ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- תזריע
אייר התשפ"ה
מפטיר וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים (מלכים ב ז)
פרקי אבות פרק ב'
פרשת תזריע - מצורע
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה תזריע 67 פסוקים, בפרשת מצורע 90 פסוקים . סה"כ 157 פסוקים = זקן, נקבה.
בפרשת תזריע - מצורע שמונה עשרה מצוות, מתוכן 16 מצוות עשה, ו-2 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה : טומאת יולדת • קרבן יולדת • טומאת מצורע • הנהגת המצורע וכל מטמאי אדם בקריעה ופרימה • נגעי בגדים • הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים • תגלחת מצורע ביום השביעי • טבילה לטמאים • קרבן מצורע כשיתרפא מצרעתו • טומאת בית שיהיה בו נגע • טומאת זב להיות טמא ומטמא • קרבן זב כשיתרפא מזובו • טומאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא • טומאת נדה שטמאה ומטמאה • טומאת זבה שטמאה ומטמאה • קרבן זבה כשתתרפא מזובה. לא תעשה : שלא יאכל טמא מן הקדשים • שלא לגלח שער הנתק.
בשנה פשוטה פרשת תזריע תמיד מחוברת עם פרשת מצורע שאחריה.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (יב ב) צדקת הבנים על הרוב תלוי באשה. כִּ י תַ זְרִיעַ וְ יָלְדָה זָ כָר ר"ת זכות . ולאה אמנו ואם דוד המלך ע״ה זככו מחשבתם והגדילו טהרת רעיוניהן ולזה היו הבנים קדושים. וזהו מה שאמרו רז"ל (תהלים לג ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי זו אשה הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד אלו הבנים כי אשר זכה בבת זוג נאה דלפי זכותו הקנו לו מן השמים. דאיש ואשה שזכו הוא כגפן פוריה והבנים בני עליה זרעא מעליא. וזה רמז ר"ת זכות דהתורה באשה זכות תולה צדקת הבן. ור"ת כִּ י תַז ְרִיעַ וְ יָלְדָה זָ כָר בגימטריא תגל רמז תגל האשה בפרי בטנה שזכתה להוליד זכר שהקב״ה בוחר בזכרים כמ״ש במדרש (במדבר רבה פ״ג) כבודו של הקב״ה עולה מן הזכרים. דמלבד שהזכרים עוסקים בתורה ומקיימים כל המצות. עוד בה שעל ידם הוא תיקון השכינה ויחוד עליון והדברים עתיקים. ולכן תגל האשה שעל ידה בא זכר לעולם כי שיח ושיג לו לתקן השכינה וכל נשי ישראל אחידן בשכינתא. גם תַזְרִיעַ גימטריא פורת . ולפי הפשט תגל האשה דבאמצעותה מקיים האיש מצוה, כמ״ש הר״ן ז״ל (ריש פ״ב דקידושין) דהגם דאיתתא לא מפקדא בפ״ור מ״מ עושה מצוה. (חומת אנך)
וְיָלְדָה זָכָר – ז' כ"ר. ז' דרונות שולח הקב"ה למי שנולד לו בן זכר. נולד מקיים מצות מילה. גדל מעט מקיים מצות פדיון הבן. התחיל לדבר מלמדו תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ . גדל מעט יותר מלמדו ספר. גדל מעט הגיע לחינוך מחנכו במצוות. גדל יותר מלמדו אומנות. גדל יותר משיאו אשה. (חומת אנך בשם רבינו אפרים)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. (יב ג) בגימטריא 'שכל היום יהיה כשר למול'. (1067), לפי שי"ב פעמים כתוב 'ברית' בפרשת מילת אברהם (בראשית יז) כנגד י"ב שעות היום וי"ב שבטים, כן י"ב פעמים 'זרע' בפרשת לך לך, לכך כל היום כשר למילה, ואברהם מל עצמו בעיצומו של יום כדי שיראו כולם מה הוא עושה, זהו (ישעיה סא ט) כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְ-הוָה . בגימטריא 'זרע אברהם'.(525). (הרוקח)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ . (יב ג) הפסוק מתחיל ב-ו' ומסיים ב-ו' כי כל מעשה בראשית עומד בזכות המילה שנאמר (ירמיה לג כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי . ד"א וּ בַיּוֹם הַ שְּׁמִינִי יִ מּוֹל ר"ת וה"י והוא שם המפורש נחתמו ו' קצוות בו' הפכים שבו כדקאמר בספר היצירה (ד) 'שלוש אבנים בונות ששה בתים' שאינו רואה פני שכינה אם לא נימול לשמונה, ולכך מִי יַ עֲלֶה לָּ נוּ הַ שָּׁמַיְמָה ר"ת מילה וס"ת הוי-ה , וה' תיבות בפסוק ומסיים עָרְלָתוֹ כנגד ה' ערלות, ערלת אוזן, ערלת שפה, ערלת לב, ערלת בשר, ערלת האילן. ד"א ה' תיבות לומר שהיא שקולה כנגד ה' חומשי תורה, וכל העולם הזה שנברא בה' מתקיים בשבילה. (מושב זקנים) דכתיב (בראשית ב ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בה"א בראם, העוה"ז נברא בה"א. (ב"ר יב י)
כשמכניסים את התינוק למול , אומרים ברוך הבא . מפני ש'הבא' בגימטריה שמונה, וזהו בָּרוּךְ הַנִימוֹל לִשְׁמוֹנָה, כמניין 'הבא' (אבודרהם).
ה' פעמים כתיב זֹאת תּוֹרַת גבי מצורע - זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת (יג נט). זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (יד ב). זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת (יד לב). זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת (יד נד). זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת (יד נז). כנגד חמשה חומשי תורה. לומר כל המדבר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה. (ילקוט האזובי)
דרשו רבותינו ז"ל חכמי האמת אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, שנאמר (קהלת ה ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ , כלומר אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיוצא מפיך בספר נכתבין, בין טוב ובין רע בין שוגג בין מזיד, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱ-לֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ , אלו הידים והגוף שלוקין בנגעים. (רבינו בחיי)
וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת (יג ב) במדרש (ויק"ר טו ד) כששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם ה' אל תיראו הללו לעובדי עבודה זרה ואתם לאכול ולשתות. כתב ביפה תואר הטעם דבשבת מורה המזל על עצבות ושלא לנוח ממלאכה, לכן ציוה ה' לישראל לשבות ולאכול ולשמוח להורות דישראל אינם תחת יד המזל רק תחת הקב"ה בעצמו, לכן עכו"ם ששבת חייב מיתה, משום דמורה בזה שאינו רוצה להיות תחת המזל ונעשה כעבד חפשי מאדוניו ומורד ברבו. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל מי שאינו מענג את השבת נעשה מתיבת ענג נגע, ואם מענגו זוכה לשלושה דברים ר"ת ענג –ע דן נ הר ג ן. וזהו שאמרו הללו לאומות העולם שאין להם תקנה הנ"ל להנצל בזה שיענגו את השבת דעכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:), אבל אתם לאכול ולשמוח ונתהפך מנגע לענג. (פרדס יוסף)
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא (יג ג) קשה למה לבן סימן טומאה וביום הכפורים לבן סימן טהרה, ביומא (סז.) הָיוּ קוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית עַל פֶּתַח אוּלָם מִבִּפְנִים, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה מַלְבִּין, וְיָדְעוּ שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א יח): 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'.
אלא לפי שצרעת בא על צרות עין, וצר עין אינו נותן צדקה בשמחה ועל ידי זה מתבייש העני, ואמרו רז"ל (בב"מ נט.) המלבין פני חברו ברבים כשופך דמים דאזיל סומקא ואתא חוורא, ועונשו מדה כנגד מדה שבוא עליו צרעת לבן, ולכן הוא סימן טומאה, ומשום הכי מביא שתי ציפורים לטהרתו כי העופות מכירים בצרי עין (סוטה לח:) וכשחזר בתשובה ומקבל על עצמו להתרחק ממידה זו מביא ציפורים. (פרדס יוסף)
שאלות
א. מנהג ישראל קדום לברך את הרך הנולד ביום היכנסו לברית 'היה אח לשבעה ואב לשמונה'. והוא טעון ביאור.
ב. מה הטעם שהוצרכו הלוים לעשות תגלחת כמצורעים ככפרה על עבודה זרה ?
ג. וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ . (יג לג) מה הטעם דכתיב וְהִתְגַּלָּח ג' רבתי.
ד. וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת (יד ד) פרש"י - פְּרָט לְעוֹף טָמֵא לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִּטְפּוּטֵי דְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ
לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים, שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל. לכאורה מהו הפטפוט הזה שמצאו להם שהרי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף. מדוע צפור
נקראת צפור. איזה צפור היא פטפטנית והיא חיה גם בעיר וגם בשדה.
ה. בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (יב ד) דרשו רז"ל אזהרה לתרומה. ומכאן למדנו לאו לכל טמא שנגע בתרומה שאסור
באכילה. (מכות יד:) מה הטעם שנכתב פסוק זה דווקא גבי יולדת.
ו. ראיה בפרשה למאמר חז"ל 'מקצת היום ככולו'.
ו. ראיה בפרשה למאמר חז"ל 'אוי לרשע ואוי לשכנו'.
ז. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה . (יד ז) מה הטעם שטהרת המצורע היא דווקא על ידי הזאה
שבע פעמים.
ח. וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים .(יג מז) מה הטעם דגבי בגדים הקדים צמר לפשתים, ובשתי וערב הקדים פשתים לצמר דכתיב
(יג מח) אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר.
ח. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְ-הוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ . (טו ל) צריך ביאור על מה צריכה כפרה הא לא חטאה.
ט. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ . (יב ג) משה רבינו ע"ה נולד מהול (סוטה יב.) באיזה תאריך עשו לו הטפת דם הברית, והוא לא ביום השמיני ללידתו.
ט. וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים .(יג מז) באיזה מקרה הבגד לא מטמא בנגעים והוא מצמר של בהמה.
י. סך הכל מספר סוגי הנגעים בגופו ומחוץ לגופו.
כ. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן . (יד ב) לכאורה יש בפסוק סתירה לנאמר לאחר מכן (יד ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה . האם
המצורע מגיע אל הכהן או שהכהן מגיע למצורע. מה הטעם שהטריחו את הכהן לצאת אל המצורע מחוץ למחנה.
כ. וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת . (מ"ב ז כ – בהפטרה) לכאורה קשה שהרי אין לסיים בדבר רע. ואיך מסיימים בפסוק זה.
ל. מהו השיעור המינימלי לכל נגעי צרעת בין צרעת אדם בין צרעת בגדים, ופחות מזה איננו נגע צרעת.
ל. איך ייתכן שאדם יקרא את הפסוק (יג ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן . ולא יהיה לו חלק לעולם הבא.
מ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים .(יד ה) מהו דכתיב הַצִּפּוֹר הָאֶחָת ולא כתיב צִפּוֹר אַחַת .
נ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד (יב ה) ארבע תקופות ישנן בחיי האשה, וכולן רמוזות במלה נְקֵבָה .
נ. פסוק בפרשה מתחיל בנ' ומסיים בנ', ממנו למד אלישע הנביא לצוות לנעמן לטבול בירדן דווקא משאר נהרות.
ס. אֵין רוֹאִים שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד וּבֵין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָאֶחָד וּמַסְגִּירוֹ וּמַחֲלִיטוֹ וּפוֹטְרוֹ, וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. (משנה נגעים פ"ג מ"א) מקור
הדין מפרשתנו (יג ג) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ . אותו לבדו. מה הטעם שלא יראה הכהן שנים כאחד.
ע. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם .(יד לד) מה הטעם דכתיב אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה והא כתיב
בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם .
פ. וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר . (טו כח) מה הטעם שאינה מברכת על ספירה זו כמו שמברכים על ספירת העומר דהא כתיב וְסָפְרָה .
צ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ . (יב ג) למדו רז"ל בַיּוֹם ואפילו בשבת. (תו"כ שבת קלב א). לכאורה הא כתיב (שמות לא יד) מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת .
צ. מרים הצדקת דיברה באחיה ולקתה בצרעת, וצריך להבין, דהלא אמרו (ויקרא רבה יז ד) אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה, והיה להקב"ה קודם להביא
צרעת בבגדיה.
ק. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת (יג ב) בכתוב מוזכר שלשה דברים, 'שאת' 'ספחת' 'בהרת'. ואמרו
חז"ל (נגעים פ"א מ"א) שספחת אינו נגע בפני עצמו, רק 'ספחת' הרי הוא תולדה, וספחת קאי גם על 'שאת' וגם על 'בהרת', וכמו שאמרו חז"ל (שבועות ו:)
'הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת, לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת'. וזה מה שאמרו חז"ל (נגעים שם) מראות נגעים שנים שהן
ארבע, פירוש דיש שני אבות שהם הבהרת והשאת, וספחת היא תולדה של שניהם. מה הטעם שהקדים הכתוב 'שאת' ל'בהרת', הרי בהרת עזה כשלג
ושאת פחותה הימנה. ובמשנה דנגעים הקדים בהרת.
ק. לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן (יג יב) פרט לכהן שחשך מאור עיניו, מכאן אמרו כהן שחשך מאור עיניו והסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את
הנגעים. (נגעים פ"ב מ"ג) לכאורה למה המתינה התורה וכתבה דין זה ב' כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן ', הרי מהראוי לכותבו בתחילת ראיית הנגעים. בבהרת או שאת
כגריס.
ר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. (יב ג) מה הטעם שהברית ביום השמיני ואילו בפדיון הבן מחכים ליום השלושים.
ש. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים .(יג ב) מתי הכהן
לא רשאי לראות את הנגעים.
ת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר . (יב ב) פרש"י - אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי: כְּשֵׁם שֶׁיְּצִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּמַעֲשֵׂה
בְּרֵאשִׁית, כָּךְ תּוֹרָתוֹ נִתְפָּרְשָׁה אַחַר תּוֹרַת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף) ויק"ר יד, א). לכאורה אם נתפרשה התורה כסדר הבריאה היה לו להקדים סדר מצורע לפרשת
כי תזריע דהא מצורע מדבר באיש ותזריע מדבר באשה ואדם נברא קודם חוה.
תשובות
א. אברהם אבינו ע"ה היה אב לשמונה – אב ליצחק, לישמעאל ולבני קטורה שהיו ששה נפשות: זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדְיָן, יִשְׁבָּק וְשׁוּחַ. הרי אברהם אב
לשמונה. ואח לשבעה - זהו יצחק אע"ה שהיו לו שבעה אחים אלו - ישמעאל ובני קטורה. (מלאך הברית בשם תניא רבתי) *
ב. בְּכוֹרוֹת שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִיא קְרוּיָה זִבְחֵי מֵתִים דכתיב (תהלים קו כח) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים . וְהַמְּצֹרָע קָרוּי מֵת, הִזְקִיקָם תִּגְלַחַת
כִּמְצוֹרָעִים. שהלוים היו חליפי הבכורות שנפסלו בעגל. (במדבר ח ז – רש"י, רבינו בחיי)
ג. גוי רשאי לגלח וה"ה לכל אדם. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בכהן, יכול אף זו בכהן? ת"ל וְהִתְגַּלָּח בכל אדם. (ספרא) א"נ ג' צריכים גילוח גדול
בכל מקום שיש בו שער. נזיר ומצורע ולוים. (הרוקח, בעה"ט)*
ד. דרור היא צפור החיה בעיר ובשדה והיא פטפטנית. דכתיב (יד נג) וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה ואמרו חז"ל איזו צפור חיה
בעיר ובשדה זו צפור דרור. (ספרא) הטעם שנקראת צפור בשם זה לפי שהוא כינוי לעופות המשכימים בבוקר ומשמיעים צפצופם מעלות השחר.
ובוקר בארמית קרוי 'צפרא'. (רמב"ן) (מעיין השבוע)
ה. הותרה היולדת מכללה בימי הטוהר לבעלה קמ"ל דאפילו הכי בתרומה אסורה אפילו בנגיעה וכל שכן שאר טמאים. (טעמא דקרא)
ו. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (יג ה) מכאן אמרו אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה. (ספרא)
מכאן שמקצת היום ככולו, שהרי הכהן אינו ממתין שבעה ימים שלימים. (החזקוני)
ו. וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. (יד מ) לפי שנאמר בלשון רבים וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים וְהִשְׁלִיכוּ וְשָׂרְפוּ
וְלָקְחוּ וְהֵבִיאוּ , לפי שהוא ושכנו שניהם חייבים בהוצאה ושותפים בבנין, כי על זה אמרו 'אוי לרשע ואוי לשכנו'. (ספרא, רבינו בחיי) *
ז. ז' דברים שנגעים באים עליהם וכנגדם מזה עליו שבעה פעמים. (בעה"ט) ואלו הם: לָשׁוֹן הָרָע, שְׁפִיכוּת דָּמִים, שְׁבוּעַת שָׁוְא, גִּילּוּי עֲרָיוֹת, גַּסּוּת הָרוּחַ,
וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל צָרוּת הָעַיִן. (ערכין טז.) *
ח. חשוב בגד הצמר משנגמרה מלאכתו מבגד פשתים, לכך בבגדים הקדים צמר לפשתים, אבל בשתי וערב הקדים פשתים לצמר לפי שהמטוה של פשתים
חשוב הוא משל צמר. (החזקוני) אגודות פשתן מטמאין בנגעים מיד ושל צמר דווקא משיטוו (שבת כז:). חוטי פשתן מקבלים טומאה לפני חוטי הצמר ולכן
בפסוק של שתי וערב בטומאת נגעים הקדימה התורה פשתים לצמר. (טעמא דקרא)
ח. חטא עץ הדעת גרם לאשה להתקלל בזיבה. נמצא שאחר שנטמאה בזיבה נתכפר קצת מהחטא של עץ הדעת. ועל זה כתיב וְכִפֶּר עָלֶיהָ . דאיתא ברז"ל
(עירובין ק :) עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וכל הנשים בצער לידה על אכילת עץ הדעת. (פרדס שמאי)
ט. ט"ו אדר עשו למשה רבינו הטפת ברית מילה. מאחר ונולד כשהוא מהול ביום שבת בז' אדר וביום י"ד באדר שהוא היום השמיני יוצא בשבת ואין
עושים הטפת ברית בשבת, הטיפו ממנו דם ברית למחרתו ביום ט"ו, על כן קבעו ב' ימים אלו י"ד וט"ו ימי שמחה ליהודים. ('תורת משה' לחת"ס פר' שמות ב
ד"ה ותרא אותו בשם הגאון מהריעב"ץ)
ט. טהורה מטמא בנגעים אבל לא צמר בהמה טמאה. אם היה הבגד מעורב מצמר בהמה טמאה וצמר בהמה טהורה, אם רובו של בהמה טהורה מטמא
בנגעים, ואם רובו של בהמה טמאה אינו מטמא בנגעים. (רבינו בחיי)
י. י' נגעים בסך הכל – ששה בגופו של אדם, והם : שאת, ספחת, בהרת, שחין, נתק, מריטת הראש. ארבעה חוץ לגופו, בבגד צמר, בבגד פשתים, בכל
כלי עור, בקירות הבית. והפרשיות מסודרות בסדר הזה. והיו הנגעים עשרה כנגד עשרת הדברות, בזמן שהיו ישראל מקיימים התורה והמצוות בארץ
היו נצולין מהן ואם לאו היו לוקין בהן. (רבינו בחיי)
כ. כבוד הוא לו שהכהן יוצא אליו לכבדו כדי להראות לו שלא נדחה חלילה אחר שנשלח מחוץ למחנה ונתבזה ברבים. (שפתי כהן) א"נ הכהן אמנם יוצא אל
המצורע אבל גם המצורע חייב לבוא למקום הקרוב ביותר כדי שלא להטריח את הכהן ללכת למקום מרוחק. (ספורנו) הכהן מראה למצורע מהי דרך
הענוה שאפילו הכהן הגדול המורם מעם פונה הכל ויוצא חוץ לשלושת המחנות כדי לטהר את האדם המרוחק והטמא. שהרי אחד הסיבות לנגע הצרעת
היא גסות הרוח. (שפתי כהן) (מעיין השבוע)
כ. כפרה היא לו מיתתו מאחר והשליש הזה חטא שהיה צריך להאמין בנבואת הנביא שהוחזק ולא לפקפק וכשראה שנתקיימה הנבואה חזר בתשובה וביקש
שתהא מיתתו כפרתו ונמצא שבגמר מיתתו נגמרה כפרתו וכאילו הביא חטאת ונתכפר וזהו סיום בדבר טוב. (טעמא דקרא)
ל. ל"ו שערות - שטח מרובע כדי להצמיח שש שערות אורך על שש שערות רוחב. והוא הלכה למשה מסיני. (רמב"ם הל' טומאת צרעת ז)
ל. לּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. פרש"י - אפילו דלית ביה שם שמים על הרקיקה, לשם רפואה אין לו חלק לעולם
הבא. (סנהדרין קא.) *
מ. מובחר שבשתים ישחוט. לכך כתיב הַצִּפּוֹר הָאֶחָת . (ספרא, החזקוני)
נ. נ ערה, ק טנה, ב וגרת, נרמזות בראשי התיבות נְקֵבָה , והאחרונה – אשה היינו נשואה , נרמזת דוקא באות האחרונה - ה'. משום שעל שם בעלה היא
נקראת איש בתוספת ה ', כשם שאם הוא חכם – נקראת היא חכמה, אם בעלה עשיר נקראת היא עשירה. (פניני הגר"א) ה' –ה אשה.
נ. נֶ גַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן .(יג ט) מתחיל בנ' ומסיים בנ'. אלישע הנביא מצא ששם נעמן מתחיל בנ' ומסיים בנ', וכתיב (דברים יח טו) נָ בִיא
מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן . וכתיב (במדבר לב לב) נַ חְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְ-הוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר
לַיַּרְדֵּן . לכך ציוה אלישע הנביא לנעמן לטבול בירדן. (הרא"ש) והירדן רחב נ' אמה. וכתיב ב- זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע ז' פעמים 'מים' בצרעת, כנגד וְהִזָּה
עָלָיו שֶׁבַע פְּעָמִים , ונעמן גר תושב וקיים ז' מצוות. אמר לו אלישע לְךָ וּטְהָר . והתבונן הנביא לְךָ טְהָר בגימטריא 'ירדן'. (264) (הרוקח)
ס. סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ [לשבע שנים] נִקְרֵאת חָבְלָנִית. (מכות פ"א מ"י) ואין דנים שני דיני נפשות ביום אחד (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז) לפי שהמצורע
חשוב כמת ובטמאו אותו כאילו הורגו. (מעיין השבוע בשם דרשות הבית יוסף) א"נ שֶׁאֵין הַכֹּהֵן יָכוֹל לִרְאוֹת יָפֶה שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד. (ברטנורא)
ע. עבודה זרה של גוי יש לה ביטול. ושם יש בתים שהם עצמם נעבדים. ומאחר ואני נותן לכם את הארץ לאחוזה, אזי הגויים 'שליחותא דישראל עבדי',
ונמצא שהיא עבודה זרה של ישראל. ולכן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת ומתוך כך וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וגו' וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת וכך תינצלו מבית שנעבד לעבודה
זרה. (ושלל לא יחסר בשם אור תורה לובלין) *
פ. פעמים שהיא רואה קודם שישלימו לה שבעת ימי טוהר וטעונה לחזור ולספור והוי ברכה לבטלה. (החזקוני) לפי שכל המצות כולן מברך עליהן עובר
לעשייתן. (רבינו בחיי) *
צ. צרכי מילה אסורים בשבת חוץ מהמילה עצמה. (החזקוני)
צ. צדיקים הקב"ה מדקדק עמם כחוט השערה (יבמות קכא:) לפיכך לקתה מרים מיד בגופה. (אמרות ה')
ק. קלה השאת מהבהרת – לפי שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הם באים לביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו
טעון נתיצה הרי הן באין על בגדיו חזר בו טעון כביסה ואם לאו טעון שריפה הרי הן באים על גופו חזר בו יטהר ואם לאו בדד ישב. גם כאן בתחלה
הקב"ה שולח עליו שאת שהיא קלה ואם לא חזר בו שולח עליו בהרת. (טעמא דקרא)
ק. קושי יש בראיית המנוגע ש' כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן ' שאז עליו לראותו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן היינו מפני שאי אפשר לבדוק אם הצרעת עמוקה מעור בשרו הואיל
ו' כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן ' וזה מכביד על הכרת הלובן של הנגע, אם הוא כולו למעלה מד' מראות ובזה הדגישה התורה את הקושי של הכהן הסומא באחת מעיניו.
(אזנים לתורה)*
ר. רוב ולדות לאחר שבעה ימים בחזקת קיימים ולא נפלים, ורק מיעוט קיומם תלוי בספק עד אחר שלושים יום. ובמצוה אזלינן בתר רוב ולא חיישינן
למיעוטא, אבל בפדיון הבן שעניינו להוציא ממון, נתינת חמשה סלעים לכהן, אין הולכים אחר הרוב בממון. ואיתא עוד כדי דשיעבור עליו יום השבת
במשך שמונה ימים. (פרדס יוסף, תורה תמימה, מקור ברוך)
ש. שבת ויו"ט אין הכהן רואה את הנגעים. (רמב"ם – טומאת הצרעת ט ז) וכן לא ביום ראשון שהרי צריך להסגירו שבעה ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום
שני משום הסגר של שבוע שני שיחול בשבת. (רבינו בחיי) *
ת. תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם - דיותר תדיר שהאשה תלד ממה שאיש להיות מצורע, שרוב נשים יולדות ומעוט אנשים מצורעים. (שפ"ח) גם הלידה
בזמן הבריאה היתה קודם שהנחש נענש בצרעת. (מנחה בלולה)
מקורות / חידודון *
א. מנהג זה הובא בספר מלאך הברית בשם ספר התניא (הנקרא תניא רבתי - סימן צה) לאחד הראשונים [הלא הוא רבי יחיאל ב"ר יקותיאל ב"ר בנימין ב"ר יחיאל הרופא ממשפחת הענוים. הספר נדפס לראשונה באטליה בשנת ה'רע"ד ללא ציון שם המחבר. זהות המחבר הובא בשם הגדולים וקורא הדורות]. וכתב שם שמנהג זה יסודו בהררי קודש, כפי שמובא במדרש תהלים (פרק ד) אמר רבי זעירא שיחתן של ישראל תורה היא, שהן אומרים 'תהא אח לשבעה ואב לשמונה'. רבי שמואל במדרש שם מפרש את כוונת הברכה כך: אב לשמונה הוא ישי אבי דוד שנאמר עליו (שמואל א יז יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים , ואח לשבעה זהו דוד שהיו לו שבעה אחים. במדרש בפרשתנו נאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר הדא הוא דכתיב (קהלת יא ב) תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה , אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה ימים (מ"ר יד ז). ניתן לבאר שבזכות שמירת שבעת ימי הנדה תזכה להיות אח לשבעה, ובזכות המילה שנעשית ביום השמיני תהא אב לשמונה. הברכה להורים שיזכו לטעת עוד שבעה ארזים בישראל, והברכה לתינוק שיזכה בעצמו להיות אב לשמונה בנים. (מלאך הברית – פר' נשא)
פסיקתא. תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה אמר הקב"ה אם תתן חלק לשבעת ימי נדה אז יהיה לך בן הנימול לשמונה.
פירוש, דצריך להוסיף חלק לשבעת ימי הנדה זה עונה הסמוכה לוסתה שאסור בתשמיש ואז יהיה לו בן זכר כדאמרו בשבועות (פ"ב) לְהַבְדִּיל ולהורות בֵּין הַטָּמֵא לטהור וסמיך לה אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר . (משך חכמה)
ג. וְהִתְגַּלָּח ג' גדולה – לומר גדולה גמילות חסדים ששקולה כנגד כל התורה, שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם (משנה ירושלמי פאה א), שכן ג' של וְהִתְגַּלָּח היא אמצע התורה בפסוקים, ודָּרֹשׁ דָּרַשׁ הוא אמצע בתיבות, זהו ג' ד', גמול דלים, ושקול ככל התורה שלפניה ושלאחריה, והא דכתיב לה בפרשת נגעים, משום דנגעים באים על צרות עין (ערכין טז.) ועין רעה, וזה לא רצה לגמול חסד בכליו, לפיכך וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת . (רבינו אפרים)
גימל רבתי - לרמז שבנתק יחד עם התגלחות בשעת טהרתו יש ג' התגלחות, אבל בשאר הנגעים יש רק ב' תגלחות. (אזנים לתורה)
ג' רבתי - לרמז ששלשה לוין נדחים בתגלחתו, שער זקנו, ואף אם הוא כהן דכתיב בו לאוי יתירא ונזיר והוי' ג' לאוין כולם דוחה אותן תגלחתו דמצורע. (משך חכמה)
ז. עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים . נראה נקיט לשון הרע ברישא כי אמרינן לעיל 'הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כּוֹפֵר בָּעִקָּר' ומצינו בעשרת הדברות נקיט הצווי על עבודה זרה ברישא ואחרי זה נקיט שפיכות דמים כי נזק לשון הרע בזה קרוב יותר וכמו שאמרו 'קְטִיל תְּלָתָא' ואחר כך נקיט שאר דברים כסדרן בעשרת הדברות.
והא דנקיט גזל אחר גסות הרוח משום דכלהו איירי בנגעים הבאים על גוף האדם עצמו אבל גזל וצרות עין איירי בנגעים הבאים על הבתים וכדיליף מקראי ולהכי נקטנהו לבסוף. (בן יהוידע – ערכין טז.)
ע. לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע"ז ע"כ הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם ובזה נ"ל ליישב מדרש האומר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת זו ע"ז (ילק"ש מצורע תקסג.) ודרש כל פר' זו על בהמ"ק שנחרב בעבור הע"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע"ז וע"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת , כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן וְהִגִּיד לַכֹּהֵן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כְּנֶגַע נִרְאָה לִי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם. (כלי יקר)
ו. מִכָּאן אָמְרוּ אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ . (משנה נגעים יב ו) שֶׁאִם כֹּתֶל מַפְסִיק בֵּין שְׁנֵי בָתִּים וְנִרְאָה נֶגַע בַּכֹּתֶל לְצַד בַּיִת זֶה, בַּעַל הַבַּיִת הָאַחֵר צָרִיךְ לְהִטַּפֵּל עִמּוֹ, דִּכְתִיב וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים , לְשׁוֹן רַבִּים. וְלָזֶה שֶׁהַנֶּגַע לְצַד בֵּיתוֹ קוֹרֵא רָשָׁע, שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע כְּדַאֲמַרַן. (ברטנורא)
ל. הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ס"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן - לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר (משלי ג כב( וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ.(רמב"ם הלכות ע"ז יא יב)
פ. וספרה לה לעצמה - וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וְסָפְרָה . וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות. (תוס' – כתובות עב.)
בספר חק יעקב מביא קושיא זו בשם הפוסקים על נדה וזבה ע"ש והנה בנדה לא שייך תירוצם שמא תסתור דמדאורייתא אפילו ראתה כל ז' ימים ופסקה טובלת לערב אלא דבנידה לא קשה מידי דלא כתיב בה לשון וְסָפְרָה אך כוונתם בנדה היינו בנדה בזמן הזה דמחמירים לספור ז' נקיים שיברכו ויספרו על תקנת ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו במידי דרבנן מברכין. ונראה דמה שדקדקו התוס' שמברכין בית דין בכל שנה משום דאכתי היתה יכולה למנות בסוף שבעה ימים אלא כיון דאינה יכולה בכל יום למנות משום שמא תסתור כמו ביובל שיכולים למנות בכל שנה וכן בעומר קי"ל שאם לא מנה יום אחד כבר אבד מנינא וה"נ כיון שאינה יכולה למנות בכל יום אבידה ספירתה ומטעם זה לא תיקנו לספור ב' ספירות העומר בכל יום משום ספיקא דיומא כמו שתקנו בקרבנות החג במוספין משום שאי אפשר לספור ביום אחרון משום זילותא דחג השבועות כמו שמצינו בישיבת הסוכה בש"ע דלא מברכינן משום זילותא די"ט ועיין במ"א ריש סימן תפ"ט א"כ כיון שאי אפשר להשלים מנין כל הימים אין למנות כלל משום ספיקא דיומא. (הפלאה על כתובות שם)
נראה דקושייתם דוקא למאי דדרשינן וְסָפְרָה לה לעצמה דבלא"ה היה אפשר לומר דספירת זבה אינה מצוה כלל אלא הא דכתיב וְסָפְרָה ולא כתיב 'תשב שבעת ימים' היינו משום שצריכה לספור בפני עדים. או בפני בעלה ע"פ בדיקה כדי שיסמוך עליה וא"כ לא דמי לספירת עומר. משא"כ למאי דדריש לה לעצמה דא"צ לספור בפני בעלה וע"כ דהא דכתיב וְסָפְרָה ולא כתיב 'תשב' היינו משום דמצוה לספור מקשה שפיר. (פני יהושע שם)
איתא ברז"ל (עירובין ק (: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה , אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים — אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. ואיתא במסכת ברכות (מ:) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. ולכן כיון שסופרת שבעה נקיים הוא על ידי קללה דראתה נדות ושפיר אין מברכת על ספירתה. (פרדס שמאי)
עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה . טעם לעשר כנגד עשרה אותיות של עץ דעת טוב ורע, כמו שנאמר (בראשית ב, יז) וּמֵ' עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע ', דאותיות ו"מ של ומעץ הם שימוש, וכן אות ה"א של הדעת ואות וא"ו של ורע הם שימוש. או יובן בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דקודם החטא היה שמה חיה ביו"ד, ואחר החטא נקראת חוה בוא"ו, ולכן כנגד מה שגרמה לסלק ממנה אות יו"ד נתקללה בעשר קללות. (בן יהוידע עירובין ק :)
ק. וד' מראות יש בצרעת עור הבשר ואלו הן : לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו שהוא נראה בעור הבשר כשלג הוא הנקרא בהרת ולובן שהוא דיהה מזה מעט שנראה כצמר נקי של כבש בן יומו הוא הנקרא שאת ולבן שדיהה מן השאת מעט שנראה כסיד ההיכל הוא תולדת הבהרת ונקראת ספחת ולובן שדיהה מסיד ההיכל מעט והרי הוא כקרום ביצה היא תולדת השאת וגם זה נקרא ספחת הנה למדת שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה היא ספחת השאת שאין לשון ספחת אלא טפילה מכאן אמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת וספחתה שאת וספחתה. (רמב"ם – טומאת צרעת א ב)
ש. בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו"ט , חל יום שביעי שלו להיות בשבת או ביו"ט מעבירין לאחוריו. ויש בדבר להקל ולהחמיר שאפשר שיהיה ביום שבת זה שהוא יום הראוי לראות טמא ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר שיהיה טהור ולמחר יולדו לו סימני טומאה ואין דנין אותו אלא בשעת ראייתו לאחר השבת.(רמב"ם טומאת צרעת ט ז)
דרשו רבותינו ז"ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב (יג ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי , ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים.
(רבינו בחיי)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
עשרת המכות סוללות דרך
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך מוסרים את הנפש בימינו?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך עושים קידוש?
איך להתכונן לחגים?
סוכת עראי דיגיטלית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
