתיות למעשה.

הבחינה הרעיונית במעשר שני
פרשיות מעשר שני
מצות מעשר שני מופיעה בתורה בשלושה מקומות:

א. פרשת בחוּקֹתי, שם נאמר 1 :
"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה': וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא כז, ל - לא)

ב. פרשת ראה, שם נאמר:
"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ"
(דברים יב, יז – יח)

ג. פרשת ראה, שם נאמר:
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כב - כו)


עיקר הבירור בדיני מעשר שני מצוי במקורות א ו-ג, ובהם יתמקד המאמר. במקור ב מובא מעשר שני כחלק ממכלול של דברים אותם אמור האדם להביא ל'מקום אשר יבחר ה''. למעשה, כל פרק זה (דברים יב) עוסק בהעצמת המקום שיבחר על-ידי הקב"ה.

כבר במבט ראשוני עולה הבדל ברור בין תיאור מעשר שני בספר ויקרא לבין תיאורו בספר דברים. בספר ויקרא, מקדישה התורה לדיני מעשר שֶני שְני פסוקים, ואילו בספר דברים ישנו פירוט רב של עניני המצוה.
הרמב"ן בפירושו על התורה אומר:
"...ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר, אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש..." (דברים יד, כב)

הרמב"ן מסביר, מדוע לא פרטה התורה בספר ויקרא את כל דיני מעשר שני, כפי שעשתה בספר דברים. מדבריו ניתן לראות, כי ישנו הבדל משמעותי בין הפרשיות, עד כדי כך שלדעתו הפסוקים בספר ויקרא אינם עוסקים בציווי על מעשר שני, אלא באים ללמד שהמעשר נחשב קֹדש עד שיפדה.

אופיין השונה של הפרשיות
פרשת בחוּקֹתי
מפרשייה זו עולה כי מעשר שני קדוש ושייך לקב"ה- "לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'". כמו-כן, ישנו אזכור לפדיון המעשר, הנקרא 'גאולה', ודגש על הוספת חומש במקרה של פדיון המעשר. בנוסף, ניתן לעמוד על אופיו של המעשר בפרשייה זו לאור ההקבלה שבין פרק כז לפרק כה בספר ויקרא 2 . פרק כז, עוסק בגאולה ופדיון, הקדשות וחרמים, אשר את רובם האדם יוזם, וגם בקדוּשוֹת המוטלות כחובה על האדם כמעשר שני ומעשר בהמה. בחלק מן ההקדשות והחרמים ישנה אפשרות של גאולה, ובחלק לא. הנקודה הבולטת המופיעה בשני הפרקים היא, השייכות הכוללת של דברים שונים לקב"ה. בפרק כה הביטוי לכך שדברים שונים שנראה לאדם שהוא הבעלים עליהם אינם באמת בבעלותו הוא בכך שאותם דברים – שדה; בית; עבד - אמורים לצאת ממנו ביובל. גם במשך הזמן שהדברים ברשותו מוגבל האדם לפעמים באפשרויות השימוש בדברים אלו. הפנמת המסר של שייכות המציאות כולה לקב"ה באה לדי ביטוי באופן חזק יותר ברצון האדם להקדיש את חפציו השונים לגבוה. פרק כה מייצג את פעולת האדם כ'סור מרע', האדם מנוע מלהביע את בעלותו על חפציו. פרק כז מייצג את פעולת האדם כ'עשה טוב', בה האדם מסוגל לפעול באופן חיובי, להקדיש את חפציו לקב"ה.
כחלק מיכולת האדם להקדיש את חפציו, התורה מאפשרת מציאות של גאולה שענינה החלפת הדבר המוקדש בממון. יתכן והקב"ה אינו רוצה שדברים שהוא נותן לאדם יחזרו אליו, שהרי לשם שימושו של האדם נתנו לו החפצים. רצון הקב"ה הוא שהאדם יעשה שימוש בחפצים העומדים לרשותו, אך יעשה כן מתוך הבנה כי חפצים אלו נתנו לו מאת הקב"ה.
אזכורו של מעשר שני בפרק כז הוא כחלק מהדברים שחלה עליהם החובה להקדישם לגבוה, וגם כלפיהם מתאפשרת אפשרות של גאולה.

פרשת ראה
בפרשה זו, אופיו של המעשר השני שונה לחלוטין מתיאורו בפרשת בחוּקֹתי. בפרשה זו לא מוזכר המעשר השני כדבר קדֹש, ובכלל לא מובלטת שייכותו לגבוה. הפירות מוצגים כשייכים לאדם, אך מיועדים לשימוש שמרומם את האדם למפגש עם הקב"ה– "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים". בפרשיה זו, לא מתואר שינוי בבעלות האדם על פירותיו, אלא אופני השימוש הראויים בפירותיו. הבדל נוסף בין הפרשיות הוא שאלת הפדיון של הפירות. בעוד שבפרשת בחוקותי מוגדר פדיונם של הפירות כ'גאולה' וכפעולה שנראית כפעולה שאינה רצויה ואף מחייבת תוספת של חומש שנראה כמעין קנס על פדיונם של הפירות, בפרשת ראה ההתייחסות לפדיון נראית הרבה יותר טבעית ואף לא גוררת עימה תוספת של חומש 3 .

סיכום
נסכם את ההבדלים השונים העולים מתוך הפרשיות, שיתכן ומצביעים על בחינות שונות המתוארות בפסוקים 4 :
בפרשת בחוּקֹתי (ויקרא כז, ל - לא) מתואר המעשר כקֹדש לה', ומוזכר בו ענין הגאולה– פדיון מעשר שני. הפדיון מתואר כמציאות של בדיעבד, וענין החומש מוזכר בפרשה. ההקשר של הפרשיה הוא החרמות וההקדשות.
בפרשת ראה (דברים יד, כב - כו) מרכזיותו של האדם, הנאתו ושמחתו הן הבולטות בתיאור המצוה. הביטוי "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף" מציין תיאור טכני של החלפה בכסף מטעמי נוחות. הפדיון מוצג כפתרון 'לכתחילה' במצב של "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם", ואין אזכור לחומש. ההקשר הוא פתיחה למצוות התלויות בארץ.

הֶקדש או עבודת ה' במעשר שני
נראה, שמעשר שני כולל את שתי הבחינות הללו, ונקודת המבט של שני הספרים על המעשר השני שונה: ספר ויקרא מדבר על השייכות של הכל לקב"ה, ואילו ספר דברים עוסק במרחב החיים האנושיים, שיש לרתום אותם לקֹדש ולהתרומם דרכם אל הקב"ה.
את היחס שבין שתי הפרשיות, ניתן להבין בשני אופנים:
1. ניתן לומר שמדובר בשתי בחינות שונות, וכל פרשייה מדגישה פן מסוים שיש למעשר השני.
2. אך נראה יותר, כי המוקד נמצא במטרה- "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים", ויש לכך הופעות שונות. בספר ויקרא דרכו של האדם ליראת ה' היא בהבנה שכל דבר במציאות שייך לקב"ה. בספר דברים, הנאמר לפני הכניסה לארץ ומהווה הכנה לאופי עבודת ה' המיוחדת בארץ ישראל, הדרך ליראת ה' איננה בהקדשת החפצים לגבוה, אלא בשימוש בכל מה שנתן הקב"ה לאדם באופן שמצליח לרומם את האדם דרך השימוש בכל מה שניתן לו לדבקות בקב"ה 5 .
מעמדם של הפירות נגזר כתוצאה מהתבוננות זו. בספר ויקרא האדם איננו בעלים על הפירות, שהרי הכל שייך לקב"ה. בספר דברים מדובר על שִמושי הפירות, שהם נעשים לצורך גבוה. אלו שתי אמירות שונות, שהשייכות לקֹדש יכולה להיות ברמת הבעלות הממונית או ברמת השימוש.

טעמי המצוה

הרמב"ן וספר החינוך רואים את מוקד המצוה בפסוק: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה'".

כותב הרמב"ן :
"ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך, שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם - כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות." (דברים יד, כב)


וכן כותב ספר החינוך :
"משרשי המצוה, שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלהים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סיבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו-כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות.
ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תימלא הארץ דעה את יי. כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם בשבוע ילכו הבית וישליכו כל דברי החכם אחרי גום, אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם, אנשים ונשים וילדים מוזהרים ועומדים ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועוון, ויזכו למה שכתוב ונתתי משכני בתוככם וגו' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים." (שס)

כחלק מהעלאת המעשר כדי לאֹכלו בירושלים, כותב ספר החינוך, שולחת כל משפחה ומשפחה נציג לירושלים, שם הוא נפגש עם מורי ההוראה הרוחנית של עם ישראל, וניזון מהתורה והחכמה. לאחר מכן, חוזר הנציג אל משפחתו ומלמד את אותה הוראה רוחנית שספג בירושלים, ובכך נוצר קשר קבוע עם עולם הקֹדש.

הבחינה ההלכתית במעשר שני
מתוך הבירור הרעיוני של מצות מעשר שני, ניתן לבחון, כיצד באים לידי ביטוי עקרונות המצוה בדינים ההלכתיים של המצוה. הבחינה ההלכתית, תיעשה תוך השוואה בין נושאים הדומים למעשר שני.

מעמדם של פירות מעשר שני ביחס לתרומה וקֹדשים
המשנה במסכת קידושין אומרת:
"המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים - אינה מקודשת. במעשר שני, בין שוגג בין מזיד - לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - לא קידש, במזיד - קידש" (ב, ח)
"המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל" (שם, י)


מדברי המשנה עולה, שלא ניתן לקדש אישה בקֹדשי קֹדשים, ואף לא בקֹדשים קלים. לעומת זאת, ניתן לקדש אישה בתרומות ומעשרות 6 . לגבי מעשר שני ישנה מחלוקת: ר' מאיר סובר שלא ניתן לקדש, ור' יהודה סובר שאם קידש בשוגג, האישה אינה מקודשת, ואם קידש במזיד, האישה מקודשת.
הגמרא במסכת קידושין מבארת את שיטתו של ר' מאיר, ואומרת:
"מנא הני מילי? אמר רב אחא בריה דרבא, משמיה דגמרא: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'", לה' הוא - ולא לקדש בו אשה" (נג ע"א)


הגמרא ממשיכה ומקשה:
"... והרי תרומה, דכתיב: קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ותנן: המקדש בתרומה - מקודשת! ההוא בישראל כתיב. ולאו ממילא שמעת מינה? תרגמה רבין סבא קמיה דרב, אמר קרא: הוא, בהוייתו יהא"
(נג ע"א - ע"ב)


מסקנת הגמרא היא שישנו הבדל מהותי בין תרומה לבין מעשר. בתרומה האדם נותן את הראשית לקב"ה, והקב"ה מחזיר אותה לכהנים. במעשר שני, האדם נותן את הפירות לקב"ה, והם נשארים שם – "בהוייתו" – כל הזמן. הכהן לא אֹכל תרומה משל הקב"ה, אלא זו בעלות גמורה שלו, ואכילתו היא מכוח העובדה, שהקב"ה נתן לו- "משלחן גבוה קא זכו". בתרומה נשארת נקודה של קדושה, שמכוחה נגזרים דינים, אך הבעלות היא בעלות גמורה של הכהן. במעשר שני הבעלות היא כולה של הקב"ה, והוא מאפשר לאדם לאכֹל משולחנו.

סיוע לדברי ר' מאיר, המחלק בין תרומה ומעשר לבין מעשר שני, ניתן להביא מדברי הספרי:
"כל מצות כהונה קנאן השם ונתנן לכהונה וזו חלף עבודתם דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אף זו קנאה השם ונתנה ללוים שנאמר: וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא" (קרח קיט)


מדברי הספרי עולה, שתרומה ומעשר הן מתנות הניתנות לכהנים וללוים מהקב"ה, והופכות להיות ממונם.
בניגוד למתנות אלו, מעשר שני נשאר תמיד ברשות הקב"ה, ובכדי שהאדם יוכל להשתמש בו, הוא צריך לגאול אותו; השייכות הממונית נשארת בידי הקב"ה, והוא מאפשר לאדם לאכול משולחנו.
למעמדו של מעשר שני כממון גבוה לדעת ר' מאיר, ישנן השלכות הלכתיות רבות- לא ניתן לצאת ידי חובה באתרוג של מעשר שני, ובמצה של מעשר שני; עיסה של מעשר שני פטורה מחלה, לדעת ר' מאיר (סוכה לה ע"א - ע"ב). כלומר, בכל מקום שבו דרשה התורה את הדרישה של 'לכם' לא ניתן לקיימה על-ידי מעשר שני. הרמב"ם פוסק להלכה כר' מאיר 7 .

מעשר שני דומה מבחינה זו לקֹדשים, לגביהם אמרה המשנה שגם בקֹדשי קֹדשים וגם בקֹדשים קלים, האדם לא יכול לקדש, כיון שברמה הממונית הם אינם שייכים לאדם.
הרמב"ם פוסק לענין קידושין במעשר שני כך:
"מעשר שני ממון גבוה הוא שנאמר לה' הוא, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו" (מעשר שני ונטע רבעי ג, יז)
"קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת, לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לה' הוא" (אישות ה, ד)


דברי הרמב"ם בפסיקתו בהלכות אישות ביחס לקידושין בקֹדשים שונים מעט:
"כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת, מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד, אבל כהן שקידש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר ובבכורים, וכן לוי שקידש במעשר ראשון וישראל שקידש במעשר עני הרי זו מקודשת" (שם ה, ה)


הרמב"ם פוסק, שלא ניתן לקדש במעשר שני, כיון שהוא ממון גבוה , ולא ניתן לקדש בקֹדשים, כיון שהותרו רק לאכילה . השאלה היא מדוע משתמש הרמב"ם בניסוח שונה לסיבה מדוע אי אפשר לקדש אישה במעשר שני ולסיבה מדוע אי אפשרת לקדשה בקֹדשים.
יתכן, ונימוקו של הרמב"ם לענין קֹדשים הוא פשוט ביטוי אחר לכך שהם ממון גבוה. למעשה, על-פי הסבר זה מעמדם של מעשר שני וקֹדשים זהה.
אמנם, ניתן לומר, שמעמדם של מעשר שני ושל הקֹדשים מעט שונה. הקב"ה נתן את הקֹדשים לכהנים ברמה הממונית, אך אִפשר להם שימוש מסוים, לאכילה בלבד, ומשום כך לא יכולים לקדש בו אשה, כיון שזכות שימוש זו לא הותרה להם. לעומת מעשר שני הנמצא בבעלות של הקב"ה באופן מוחלט, וכיון שאין האדם בעלים עליו אינו יכול לקדש בו אשה.

מתוך כך מתעוררת השאלה, מדוע לא הותר לכהנים להשתמש בקֹרבנות שימוש שונה מאכילה, למרות היותם הבעלים הממוניים עליהם.
הרמב"ם (מעשה הקֹרבנות י, א) מבאר, שאכילת הקרבן היא כפרתו של מביא הקרבן, ולכן זהו השימוש המסוים שהותר לכהנים לעשות בקֹדשים, אף שהם ממונם.
ביטוי לחילוק זה, שבין קֹדשים למעשר שני, עולה בהגדרת מקום האכילה השונה המיועד לשניהם. מקום אכילת הקֹדשים לדעת הרמב"ם (שם י, ה) לא מוגדרת כמקום שהוא 'לפני ה'', שהרי לא משולחנו של הקב"ה הם אֹכלים, אלא משֹלחנם. הגדרת המקום הראוי לאכילה היא כמקום טהור (קֹדשים קלים) או מקום קדוש (קֹדשי קֹדשים) ואכן גם בתורה ההדגשה היחידה לגבי אכילת קֹדשים היא "אצל המזבח", אכילה המהוה כפרה 8 . לעומת זאת, במעשר שני ישנה חזרה משולשת על החובה לאכול 'לפני ה'', חזרה המבטאת את העובדה שהמעשר השני הוא ממונו של הקב"ה, והותר לאדם לאכֹל משוּלחנו.
דרישת האכילה לפני ה' אינה קשורה כלל לדרישה הקיימת בקֹדשים שמקום האכילה יהיה מקום קדוש או טהור, ומשום כך יכול לדון בן עזאי במסכת תמורה (כא ע"ב) האם צריך לאכול מעשר שני בתוך ירושלים, או שניתן לאֹכלו גם במקום שממנו רואים את ירושלים. הסברא לכך שניתן יהיה מעשר שני לאכול 'בכל הרואה', היא שאין דרישה של מקום קדוש וטהור באכילת מעשר שני, אלא מקום שהוא 'לפני ה'', ודרישה זו מתמלאת אולי גם ב'כל הרואה'.

מאמר זה עתיד ב"ה להתפרסם כחלק מספר בנושא מצוות התלויות בארץ, ועל-כן נשמח למשוב מאת הקורא לכתובת: harel.eps@gmail.com




^ 1.למעשה, ישנה מחלוקת בין הפרשנים השונים, לאיזה מעשר מתייחסת פרשייה זו: רש"י (ויקרא כז, ל), רשב"ם (ויקרא כז, ל) והרמב"ן (דברים יד, כב) מבינים שהפרשייה עוסקת במעשר שני. לעומתם, הרמב"ם (ספר המצוות עשה קכז) מבין שהמעשר עליו מדברת הפרשייה הוא מעשר ראשון. דעת הרמב"ם, היא דעה חריגה בראשונים.
^ 2.הביטויים 'מך', 'יובל' ו 'גאולה', חוזרים פעמים רבות בשתי הפרשיות. כמו-כן, סיומם של הפרקים - כה, נה ו-כז, לד - דומה.
^ 3.הרמב"ן, שהובא לעיל, הסביר שהחומש לא מוזכר, כיון שהוא הוזכר כבר בספר ויקרא.
^ 4.הבדל נוסף הוא העובדה שבספר ויקרא מוזכר שם הויה בלבד, ואילו בספר דברים מוזכר גם שם 'אלֹקות'.
^ 5.לאור זה ניתן לומר, שההבדל נובע מאופיים של הספרים בהם מופיעות פרשיות אלו.
ספר ויקרא הוא ספר הקרבנות, עיקר עיסוקו הוא בעבודת ה' במקדש, על-ידי הקרבנות והמנחות השונות. ספר זה עוסק בהקדשות וחרמות, וכחלק מהם הוא עוסק גם במעשר שני, שיש בו מימד כזה.
ספר דברים לעומת זאת, הוא ספר הכניסה לארץ, ועל כן המצוות התלויות בארץ - הקשורות בעשייה הארצית - מקבלות בו ביטוי משמעותי יותר. עבודת ה' נעשית לא רק דרך עבודת המקדש, כי אם בחיי היומיום, בכל תחומי עיסוקו של האדם הפשוט, שעובד את שדהו ומפריש מיבולו תרומות ומעשרות.
^ 6. הרמב"ם (פירוש המשניות שם) ור' עובדיה מברטנורא (שם) מסבירים, שכוונת המשנה ב'מעשרות' היא למעשר ראשון ומעשר עני.
^ 7."כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא, לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש." (מעשר שני ונטע רבעי ג, כד)
^ 8. רמב"ם (מעשה הקֹרבנות י, ה): "וכן הבכור שהרי נאמר בו: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין", וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה, וכולן נאכלים בכל העיר, שנאמר: "את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור", לא נאמר בהן 'במקום קדוש' שהיא העזרה, אלא 'טהור' שהוא כל מחנה ישראל, שכנגדו לדורות ירושלים, והוא הדין למעשר ופסח שהרי הן קדשים קלים כשלמים, והחלונות ועובי החומה כלפנים."

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית