שחרור מחבלים תמורת חטופים | הרב דניאל קירש | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
גיטין

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
מאמרים אקטואליים
מלחמת "חרבות הברזל"

276

25 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הקדמה
לצערנו, בשמחת תורה תשפ"ד, מחבלים ימ"ש מעזה חטפו רבים מבני עמנו.
עלתה על הפרק השאלה אם נכון על פי ההלכה ועל פי דעת תורה לשחרר מחבלים, אף כאלה עם דם על הידיים, עבור החזרת החטופים.
כמובן שפסיקת ההלכה בשאלה זאת נתונה להכרעת גדולי הדור, על פי הפרטים שמנהיגי הציבור יביאו בפניהם.
ובכל זאת, על אף שאינני ראוי לפסוק, שמחתי שהתבקשתי על ידי התלמידים בישיבה להעביר שיעור על הנידון. חשוב לדעתי לברר לפעמים סוגיות העומדת על הפרק בחיי הציבור, ולהכיר את הסברות ולעתים לגבש עמדה אישית (אף שהדעה האישית לא נוגעת לפסיקה למעשה). ועוד, מסתבר שיש השפעה ברוכה בדרך עקיפה על דעת הציבור הישראלי כאשר עוסקים בישיבות ומבררים את דעת התורה. ועוד, שנראה שיש השפעה סגולית לטובה על ידי בירור הלכה בתחום שאותו לומדים (ראה ליקוטי הלכות תחילת מסכת כריתות בשם יסוד ושורש העבודה על החשיבות ללמוד מסכת כריתות, וחשוקי חמד הקדמה לגיטין על החשיבות ללמוד מסכת גיטין).
מורכבות הסוגיא
סוגיא זאת מורכבת מבחינת הלכתית, ואין לנו מקורות קדומים מפורשים העוסקים בשאלה זאת. והסוגיא גם מורכבת מבחינת הבנת המציאות והצדדים המעשיים.
הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שברוך ה' שהוא לא הרמטכ"ל והוא לא צריך להכריע בשאלה זאת..
בשו"ת עשה לך רב (ח"ז סי' נג) כתב:
"אך נקדים שיש בעיות קשות שנוצרות בחיינו, שאין להן פתרון ברור וחותך בהלכה, וכי היכן יש בכל המשא ומתן ההלכתי בסוגיא הנ"ל, מצב כמו זה שאנו נתונים בו כיום. ולכן, אנו זקוקים בשעה זאת לחידוש הלכתי, ברוח מקורות ההלכה הקדומים ובתיאום להם, היינו הכרעה הלכתית חדשה. זה היה כחם של רבותינו, שבכל מקרה חדש שבא לידם, לא הסתפקו באותן הלכות שהיו מסורות בידם עד אז, אלא טרחו לחדש הלכות חדשות. ודוגמא ברורה לכך הם דברי התוס' בסוגיא הנ"ל...".
וכתב הגר"י זילברשטיין (ווי העמודים וחשוקיהם חשון תשפד):
"ולכן במקרה שלנו, צריך לשקול בפלס את מידת הסכנה הגדולה שבשחרור מחבלים, מול הסכנה הגדולה של החטופים, והשאלה היא קשה מאד, והיא דיני נפשות, שצריך עבור זה בית דין של שבעים ואחד, להכריע בשאלות גורליות אלו".

במאמר זה ננסה לעיין בסוגיה של פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם תוך כדי התבוננות מה ניתן ללמוד ממנה לעניין ההלכה של שחרור מחבלים תמורת חטופים.

הסוגיא בגיטין
למדנו במשנה (גיטין מה.): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין".
והגמרא הסתפקה: "איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד".
כלומר שאם טעם התקנה הוא משום דוחקא דציבורא אין מניעה שאדם יפדה את קרובי משפחתו. ואם טעם התקנה הוא משום החשש שיבואו לחטוף עוד שבויים אזי אסור לאדם לפדות את קרובי משפחתו כי בכך הוא מזיק לרבים, שהוא גורם שיחטפו עוד.
פסיקת ההלכה
להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד רנב ד) כטעם שלא יבואו לחטוף עוד.
אמנם נהגו ישראל לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם.
שני ביאורים עיקריים מצינו למנהג זה, שלכאורה נוגד את ההלכה.
א. העיקר להלכה כטעם של 'ליגרבו', שלא יבואו לחטוף עוד, כדעת השולחן ערוך, ומה שנהגו לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם הוא מפני סיבות אחרות, משום שאין זה נחשב בהכרח יותר מכדי דמיהם שהרי לפעמים יש גוי חזק ובריא שהגויים פודים אותו ביותר כסף מאשר הסכום שהיהודים פודים את שבוייהם, ועוד שהגויים כופים את השבויים לעבור על ההלכה ורוצים להעבירם על דתם, ועוד שמייסרים אותם בייסורים שקשים ממוות (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' מ).
ב. יש פוסקים הסבורים שהעיקר להלכה כטעם של דוחקא דציבורא, ולפי זה מותר לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם אם לא כופים על מישהו לשלם (ב"ח סי' רנב).
בדרך אמונה (מתנות עניים ח יב ס"ק עז-עח) הביא את שתי השיטות, הרדב"ז והב"ח, ונראה שנטה (שם בציון ההלכה) לקבל את דברי הב"ח.
אם כן אין הכרעה חד משמעית אם פוסקים שאסור לפדות שבויים מהטעם של דוחק הציבור, או משום החשש שינסו לחטוף עוד.

לדעת הסטייפלר שאלת שחרור מחבלים תלויה בשתי השיטות בגמרא
נמסר בשם הסטייפלר (ארחות רבינו חלק א עמ' שסז) ששאלת שחרור מחבלים תמורת חטופים תלויה (בין השאר) במחלוקת הגמרא כאן אם טעם התקנה הוא משום דוחקא דציבורא או כדי שלא יבואו לחטוף עוד שבויים. וז"ל:
"והנה טעם דוחקא דצבורא אין כאן, שמדובר במדינה, אבל טעם דגרבי יש כאן, שהמחבלים יחטפו עוד מטוסים, ואם יראו שלא נותנים להם את תנאיהם יפסיקו לחטוף כי יראו שלא משתלם להם." ע"ש עוד.
כלומר, לדברי הסטייפלר, בענייננו יש חשש שינסו לחטוף עוד אם נשחרר מחבלים, אך אין חשש של דוחקא דציבורא.
לא ברור לי מדוע לדעת הסטייפלר אין דוחקא דציבורא בנידון שלנו, שנראה שלפי הטעם של דוחקא דציבורא אי אפשר לחייב את הציבור לשחרר מחבלים, משום שיש כאן דוחק עצום של הציבור, שמתרבה עליהם חשש ביטחוני. אמנם אין מדובר בהוצאה כספית, אך לסבר את האוזן ניתן לחשב כמה כסף הציבור היה מוכן לשלם כדי שלא ישחררו מחבלים. מסתבר שהציבור היה מוכן לשלם סכום עתק כדי שלא לשחרר מחבלים, ואם כן שחרור מחבלים מהווה דוחק עצום לציבור.

סברות להקל לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם והשוואה לשחרור מחבלים
מצינו בדברי הראשונים ארבעה אפשרויות להקל ולפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם. יש לבחון אם סברות אלו נוגעות לנידון של שחרור מחבלים תמורת חטופים:
א. לפדות את עצמו ואשתו
כתבו התוספות (גיטין מה.):
"דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו".
כלומר לדעת התוספות אף לשיטה בגמרא שאסור לאדם לפדות את בתו ושאר קרובי משפחתו, משום החשש שזה יגרום לגויים לחטוף עוד שבויים, בכל זאת מותר לאדם לפדות את עצמו או אשתו שהיא כגופו ביותר מכדי דמיהם. זאת משום שאדם יתן את כל אשר לו להציל את עצמו (או את אשתו שכגופו). לא כל הראשונים הסכימו לתירוץ זה (ראה רמב"ן).
להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד רנב ד) כשיטה זאת: "אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה".
חידש הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' טז אות ז עמ' 90) שעל פי סברא זאת נראה שמותר לשחרר חיילים מהשבי אפילו ביותר מכדי דמיהם, וז"ל:
"ועולה מהדברים האמורים, שאם למשל יבטיח אדם את עצמו בחברת ביטוח תמורת תשלום שמשלם לה, שבמקרה של שבי יפדוהו בדמים מרובים, מאחר שבכגון דא החיוב של החברה הוא כלפי האדם שהבטיח את עצמו בה, והם אינם אלא עושים שליחותו, רשאים הם ואף חייבים לפדותו בכל ממון שהוא, כפי שחייבו את עצמם כלפיו תמורת התשלום ששילם להם עבור התחייבותם ואין תקנת חכמים שאין פודים את השבויים אלא בכדי דמיהם מונעת זאת, שהרי באדם הפודה את עצמו אין שום הגבלות. ואין זה תלוי גם במחלוקת רשב"ג ות"ק, שכל עיקר לא נחלק רשב"ג אלא במהות התקנה של תנאי הכתובה בחיוב שהטילו על הבעל לפדותה. אבל גם הוא מודה, אילו היתה התקנה של פדיון לחייבו בממון מרובה, שלא היתה תקנת חכמים לעניין פדיון שבויים שאין פודים אותם יותר על כדי דמיהם מתנגשת עם תקנה זו. כי זה כפודה את עצמה, ובכגון דא לא תקנו. ועל פי זה נראה, שמנקודת מבט זו, יש לראות את חובת המדינה בפדיון שבויי המלחמה. שכיון שאלה יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי שיש בידי המדינה לעשות (בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות מעין זו לדאוג לרפואתם והבראתם במקרה של פציעה ונכות, וכן לדאוג למשפחותיהם במקרה של הפגעם ח"ו במלחמה, כ לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מהשבי "דכולהו איתנהו בה".
וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה, תמורת השירות שלהם הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה שאין פודים את השבויים יותר על דמיהם". עכ"ל הגר"ש ישראלי.

מבואר שהגר"ש ישראלי חידש שצריך לפדות חיילים שבויים ביותר מכדי דמיהם בכל טצדקי שיש בידי המדינה לעשות, בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי, משום שהצבא היא כחברת ביטוח כלפי החיילים, ונחשב הדבר כאילו החיילים פודים את עצמם. לקמן נביא סברות נוספות מדוע יש מקום לפדות חיילים שבויים ביותר מכדי דמיהם.

ב. לפדות תלמיד חכם
כתבו התוספות (מה.):
"דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה".

מבואר בדברי התוספות שמותר לפדות תלמיד חכם או תלמיד שמוכיח שיהיה תלמיד חכם ביותר מכדי דמיו.
אמנם יש חולקים על שיטה זאת, ויתכן שהמהר"ם מרוטנבורג חלק על התוספות, שהרי ידוע שעשה 'מעשה רב', ולא נתן לקהילה היהודית לפדות אותו ביותר מכדי דמיו, ומת בכלא (ראה בים של שלמה גיטין פרק ד סו).
נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב ד) שיש לפדות תלמיד חכם וז"ל: "וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים".

בנידון שלנו אף אם לא ידוע שיש בין השבויים תלמידי חכמים או כאלה שמסתמן שיהיו תלמידי חכמים, יתכן שיש קצת מקום להקל על פי סברא זאת ולפדות אותם יותר מכדי דמיהם על פי דברי הרדב"ז (ח"א סי' מ) שביאר שהמנהג הוא להקל לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם, ובין שאר הטעמים כתב: "אי נמי שמא יש בתוכם חכם שפודין אותו בכל ממון או אפי' שאין עתה ת"ח אם יש בהם מי שמוכן לזה פודין אותו בכל ממון".
משמע שסבור הרדב"ז שלמעשה אם יש צד לתלות שבין כל השבויים יש תלמיד חכם או מי שיהיה כזה יש מקום לפדות את כולם יותר מכדי דמיהם, בלי לבדוק כל אחד, וצ"ע.

ג. בשעת החורבן פודים יותר מכדי דמיהם
כתבו התוספות (גיטין נח.):
"כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד. מז.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ"ש הכא דאיכא קטלא".
הרמב"ן והמאירי (גיטין מה.) הסבירו קצת יותר, שיש לפדות בשעת החורבן משום שממילא כולם הלכו בשבי.

בספר שושנת העמקים הביא הגר"י זילברשטיין בשם הגרי"ש אלישיב: "דחייבים בפיקוח נפש לשחרר מחבלים, ואין כאן צד של גרבי מאחר והמחבלים בין כך עושים מה שיכולים, וכמבואר בתוס‘ גיטין דף מ"ה דבשעת חורבן הבית לא שייך דליגרבו". עכ"ל.

וכעין זה כתב בשו"ת עשה לך רב (ח"ז סי' נג):
"ובנדון דידן כבר כתבנו ברוח דברי התוס' בתירוצם השני, שכתבו שבשעת חרבן הבית לא שייך דלא ליגרבו, שגם במלחמה שאנו נתונים בה לא שייך דלא ליגרבו, והמציאות מוכיחה יום יום שאין הם יכולים לתפוס שבויים מישראל. ושבויים אלה שנפלו לידם היו במצב מלחמה בלבנון, בתנאים שאינם ברורים עדיין די צרכם, ועכ"פ טעם דלא ליגרבו לא שייך, ולכן לא שייך גם דין שאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן. ועכ"פ אין ללמוד איסור מהמשנה הנ"ל".

נראה לענ"ד שמרחק רב יש בין דברי התוספות לנידון שלנו. בדברי התוספות מדובר על מצב שלא היה שום מניעה לגויים לתפוס מי שרצו, וכולם הלכו בשבי. בנידון שלנו אמנם המחבלים עושים כל מה שיכולים, אך בהחלט יש משמעות גדולה במוטיבציה שלהם לחטוף יהודים לפי מה שהם מקבלים עבור חטיפה, וככל שהם יקבלו יותר כך הם יותר ישתדלו לחטוף עוד.
ועוד שהמחבלים היוצאים מהכלא קרוב לודאי שיחזרו לסורם ה' ישמור.

מכל מקום אף שקשה להוכיח מתוספות סברא זו, ברור שטענה זו יש לה מקום גדול בסוגיא. וכעין זה כתבו פוסקים נוספים, וביניהם הגר"ע יוסף, וז"ל (יביע אומר ח"י סי' ו): "ובלאו הכי הם עושים כל מה שביכולתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל, יהי רצון שחרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

ראיתי במנחת אשר שהציע הסבר נוסף בביאור תירוץ התוספות ש"שעת החורבן שאני", וז"ל: "שעת מלחמה שאני וכל שאפשר לחזק לב ה ולאמץ את רוחו לעמוד בקשרי מלחמה יש בזה הצלה גדולה".
לפי דבריו יש מקום לומר בנידון של היום שניתן לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם כדי לחזק לב העם.
אך נראה לענ"ד שלא זאת כוונת התוספות, שהרי תוספות כתבו שלא שייך חשש שלא ליגרבו. לדברי המנחת אשר שייך החשש שלא ליגרבו אלא שעדיף לחזק לב העם. ועוד שהתוספות כתבו ששעת חורבן שאני ולא כתבו ששעת מלחמה שאני.
אף שאין נראה כדברי המנחת אשר בביאור כוונת תוספות, מכל מקום בודאי שיש מקום בסברא לשיקול זה במכלול השיקולים.

ד. בשעת סכנה פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם
כתבו התוספות (גיטין נח.) להסביר איך רבי יהושע פדה את רבי ישמעאל כשהיה ילד ביותר מכדי דמיו, והרי אסור לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו: "כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן".

הרמב"ן (גיטין מה.) הקשה על פירוש זה של התוספות, וז"ל:
"וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה, ועוד דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו ואף על גב שקרקע עולם היא היה להם לחוש".
הרי שלדעת הרמב"ן אף בשעת סכנה אין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם.

השולחן ערוך לא הזכיר שיטה זו ומשמע שסבור כדעת הרמב"ן שגם במקום סכנה אין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם.
נחלקו האחרונים הלכה למעשה אם פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם במקום סכנה (ראה פתחי תשובה רנב ד, דרך אמונה מתנות עניים ח יב ס"ק עח).

ביסוד המחלוקת ביאר המנחת אשר: "ולכאורה נחלקו אם יש להימנע מהצלת האחד מסכנה מיידית מחשש סכנה עתידית של רבים, ועוד יש לצדד בזה דיש להציל מי שנמצא בסכנה ודאית אף שעי"כ הוא מכניס אחרים לספק סכנה, אך מאידך י"ל דאין להציל את היחיד ולסכן רבים אחרים וצ"ע בכ"ז". עכ"ל המנחת אשר.

בארחות רבנו (חלק א עמ' שסז) מובא ששאלת שחרור מחבלים תמורת חטופים הנמצאים בסכנה תלויה (בין השאר) בשיטות הראשונים אם פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם כאשר הם נמצאים בסכנה.
אך לענ"ד נראה שאין הכרח, ואף לשיטה שפודים שבויים יותר מכדי דמיהם כדי להציל שבוי הנמצא במקום סכנה יש לומר ששחרור מחבלים חמור יותר, שמתרבה הסכנה משני צדדים, גם מחשש שיבואו לחטוף עוד, וגם מהמחבלים עצמם שרוצים, ובודאי אף ינסו להרוג יהודים רחמנא ליצלן.
ועיין בתורת המדינה לגר"ש גורן (431-434) שלדעת הרמב"ם, הרמב"ן השו"ע ורוב הפוסקים הראשונים והאחרונים אין לפדות שבוי גם כאשר הוא בסכנה.

מהו 'יותר כדי דמיו'?
למדנו שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם. השאלה מה נחשב כדי דמיהם לעניין פדיון שבויים בכסף?
בדרך אמונה (מתנות עניים פ"ח הלכה יב ס"ק עז) סיכם את המחלוקת מהו כדי דמיהם בפדיון שבויים בכסף, ושלש שיטות בדבר. וז"ל: "ביתר על דמיהן. כעבד הנמכר בשוק וי"א דמשערין לפי עשרו וממונו וחשיבותו וי"א דמשערין כמו שפודין שבויי גוים".

בנידון שלנו של שחרור מחבלים תמורת החטופים לא ברור איך מודדים יותר מכדי דמיהם.
בשו"ת יביע אומר (שם) לא נכנס באריכות לשאלה מהו כדי דמיו, אלא כתב בקיצור: "בנידון דידן לא חשיב כל כך כיותר על כדי דמיהן".
לא ברור לי מדוע כאן אין זה נחשב כיותר מכדי דמיהם. יתכן שדבריו מתבררים על פי דברי השו"ת בני בנים.
בשו"ת בני בנים (ח"א סי' מג) עסק בשאלה זו, וכתב: "תחילה לע"ד אין איסור להיענות לדרישות החוטפים לשחרר אחיהם בכלא מטעם תקנת חז"ל במשנה במסכת גיטין דף מ"ה עמוד א' אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם עכ"ל, כיון ששחרור מחבלים כלואים אינו היום כיתר על כדי דמיהם. עיין ביורה דעה סימן רנ"ב בפתחי תשובה סעיף קטן ה' דעות האחרונים, ולא מבעיא לדעת שו"ת מהר"ם לובלין סימן ט"ז ששמים דמי השבויים לפי עבד הנמכר בשוק שלפי זה בטל ענין כדי דמיהם היום לגמרי, אלא גם לדעת שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן מ' ששמים לפי מה שנפדים שבויי עכו"ם, פוק חזי שבכל מדינות אירופה מחבלים תופסים שבויים והממשלות שומעות להם ומשחררות מחבלים כלואים, ואם כן אף על פי שלא ניחא לן שתעשנה הממשלות כן מכל מקום שחרור מחבלים כלואים אינו נקרא יתר על כדי דמיהם של השבויים כיון שנהגו כן, ואין כאן תקנת חז"ל".
אך הבני בנים חזר בו מכך וכתב: "זה אמרתי בקיץ תשל"ו, ומאז נשתנתה המציאות והיום אין הממשלות משחררות מחבלים כלואים כדי להציל בני ערובה, ושוב אסור לשחרר מחבלים כלואים להציל שבויים מפני שהוא כיתר על כדי דמיהם לשיטת הרדב"ז..." ע"ש.

ובתורת המדינה לגר"ש גורן (עמ' 433) כתב שבענייננו המחבלים רוצים לחטוף דווקא שבויים ישראלים, ולכן אין לשחרר מחבלים גם לדעת הרדב"ז, שמתחזק מאד החשש של התקנה שמא יגררו לתפוס שבויים, ובשום אופן אין לעבור על התקנה של המשנה שאין פודין את השבויין אפילו במקום סכנה.
וכתב על ההסכם שהיה בזמנו: "הרי אלף מאה וחמישים רוצחים ומחבלים שנדרש מאתנו לתת תמורת שלשה שבויים יהודים הם בוודאי יתר על כדי דמיהם של שבויינו גם שהתמורה אינה בכסף, כי אם בהחזרת חבלנים ומרצחים שפוטים למאסר עולם. זהו מעל ומעבר למקובל בעולם, ובדיספרופורציה כזאת של 1150 רוצחים נגד 3 חיילים שלנו, ברור שהם נכללים בתקנת המשנה שאין לפדות את השבויים יתר על כדי דמיהם...".ע"ש.
ובדבר חברון (ח"ג סי' תסד) כתב: "אין לקבל דרישות מופרזות מהחוטפים כדי שלא ליצור אצלם תמריץ מוגבר לחטוף עוד יהודים".
וצ"ב מה נחשב לדעת הגר"ד ליאור דרישות מופרזות ומה נחשב דרישות שאינן מופרזות.

מה עושים כשיש ספק אם תיקנו חכמים שאסור לפדות שבויים?
לא ברור אם המקרה של שחרור מחבלים כלולה בתקנה המוזכרת במשנה בגיטין (מה.) שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם. הן משום שקשה לשער מהו 'כדי דמיו' של חטוף שבו מותר לפדות, והן משום שלא ברור אם למסקנת ההלכה מותר לפדות שבוי יותר מכדי דמיו כאשר הוא נמצא בסכנה קרובה, וישנם ספקות נוספים.
במקרה זה כתב היביע אומר (ח"י חו"מ סי' ו):
"ומכיון דהויא רק תקנה, וקודם שתיקנו כן בודאי שהיו פודין ביותר מכדי דמיהן, אמרינן דבכה"ג שהוא ספק אם תיקנו בכלל, אוקמא אדינא. וכעין מ"ש הרשב"א בתשובה הובא בבית יוסף חו"מ (ס"ס יג). וכ"פ הרמ"א באבן העזר (סי' קיח ס"ו). וכ"כ המל"מ בפכ"א מהל' מלוה ה"א בד"ה ועוד יש לחקור. וכ"כ עוד הרבה מן האחרונים, ואסף איש טהור בשד"ח (מע' ת כלל סא). ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין". עכ"ל.
כעין דברי היביע אומר מבואר בדברי אילת השחר לגראי"ל שטיינמן (גיטין מה.) שלולא התקנה של המשנה פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם מדאורייתא.
אולם כל זה נכון אם נבין שמהתורה חייבים לפדות יותר מכדי דמיהם וחכמים תיקנו שלא לפדות, ואז באמת אין לאסור לפדות ביותר מכדי דמיהם כשיש ספק אם תיקנו או לא. אך יתכן שלא מדובר על תקנת חכמים המפקיעה דין דאורייתא אלא על תקנה שיסודה מכוונת לקיום הדין מדאורייתא.
כשאמרו שאין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם "מפני תיקון העולם", אין הכרח שהכוונה לתקנה דרבנן לעשות שלא כדין תורה, (ומדאורייתא פודים יותר מכדי דמיהם). אלא אפשר שהכוונה שיש תיקון העולם מצד שקלול חשבון פיקוח נפש, ומדאורייתא אין זה נכון לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם, שאם יפדו שבויים יותר מכדי דמיהם יש בכך חשש היזק וסכנה לציבור, ובאו חכמים ותיקנו שאסור לפדות יותר מכדי דמיהם, וכך הוא גם נכון לפי דין התורה.
אף לטעם שבגמרא שהחשש הוא דוחקא דציבורא, יש לציין שדוחקא דציבור נחשב כפיקוח נפש, כמבואר בשו"ת חתם סופר (ח"ה חושן משפט סי' קעז), וכעין זה בדברי הגרי"ש אלישיב חשוקי חמד (סנהדרין יז:).
לכן אין זה פשוט שלפני התקנה היו פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, אלא אפשר שלפעמים היו פודים, ולפעמים לא היו פודים. ואם כן אין הכרח לומר שבמקום ספק יש לפדות ביותר מכדי דמיהם.

האם יש להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה?
כאשר משחררים מחבלים עם דם על הידיים מהכלא יש בכך הצלה של חטופים מסכנה גדולה, ומאידך הכנסת אחרים לסכנה.
יש לדון האם אדם מחויב להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה.
הסמ"ע (סימן תכו ס"ק ב) הביא שלדעת הגהות מיימוניות בשם הירושלמי יש לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה. אך ציין הסמ"ע שהשולחן ערוך והרמ"א השמיטו הלכה זאת, וז"ל:
"ובהגהות מיימוניות [פ"א מרוצח הט"ו דפוס קושטא] כתבו דבירושלמי [ראה סוף פ"ח דתרומות] מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה, והביאו הב"י [סעיף ב'], וכתב ז"ל, ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק, עכ"ל. גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל, ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו"ה השמיטוהו גם כן".

בשו"ת יביע אומר (חלק י - חושן משפט סימן ו) כתב שלפי דברי הגהות מיימוניות יש לשחרר מחבלים כדי להציל את החטופים, וז"ל:
"והנה לפי דברי הגהות מיימוני בשם הירושלמי שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, לכאו' בנ"ד עלינו לשחרר את ארבעים המחבלים הכלואים כאן אף על פי שעלול הדבר להביא לידי סכנה מחודשת מצידם, ומידי ספק לא יצאנו, בכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה".
אלא שכתב היביע אומר שם שאין הלכה כהגהות מיימוניות, שיש לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה ולכן אין לו להשליך נפשו מנגד אפי' בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה.

אלא שכתב היביע אומר סברא מחודשת שלמעשה יש להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה משום שלא מדובר על אדם מסוים שאין לו להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה אלא מדובר בגורם שלישי שצריך לקבל החלטה, וז"ל:
"אבל כשהברירה מסורה ביד אדם שלישי להכריע בין שנים, שהאחד נתון בספק סכנה, והשני בודאי סכנה, אין הספק מוציא מידי ודאי, ויש להעדיף הצלת מי שהוא בודאי סכנה".

הרב אוריאל בנר (במאמרו 'יחסם של גדולי ישראל לשחרור מחבלים להצלת חטופי אנטבה') הביא שהרב יהודה גרשוני [קול צופיך עמוד רמב-רמג] הסיק שרוב האחרונים סוברים שאין להכניס עצמו לספק סכנה, וממילא אפילו אם נגיד שהשבויים הישראלים הם בודאי סכנת נפשות, אבל ע"י הצלה יגרמו להכניס את בני ישראל בישראל לספק סכנה... ועוד הם עוד לא בוודאי סכנת נפשות, ושב ואל תעשה עדיף.
וכתב על כך הרב בנר: "הוא (הרב גרשוני) לא סבר כחילוקו של הרב עובדיה שכאן מדובר בגורם שלישי. אפשר שלדעתו אין זה נחשב 'גורם שלישי' שכן הסיכון אליו נכנסים עם שחרור המחבלים נוגע גם למשחררים, כחלק מכל עם ישראל".

סכנה מיידית מול סכנה עתידית
בשו"ת יביע אומר (שם) כתב שבענייננו יש מקום לשחרר את המחבלים אף שזה יגרום לסכנה עתידית, משום שהסכנה לחטופים היא ודאית וקיימת עכשיו, מה שאין כן הסכנה משחרור המחבלים אינה קיימת כעת לפנינו.
עיקרון זה מוכיח היביע אומר מדברי הנודע ביהודה שאין לנתח מת כדי ללמוד רפואה, ואולי בכך להציל חולה בעתיד, וז"ל היביע אומר:
"נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה' ג' תמוז בשעה 2 אחה"צ, והני רשיעי גזמי ועבדי. ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן, וילפינן להאי מילתא ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חיו"ד סי' רי), שאע"פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי להחיש רפאות תעלה לחולה מסוכן הנמצא לפנינו ונגוע באותה מחלה של הנפטר, כי שמא ילמדו ע"י הניתוח לרפאת החולה, והו"ל ספק פיקו"נ ודוחה איסור ניוול המת. אבל כשאין חולה לפנינו שהוא מסוכן מאותה מחלה, אלא שע"י הניתוח ילמדו ויבינו טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא דחינן איסור ניוול המת משום כך, שאל"כ, ונאמר שגם בכה"ג נחשב ספק פקו"נ, א"כ יהיה מותר לעשות כל מלאכת הרפואות בשבת, שחיקת ובישול סממנים והכנת כלי איזמל להקזה ולניתוח, שמא יזדמן היום איזה חולה מסוכן שצריך לזה, ולכן חלילה להתיר דבר זה, ועוד שא"כ יבואו ג"כ לנתח כל המתים כדי ללמוד מהם סידור האיברים הפנימיים מהותם ורפואתם כדי לעשות רפואה לחיים וכו'. ע"כ".

הגר"ש ישראלי לא קיבל טענה זאת משום שהסכנה הקיימת בשחרור מחבלים היא כן נמצאת לפנינו ואינו דומה לניתוח מתים לצורך לימוד רפואה, וז"ל:
"ויש מי שטען שאין הנידון דומה כלל למחלוקת זו של האחרונים שהובאה לעיל לעניין ספק וודאי, כי שם המדובר דווקא כשמי שבא להציל מכניס עצמו בסכנה ודאית הקיימת בשעה זו ממש... אך לענ"ד כל כהאי גוונא, שלפי מצב העניינים השגת חפצם ע"י מעלליהם ודאי תגרום להתגברות פעולותיהם, וממילא גם הסכנות הנובעות מזה, גם אם נתעלם מהסכנה שבהישגים הפוליטיים שלהם - הרי קיימת גם סכנה מוחשית של הגברת האבידות בנפש שיכולות לבוא ח"ו ע"י ריבוי פעולותיהם והשתוללותם למראה ההצלחה, אין הבדל בין שהסכנה היא לפנינו כרגע, בין שלפי ההשערה הדבר יביא לידי סכנה, וכפי ששנינו בכגון דא במסכת עירובין (מד, א) שהתירו חילול שבת לחזור בכלי זינם גם במלאכה דאורייתא, מצד החשש שאם לא נתיר להם נמצאת מכשילם לעתיד לבוא. הרי לנו מזה שסכנה לעתיד, כל שהיא מוחשית וראוי לחשוש לה (בניגוד לספיקות רחוקים שחשש הסכנה אינו סביר), ודרכם של בני אדם להכניס עצמם בסכנות מעין אלו... הרי זה כאילו הסכנה היא כבר לפנינו, וכל הדינים הללו בה".

הצלת יחיד מסכנה כאשר מכניסים רבים לספק סכנה
הגר"ש גורן (תורת המדינה עמ' 430-431) כתב שגם אם יש להיכנס לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה זה כאשר מדובר על יחידים, אך כאשר מדובר על ציבור אין מכניסים רבים לספק סכנה כדי להציל יחידים מודאי סכנה. והוכיח זאת מדין מלחמת הרשות שדוחה פיקוח נפש של יחיד. והטעם לזה הוא משום שכל מלחמה ואפילו מלחמת הרשות מכוונת להגן או לעצב את בטחונו של הציבור ולכן היא דוחה פיקוח נפש של יחיד.

פדיון חיילים ביותר מכדי דמיהם
לעיל הבאנו שהגר"ש ישראלי חידש שצריך לפדות חיילים שבויים ביותר מכדי דמיהם, בכל טצדקי שיש בידי המדינה לעשות, בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי, משום שהצבא היא כחברת ביטוח כלפי החיילים, ונחשב הדבר כאילו החיילים פודים את עצמם. כעת נביא סברות נוספות מדוע יש מקום לפדות חיילים שבויים ביותר מכדי דמיהם.
הגר"ש גורן (תורת המעדים עמ' 435) צידד שהמדינה צריכה לפדות חיילים שבויים ביותר מכדי דמיהם. אך הגר"ש גורן לא כתב כסברת הגר"ש ישראלי (שהמדינה היא מעין חברת ביטוח של החיילים וכאילו האדם פודה את עצמו), אלא הגר"ש גורן נימק זאת כך: "משום שהמדינה חייבת לפדותם בכל ממון שבעולם ובכל מחיר שהוא, משום שהאחריות על חייהם מוטלת על המדינה ששלחה אותם לקרב ממנו לא חזרו. ואין להתחשב בעת שחרורם בסיכון בטחוני כביכול ששחרורם עלול לגרום לציבור ולמדינה, מפני שכל שאנו אחראים לנפילתם בשבי, עלינו לעשות כל מאמץ לשחרר אותם מהשבי ואפילו כשלא נשקפת להם סכנה בשבי".

בשו"ת עשה לך רב (ח"ז סי' נג) העלה הגרח"ד הלוי סברא להקל בחיילים, אך מטעם אחר, שבכך שחייל יודע שהמדינה תעשה הכל עבורו הוא יילחם בבטחון ולא יחשוש ויברח מפחד שיילקח בשבי, וז"ל:
"אלא כפי שהובהר בין היתר ע"י שר הבטחון, נגד עיני הממשלה שהחליטה, עמדה נקודה חשובה נוספת, והיא המורל של חיילי צה"ל. כאשר חייל יודע שאם יפול בשבי, מדינת - ישראל כולה ניצבת מאחריו לשחררו, ימסור נפשו בשעת קרב ללא פחד ומורא, אך אם יופעל הדין שאין פודין שבויים יתר על כדי דמיהן, גם במקרה זה, כאשר חיילים נשלחים בשליחות האומה למלחמה, אז מן הסתם יאמר כל חייל בלבו מוטב לסגת ולא ליפול בשבי. ומי הוא זה אשר ימדוד עתה מה הנזק הבטחוני הגדול יותר, חיזוק כחם של המחבלים ע"י שחרור חבריהם, או חיזוק המורל של חיילי צה"ל במלחמות עתידות אם תקראנה ח"ו".
כעין דברי העשה לך רב כתב המנחת אשר (דבריו מובאים לקמן).

אם כן, יש מקום לפדות חיילים ביותר מכדי דמיהם משלש טעמים: א. המדינה היא כחברת ביטוח כלפיהם ונחשב כאילו הם פודים את עצמם (חוות בנימין). ב. המדינה אחראית עליהם משום שהיא שלחה אותם (תורת המדינה). ג. בפדיונם במחיר מופרז יש חיזוק מורל לחיילים במלחמות עתידות (עשה לך רב).

דיני מלחמה שונים ודיני מלכות שונים והרשות נתונה למנהיגי העם לקבל החלטה לפי העניין
כתב המנחת אשר:
"ומלבד כל אלה נראה דשעת מלחמה ודין מלכות שאני, ובין השאר יש לשקול איך כל צעד ישפיע על רוח העם והצבא לחזק או חלילה לגרום למורך לב, וכבר כתבו האחרונים דדיני מלחמה שאני מדיני פקו"נ שבשעת שלום, ונראה גם בני"ד דהרשות נתונה ביד המלכות לקבוע ולהחליט באילו תנאים מוכנה היא לשחרר מחבלים. והמלכות תשקול את כל מכלול השיקולים, ובין השאר ידוע שהחייל היוצא לקרב ויודע ששולחיו יעשו כל מה דאפשר כדי להשיבו בשלום הביתה, ימסור נפשו יותר להלחם ברוח עוז וגבורה ולא ירך לבבו. ומאידך פשוט שמותר להבריח שבויים בכח ותחבולות.
סו"ד אין לדמות כלל תקנת חז"ל שתיקנו לקהילות ישראל בגלות בדין פדיון שבויים שנשבו למען בצע כסף לדין שבויי מלחמה שנשבו במסגרת מלחמת ישראל שלגביהן על השלטון לשקול צדדים רבים ואין לדמות בזה מילתא למילתא".

התייעצות באנשי ביטחון
מצינו בדברי פוסקים שעסקו בשאלה זו שלא הכריעו ואמרו שהדבר תלוי באנשי הביטחון. ראה למשל בדברי הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סוף סימן טז): "הדבר נראה להיות שקול, ונתון להכרעת אנשי הביטחון". וכעין זה כתב המנחת אשר (הובא לעיל) "דהרשות נתונה ביד המלכות לקבוע ולהחליט באילו תנאים מוכנה היא לשחרר מחבלים. והמלכות תשקול את כל מכלול השיקולים".

נראה שיש קושי מעשי לסמוך לגמרי על הערכות אנשי הביטחון בשאלה זאת. זאת מכמה טעמים:
א. לפעמים אנשי הביטחון עומדים בלחצים ציבוריים, שחלקם אינם מוצדקות, ואכמ"ל.
ב. לפעמים לאנשי הביטחון אין השקפה מוסרית נכונה על פי התורה (ולפעמים גם שלא על פי המוסר האנושי), ולעתים אין להם מספיק אמונה בצדקת הדרך.
למשל, אולי יש פתרון נכון ופשוט יותר והיא למנוע סיוע הומניטרי לאויבים, או להילחם ולכבוש שטחים של האויב, או לאיים בהריגת המחבלים בכלא כפי שהציע הגר"ש גורן (תורת המועדים שם וכו), ואנשי הביטחון מסיבות שונות שאינם תמיד מוצדקות אינם מעודדים פתרונות אלו.
ג. אנשי הביטחון הוכיחו בעבר שטעו. ידוע שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל התייעץ עם אנשי הביטחון לפני הסכם אוסלו והם אמרו לו שזו מהלך נכון. לבסוף לאחר שההסכם נכשל כתב מרן הגר"ע יוסף:

"לכבוד יקירינו אחינו בית ישראל, תושבי יש"ע, השם עליהם יחיו.
שלומכם יזכה לעד.
ברצוני להבהיר את עמדתי בעניין יש"ע.
לא פעם הסברתי מכבר, כי פסק ההלכה אשר נתתי בזמנו "שטחים תמורת שלום", אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת, בו ירושלים וסביבותיה ישכנו לבטח, בשלום ושלווה. אולם עתה, עינינו רואות וכלות כי אדרבא, מסירת שטחים מארצנו הקדושה, גורמת לסכנת נפשות.
לא לשלום כזה ייחלנו, ולא לנער הזה התפללנו. לפיכך, הסכם אוסלו בטל ומבוטל, "כי אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה", ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.
והנני מברך אתכם בכל לב ונפש, יוסף ה' אליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. ה' ישמור צאתכם ובואכם, לחיים טובים ולשלום מעתה ועד עולם. בימיכם ובימנו תיוושע יהודה, וישראל ישכון לבטח, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.
באהבה רבה,
דורש שלומכם וטובתכם בלב ובנפש
עובדיה יוסף".

ושוב הגר"ע יוסף התיר את הסכם שחרור 1000 מחבלים תמורת גלעד שליט. לבסוף ידוע שרבים מאד נהרגו כתוצאה מהסכם זה.
מסופר בספר שיח יצחק, כי כשנשאל הגר"ע יוסף, האם לשחרר מחבלים תמורת החייל גלעד שליט "לן בעומקה של הסוגיה, והעלה כי יש לפדותו ולשחרר לשם כך את המחבלים כדרישת החוטפים" ואף ביקש שבעיסקה זו ישחררו בין השאר גם את אותו מחבל שביקש לפגוע בו עצמו בשנת תשס"ד, אך העיר הגאון הרב עזרא בצרי, כי אחר שנודע שאותם המחבלים שהשתחררו רצחו עוד בני אדם, אם כן מעתה מבורר שלא ניתן לסמוך על הבטחותיהם, ובידוע ששיחרורם של מחבלים גורם לשפיכת דם ישראל. ואם כן יש לשקול בעתיד כל מקרה לגופו, ולדון האם עסקאות מעין אלו".
וכעין זה שמעתי ממקור נוסף שהגר"ע יוסף הצטער על עסקת שליט (עוד לפני שמחת תורה תשפ"ד שנהרגו רבים בהשפעת מחבלים ששוחררו מהכלא בעסקת שליט).

לכן נכדו של הגר"ע יוסף - הרב עובדיה יוסף בן הרב יעקב יוסף, אמר "ברור שמרן לא היה אומר היום מה שאמר לפני יותר מעשור בעסקת שליט". וכן דעתם של עוד מתלמידי הרב עובדיה יוסף.
הזכרנו שכתב הגר"י זילברשטיין (ווי העמודים וחשוקיהם חשון תשפד):
"ולכן במקרה שלנו, צריך לשקול בפלס את מידת הסכנה הגדולה שבשחרור מחבלים, מול הסכנה הגדולה של החטופים, והשאלה היא קשה מאד, והיא דיני נפשות, שצריך עבור זה בית דין של שבעים ואחד, להכריע בשאלות גורליות אלו".
נראה לענ"ד שהיום שאין לנו בית דין של שבעים ואחד, אין זה נכון למסור לראש הממשלה ואנשי הביטחון להחליט בעצמם בלי התערבות, אלא מנהיגי הציבור צריכים להביא את השאלה לפני גדולי התורה ולהכניס אותם בעובי הקורה שיביעו דעה על פי דעת תורה (וכפי שהיה בזמן הסנהדרין (ראה תוספות הרא"ש ברכות ג: "ונמלכין בסנהדרין. כדתנן (סנהדרין ב' א') אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד וגם היו בעלי עצה וגבורה").
ועל פי דברי גדולי ישראל הפוליטיקאים צריכים לקבל החלטות. (אני כותב זאת באופן כללי, ולא כביקורת, ובפועל לא ידוע לי כיצד נהגו חברי הכנסת השונים).

דעת הרבי מלובביץ והרב מרדכי אליהו על עסקאות של שחרור מחבלים
הרבי מלובביץ היה לא רק אחד מגדולי הדור עם דעת תורה עצומה על פי ההלכה והמוסר, אלא גם הבין מאד בענייני הביטחון של ישראל, והוא עסק בכך רבות, והיה מאד מעודכן בפרטים (ראה למשל עדות בספר My story עמ' 84).
הרבי מלובביץ התבטא כמה פעמים בעניין עסקאות של שחרור מחבלים, והתנגד מאד לויתורים מופרזים. נזכיר ציטוט אחד מדבריו:
"והרי אתם עצמכם הכרזתם שזו נקודה עקרונית שלא ייכנעו לשום איום - עם טעם בצידו, טעם שיש לו מקור בהלכה ומקום בשכל הפשוט, ואפילו מקום בדיפלומטי-ה (שזה הרי הדבר שעליו בונים כעת: שאם יורו להם את הדרך שע"י איום משחררים ופועלים איזה עניינים - זה יגרה אותם לרדוף בגלל זה אחרי בני-ערובה - במילא אין עצה אחרת ומוכרחים להראות להם שזה לא מועיל. ובשיטה זו החזיקו במשך שנים רצופות, אע"פ שזה הביא לקורבנות מהיהודים ששמותיהם כתובים, ואלו עניינים שבגלוי.
וכאן התחרטו לפתע, ובאופן מבהיל, כאמור לעיל - אחד תמורת שבעים וכמה!! ...אבל מאחר שאי-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל העניינים, אשר בין השבעים וכמה - כמעט חציים היו כאלה שהיו בבית-הסוהר לא על עניינים של מה-בכך - שאפילו כאשר הי' זה על עניינים של מה-בכך, אחזו שנים רצופות בשיטה שלא להיכנע לאיומים של טרוריסטים, ושם היו קרוב לחציים (שלושים וכמה) מאלו שהתעסקו בפועל עם עניינים של חבלה, עד למעשה חבלה של אבדן נפשות של יהודים.
המדובר על מעשה שאי-אפשר להתחרט!! השבעים וכמה נמצאים בחופש ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן היל"ת, לא נראית שום סיבה מדוע שלא ישתדלו שוב, היל"ת!! וכאמור לעיל, שאין זה רק העניין כפי שהוא לעצמו, רואים את השיטה, רחמנא ליצלן, שנקטו בה:.. אלו שמאיימים ולוחצים שאין דבר שלא יכולים לפעול, רח"ל - והראי': אין ענין גדול יותר, וויתור גדול יותר, ונסיגה גדולה יותר מכך שאחזו שנים רצופות במעמד ומצב זה והתעקשו, ורח"ל איבדו כמה נפשות מישראל בגלל שיטה זו - ופתאום שחררו שלושים וכמה! שזה חלק מהשיטה הכללית, ש"השיטה" היא: ההיפך מ"ואולך אתכם קוממיות".
הרב עובדיה יוסף (הנ"ל) רב קהילה בבית שמש, נכדו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל מסר בשם הרבי מלובביץ "הרבי מחב"ד אמר שעד פי שניים יש מה לדבר, גם פי שלושה אפשר לשמוע משהו, יש קצת מה לדבר". אינני יודע איפה מוזכר שהרבי מלובביץ אמר משפט זה.
שמעתי הקלטה שהגאון הרב מרדכי אליהו נשאל על הסכם שחרור אלף מחבלים תמורת חטוף ישראלי אחד (כנראה מדובר בגלעד שליט), והגר"מ אליהו התנגד לעסקת שחרור מחבלים עם דם על הידיים משום שהם יחזרו לטרור. ראיתי בשמו שהפתרון הנכון הוא להיכנס לעזה ולשחרר אותו בפעולה צבאית (ראה לקמן).

אפשרות של לחימה
אף שיש מקום בהלכה לשחרר מחבלים תמורת חטופים כאשר המחיר לא מופרז (לכל הדעות יש מחיר שאין לשלם, ופשוט), חשוב גם למצות פתרונות אחרים טובים יותר.
יש שמבליטים מאד שהגר"ע יוסף ועוד מגדולי ישראל התירו בעבר הסכמים שונים משום פיקוח נפש מיידי של השבויים. אך חשוב להדגיש שאף שהגר"ע יוסף ועוד גדולי ישראל התירו לשחרר מחבלים תמורת חטופים הם שמחו מאד על מבצע אנטבה, והצדיקו אותו הלכתית אף שנהרגו כמה יהודים במבצע.
וכך סיים היביע אומר (שם) את תשובתו:
"והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים".
וכן מסופר על הסטייפלר שנטה שיש לשחרר מחבלים תמורת חטופים, ובכל זאת הוא שמח במבצע הצבאי, וזה לשון ארחות רבינו (חלק א עמ' שסז): "כשהגעתי למחרת בבוקר למו"ר כבר היה לאחר פעולת הצבא מישראל באוגנדה שבאו עם מטוסים מא"י ושחררו את השבויים ומו"ר כבר ידע ע"כ ושאלני אם כבר הגיעו לארץ, ומו"ר מאד שמח על שחרורם ושבח את המשחררים ואמר שרק יהודים מסוגלים לעשות פעולה כזאת של מסירות נפש" .
וכן הגר"ש ישראלי הסכים שיש מקום לשחרר מחבלים תמורת חטופים ובכל זאת סיים את תשובתו (חוות בנימין סוף סימן יז):
"כי כל כניעה לדרישותיהם יש בה משום השפלת כבוד ישראל, וממילא יש בזה גם חילול שם שמים ויש להעדיף את הפעולה הצבאית על כל הסיכונים אשר עמה. ובזה יש לבטוח על שומר ישראל שידריכם בדרך ישרה, ויהיה מספר הנעדרים קטן ככל האפשר. עשתה איפוא ממשלת ישראל כדין בנקטה פעולה צבאית, כשהדבר נראה כבר ביצוע. וחפץ ה' הצליח, והביא לשחרור הלקוחים למות וחיסול המחבלים ואפשר לראות בזה קיום מה שכותב הרמב"ם בסוף ה' מלכים: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא פגיעה רעה. ונקוה לה' שפעולה זו שהי' בה משום מסי"נ וקידוש השם עוד תניב פרות לברכה בביסוס מעמד ישראל ומדינת ישראל וקיבוץ נידחים לתוכה ברינה, יחד עם התחזקות באמונת אומן ודביקות בשמירת התורה ומצוותיה".

בימי התנ"ך יצאו למלחמה במקרים דומים
השאלה של שחרור מחבלים תמורת חטופים איננה נמצאת בספרי השו"ת והפוסקים לדורותיהם. אך יש מקום לנסות לחזור אחורה לימי התנ"ך וללמוד מימי קדם כיצד פעלו אבותינו.
וראה מנחת אשר במדבר (סי' צג אות ב) שכתב: "אף שאין ללמוד הלכה פסוקה מן התנ"ך ודאי שראוי ללמוד ממנו יסודות המוסר ואורחות יושר ודרכי הצדק כדי להאיר את הדרך נלך בה והמעשה אשר יעשון...ע"ש".
אברהם אבינו נלחם בארבעת המלכים כדי להציל את לוט (ראה בראשית יד).
כאשר הכנענים לקחו שבי מעם ישראל, ולפי חכמינו היה מדובר בשפחה אחת, עם ישראל יצאו נגדם למלחמה והרגום (במדבר כא א-ג ורש"י שם).
וכן בימי דוד כאשר העמלקים פשטו על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, דוד המלך יצא לקראתם למלחמה ללא משא ומתן (ראה שמואל א ל).
ואף שקשה ללמוד הלכות ישירות מן התנ"ך (משום שאיננו מסוגלים להבין עד הסוף את כוונת הפסוקים ללא דברי חז"ל, ואולי היתה הוראת שעה וכו כמבואר במנחת אשר שם), מכל מקום באופן כללי ניתן לראות שאבותינו נלחמו באויבים שחטפו יהודים, ולא נכנסו למשא ומתן עם האויבים.

לפי חז"ל אין להתקפל מול אויבים
אמרו חז"ל שכאשר באים גויים על עיר הסמוכה לספר אפילו לגנוב תבן וקש, יוצאים להילחם נגדם אפילו בשבת, שאם ניכנע להם על תבן והקש הם ימשיכו להילחם בנו עוד (עירובין מה. ושולחן ערוך שכט ו).
הגר"ש ישראלי (תחומין ח"י) והרבי מלובביץ (אוצר אגרות קודש עמ' 355) למדו מגמרא זאת שנסיגה משטח כתוצאה מאיום של גויים יסכן יהודים יותר והיא הגורמת פיקוח נפש. (וע"ע בשו"ת עשה לך רב ח"ד סי' א).

אם כן נראה בדברי התנ"ך והשקפת חז"ל שיש להעדיף עד כמה שאפשר את הפתרון של גבורה צבאית. הן משום שהיא יוצרת הרתעה הנצרכת לביטחון ישראל. והן משום הכבוד הלאומי וכפי שכתב הגר"ש ישראלי: "כי כל כניעה לדרישותיהם יש בה משום השפלת כבוד ישראל, וממילא יש בזה גם חילול שם שמים ויש להעדיף את הפעולה הצבאית על כל הסיכונים אשר עמה".

יהי רצון שכל החטופים יחזרו לביתם לשלום, ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. וישלח ה' ברכה והצלחה במעשה ידיהם של חיילינו, וידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון ונזכה לביאת גואל צדק ולבניין בית המקדש במהרה בימינו!

איזורים נוספים:

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

עוד בנושא גיטין

1.
הודאת בעל דין בגט
הרב פנחס מונדשיין | י"ח תמוז תשפ"ה
2.
תקנת קיום שטרות ו"בפני נכתב ובפני נחתם": יסודות, מחלוקות והשפעות הלכתיות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב אייר תשפ"ה
3.
תוקפו של שטר שאיננו מקויים
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ג אייר תשס"ז
4.
נאמנות עד אחד באיסורים
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ג
5.
הגבולות במצוות ישוב הארץ
הרה"ג יעקב אריאל | א' אייר התשס"א

הרב דניאל קירש

הרב דניאל קירש ר"מ בישיבת ההסדר שבי שומרון. רב צבאי במילואים מחבר ספר 'באר הדיינים' על הלכות דיינים.

נושאים שונים
'אלו ואלו דברי אלקים חיים'
כ"ג טבת תשפ"ה
נושאים נוספים
אדם אינו בעלים על הצל שלו.
תמוז תשפ
ירושלים
קריעה על ירושלים ומקום המקדש בזמן הזה
אייר תשפ"ה
יתרו
מוֹנֶה לְלֹא אֱמוּנָה
שבט תשע"ט

גיטין

1:00
גיטין
הודאת בעל דין בגט
הרב פנחס מונדשיין | י"ח תמוז תשפ"ה
45 דק'
גיטין
תקנת קיום שטרות ו"בפני נכתב ובפני נחתם": יסודות, מחלוקות והשפעות הלכתיות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב אייר תשפ"ה
53 דק'
גיטין
תוקפו של שטר שאיננו מקויים
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ג אייר תשס"ז
גיטין
נאמנות עד אחד באיסורים
יבמות דף פז ע"ב; גיטין ב ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ג

גיטין

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

הלכות יום הכיפורים
דין ומנהג ביום הכיפורים
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשס"ז
נוסחי תפילה
הבדלה למוצאי יום כיפור
נוסחים שונים
הסידור המהיר | סיון תשפ"ב
הלכות יום הכיפורים
ערב כיפור
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | תשס"ט
רביבים
מי צם ומי פטור
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשע"ח

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

40 דק'
שמונה פרקים לרמב"ם
מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
הרב יהודה מלמד | ו' תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
36 דק'
עשרת ימי תשובה
מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
57 דק'
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת האזינו תשפז – יום כיפור - עבודת הכהן הגדול בקודש הקדשים
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרב חגי לונדין
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב יוסף צבי רימון
הרב שמעון קליין
הרב שמואל אליהו
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הרה"ג דוב ליאור

הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לצאת לטיולים בחול המועד אף שנוהג את רכבו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לעשות מלאכה גמורה בחול המועד אם נצרך לצורך טיולו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
40 דק'
שמונה פרקים לרמב"ם
מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
הרב יהודה מלמד | ו' תשרי תשפ"ז
57 דק'
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת האזינו תשפז – יום כיפור - עבודת הכהן הגדול בקודש הקדשים
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
36 דק'
עשרת ימי תשובה
מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
הסוכה והלכותיה
חוברת הלכות סוכה
הרב אביחי קצין | תשרי תשפ"ז
30 דק'
אור החיים על הפרשה
ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
הרב חיים כץ | ו' תשרי תשפ"ז
30 דק'
אור החיים על הפרשה
סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
הרב חיים כץ | ז' תשרי תשפ"ז
יום כיפור
מאמר כיפור פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
שו"ת "במראה הבזק"
חזרה ליהדות של בני משומדים ר"ל
מתוך העלון חמדת ימים | אייר ה'תשנ"ח
27 דק'
האזינו
האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
30 דק'
חולין
חולין דף קל"ט
הרב אלי סטפנסקי | ה' תשרי תשפ"ז
43 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
הרב הראל כהן | ד' תשרי תשפ"ז
תשובה
תשובה: האומנות שבמציאת הדרך חזרה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
צום גדליה
צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
הרב יוסף אפריון | ג' תשרי תשפ"ז
26 דק'
חולין
חולין דף קל"ח
הרב אלי סטפנסקי | ד' תשרי תשפ"ז
4 דק'
האזינו
האזינו - זכור ימות עולם: מה עלינו לזכור כדי להצליח?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
אף ששיבחו חכמינו את הנשארים בבתיהם בחג ובחול המועד
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז