ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
אייר התשפ"ה
מפטיר הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי (עמוס ט ז) א
וַיְהִי דְבַר יְ-הוָה אֵלַי לֵאמֹר (יחזקאל כ ב) ס
פרקי אבות פרק ג'
פרשת אחרי מות - קדושים
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה אחרי מות 80 פסוקים, בפרשת קדושים 64 פסוקים. סה"כ 144 פסוקים = בֵּין הָאוּלָם , גְּדִי עִזִּים .
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְ-הוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְ-הוָה עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱ-לֹהֵיהֶם. (יואל ב יז)
למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים לומר שכל מקום שאת מוצא גדר ערוה את מוצא קדושה, וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש.
(ירושלמי יבמות פ"ב ה"ד, ילקוט האזובי)
בפרשות אחרי מות - קדושים יש חמש עשרה מצוות עשה וששים וארבע מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה : עבודת יוה"כ • כסוי הדם • יראת אב ואם • פאה • לקט • הנחת פאת הכרם • הנחת פרט הכרם • שופט שישפוט בצדק • תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה • אהבת ישראל • נטע רבעי • היראה מן המקדש • כבוד חכמים • צדוק המאזנים והמשקלים והמדות • שישרפו מי שיתחייב שריפה.
לא תעשה : שלא יכנסו בכל עת במקדש • שלא לשחוט קדשים חוץ לעזרה • שלא להתעדן באחת מכל העריות • שלא לגלות ערות אב • שלא לגלות ערות אם • שלא לגלות ערות אשת אב • שלא לגלות ערות אחות בכל צד שהיא אחות • שלא לגלות ערות בת הבן • שלא לגלות ערות בת הבת • שלא לגלות ערות הבת • שלא לגלות ערות אחות מן האב והיא בת אשת אביו • שלא לגלות ערות אחות אב • שלא לגלות ערות אחות אם • שלא לבוא על אשת אחי האב • שלא לבוא על אשת אחי האם • שלא לבוא על אשת הבן • שלא לבוא על אשת אח • שלא לבוא על אשה ובתה • שלא לגלות ערות אשה ובת בנה • שלא לגלות ערות אשה ובת בתה • שלא לבוא על שתי אחיות מחיים • שלא לבוא על אשה נדה • שלא נתן מזרעינו למולך • שלא לבוא על הזכרים • שלא לבוא על הבהמות • שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות • שלא לפנות אחר עבודה זרה, לא במחשבה ולא בדיבור ולא בהבטה • שלא לעשות עבודה זרה לא לעצמו ולא לזולתו • שלא לאכול נותר • שלא לכלות הפאה בשדה • שלא לקחת שבלים הנופלים בשעת הקציר • שלא לכלות פאת הכרם • שלא ללקוט פרט הכרם • שלא לגנוב שום ממון • שלא נכחש על ממון שיש לאחר בידינו • שלא לישבע על כפירת ממון • שלא נשבע לשקר • שלא לעשוק • שלא לגזול • שלא נאחר שכר שכיר • שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה • שלא להכשיל תם בדרך • שלא לעוול המשפט • שלא לכבד גדול בדין • שלא לרכל • שלא לעמוד על דם רעים • שלא לשנוא אחים • שלא להלבין פני אדם מישראל • שלא לנקום • שלא לנטור • שלא להרביע בהמה עם מין שאינו מינו • שלא לזרוע כלאי הכרם ולא נרכיב שום אילן בארץ • שלא לאכול ערלה • שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא • שלא לנחש • שלא לעונן • שלא להקיף פאת הראש • שלא להשחית פאת הזקן • שלא נכתוב בבשרינו כתובת קעקע • שלא לעשות אוב • שלא לעשות מעשה ידעוני • שלא להונות במדות וכל המדות.
יום י"ד אייר שהוא פסח שני ירבה בשמחה קצת כי קדוש היום כמו שכתב החיד"א במורה באצבע אות בר"ך, ומי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כפסח ראשון. (מועד לכל חי – חודש אייר)
הילולת רבי מאיר בעל הנס - יום י"ד באייר הוא יום פסח שני, מכלל הימים שאין אומרים בהם תחנון. ואיננו יום פטירת רבי מאיר בעל הנס, אלא קבעוהו ליום ההילולא שלו מכמה סיבות. א ). לא יחול בשבת ואפשר יהיה להדליק בו נרות ולנסוע ולהשתטח על קברו. ב ). הוא מכלל הימים שאין בהם תענית. ג ). נוסעי קברות הצדיקים היו נוסעים למירון שלושה ימים אחרי כן, וכך יפקדו תחילה באופן מסודר את קבר רבי מאיר עליו השלום. ד ). יום חנוכת בית הכנסת ובית המדרש במקום מצבת קבורתו, היה בי"ד אייר תרכ"ז. (תורה בציון)
כתב החיד"א – נשתרבב המנהג בכל גלילותינו דעל כל צרה שמתפלל אדם יאמר ' אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי '. ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של רבי מאיר. והשתא הנוהג כך, באומרו 'אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי' טוב שיכויון בדעתו באותה כוונה שכיוון בה רבי מאיר וינצל. (פתח עינים)
כתב המהרש"א .(חידושי אגדות – ע"ז יח:) – ויש לדקדק היאך ייחד רבי מאיר שמו של הקב"ה על עצמו בחייו שהרי אמרו אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם. שנאמר (בראשית לא מב) אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק וגו'. וי"ל דלא אמר אלהא דמאיר כו' רק לסימן בעלמא על שמו ולא נתכוין כל עיקר על שמו רק נתכוין 'אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה הוא יעננו', או שאמר 'אלהא דמאיר לנו במלכות יון הקודמת בנס הנרות של חנוכה הוא יעננו להציל אותנו בנס מידיהם'.
ל"ג לעומר בכל תפוצות ישראל עושים הלולא רבה על הקדוש התנא האלקי רשב"י זיע"א, ובמדרשים יתנו דעתם החכם שלהם והגזברים לבל יעשו קלות ראש ח"ו בלילה הקדושה הלזו כי יהיה להם לפוקה ולמכשול, ובדוק ומנוסה דלא יתקיים המדרש ההוא ובמהרה ינתק וספו תמו רחמנא ליצלן, והירא לנפשו יהיה במורא ויראה ופחד כל הלילה כדי שתהא זכות רשב"י וחבריו חופף עליו כל היום, וזכור לטוב להגביר מסגני לויה דעשה הקדש והתקין לדורות ללמוד הזוהר הקדוש שלם בביתו ביום הזה בכנופיא כל התלמידי חכמים שבעיר ה' עליהם יחיו אמן, אין ספק שקנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו חיי העולם הבא.
יום כ"ח אייר פטירת שמואל הנביא דהובא בשלחן ערוך סימן תק"ף דמתענים, הנה שמעתי בקושטא כי בישיבת הרב החסיד מוהר"א חאיון ז"ל עושין הלולא רבה ביום הזה ונאספו שמה כל ההדרי"ם לעשות בו יומא טבא. (מועד לכל חי – סימן ז חודש אייר)
ל"ג בעומר - מנהג ישראל תורה היא להדליק נרות ומאורות ביום הזה לכבוד האור כי טוב שמתחיל להתנוצץ ביום זה היקר ל"ג בעומר טו"ב ימים קודם מתן תורה. ולכבוד נשמת מאיר התורה בוצינא קדישא אשר נתגלה ביום הזה וביום הזה עלה לשמי מרומים. והוא יומא דהילולא דיליה לאורו ניסע ונלך. לכבוד ספרו הקדוש זוהר המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו (אשר כתב רבי אבא ביום הזה) והוא מאיר לנו בגלותינו עד כי יבא משיח צדקינו דאתמר ביה (בראשית א ג) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר (בגימטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן = 232) זה אורו של מלך המשיח יבא ב"ב ויגלה לנו האור הגנוז. (דניאל יב ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ ( כְּזֹהַר בגימטריא יְהִי אוֹר 232) ותבין לפי"ז אשר נתאמת לנו מאנשי אמת אשר השמחה ביום הזה על ציון רשב"י היא שלא כטבע דכתיב (משלי יג ט) אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח .
אור הגנוז שגנזו הקב"ה . הנה הוא נגנז בתורה. ואותו האור נקרא טוב. כמ"ש (בראשית א ד) וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר (בגימטריא תרי"ג. וג"כ בגימטריא בתורה) כִּי טוֹב . ע"כ טו"ב ימים קודם ליום נתינת התורה. מתחיל להתנוצץ או"ר מן התורה וזה שיש רמז בדברי נעים זמירות. גַּל עֵינַי (היינו ביום ג"ל לעומר אז) וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ . (בני יששכר אייר ג ז)
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי י-ְהוָה אֱ-לֹהֵיכֶם . (יט ג)
המחדש חידושי תורה ביום השבת , גורם כבוד גדול לאביו בעה"ב, כמ"ש בזוהר בפרשת שלח, ולכן סמך פה אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ , לכבדם ביום השבת על ידי חידושי התורה, וזהו וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ . (רבי חיים ויטאל ז"ל - שער הפסוקים – פר' קדושים)
שאלות
א. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (יט לד) מהו כְּאֶזְרָח מִכֶּם , מדוע השוה את הגר לאזרח.
ב. וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ (יח כא). פרש"י - עֲבוֹדָה זָרָה הִיא שֶׁשְׁמָהּ מֹלֶךְ, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתָהּ, שֶׁמּוֹסֵר בְּנוֹ לַכּוֹמָרִים, וְעוֹשִׁין שְׁתֵּי מְדוּרוֹת גְּדוֹלוֹת,
וּמַעֲבִירִין אֶת הַבֵּן בְּרַגְלָיו בֵּין שְׁתֵּי מְדוּרוֹת הָאֵשׁ. מה הטעם נכתב פרשת מולך באמצע פרשת העריות.
ג. אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע. פרש"י - אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול לשום עצמו
רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע. (סנהדרין ט:). באיזה מקרה אדם נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים שלו.
ד. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ . (יט ג) כתיב (משלי א ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ . אמרו במדרש מוּסַר אָבִיךָ הוא כל דבר שנמסר לך מפי
הגבורה, כלומר תורה שבכתב. וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ , הוא כל שנתפרש לך בסיני מפי הגבורה, היינו תורה שבעל פה. מדוע נמשלה תורה שבכתב
למוסר האב, ותורה שבעל פה לתורת האם.
ה. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְ-הוָה . (יח ה) פרש"י - נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר (מדרש ספרא). לכאורה יש להבין מהו
החידוש שהקב"ה נאמן לשלם שכר וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יקפח שכרנו? ועוד, הרי כבר נאמר בפסוק הקודם אֲנִי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם ומכך ניתן כבר
ללמוד על נאמנותו של הקב"ה לשלם שכר, מדוע הוצרכה התורה לחזור ולכתוב זאת פעם נוספת?
ו. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים (יט לא). בשאול כתיב (ש"א כח ח) וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קסומי [קָסֳמִי] נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר
אֵלָיִךְ. מה הטעם דכתיב קסומי בכתיב מלא וקרי קָסֳמִי חסר.
ז. וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הוָה וַיָּמֻתוּ .(טז א) לכאורה המילה וַיָּמֻתוּ מיותרת. מאחר וכתיב אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי
אַהֲרֹן. הול"ל אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הוָה .
ח. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְ-הוָה וגו' וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי-הוָה . (יז ו) מה הטעם שבחרה התורה להקריב דווקא את החֵלֶב והדם על גבי
המזבח יותר מאיברים אחרים.
ט. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר .(יז יג) שחט חיה או עוף כשרים,
באיזה אופן יהיה פטור ממצות כיסוי הדם, ובאיזה אופן יהיה אסור לו לכסות את הדם.
י. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה . (טז ג) מנין בְּזֹאת ת"י שנה שעמד בית ראשון, ובית שני עמד ת"כ (ויק"ר כא ט) מה
הטעם שנרמז בית ראשון ולא בית שני.
י. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם . (יט ד) מה הטעם דכתיב הָאֱלִילִם בכתיב חסר.
כ. יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַי-הוָה . (יט כד) תָנוּ רַבָּנַן: 'קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַי-הוָה', מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר
לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל.(ברכות לה.)
לכאורה קשה – הלא את הברכות עצמן תיקנו אנשי כנסת הגדולה, האם ייתכן לומר על כל הצדיקים שהיו בדורות שלפני כנסת הגדולה שמעלו בהקדש
בכל אכילה שאכלו?
ל. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-הוָה . (יט יח) פרש"י - אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה. רבי עקיבא דריש (בב"מ סב.)
וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ , חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ. לכאורה לדעת רבי עקיבא איך אפשר לקיים מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ שהרי חַיֶּיךָ קוֹדְמִים.
מ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם . (יט ג) 'אתין וגמין – ריבויים', מה בא לרבות וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ.
נ. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל
הַכַּפֹּרֶת . (טז ב) מה הטעם שנאמר אָחִיךָ והלא הכל יודעים שאהרון הוא אחיו.
נ. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל (יט יג) מה הטעם שהפסיק הכתוב במלה רֵעֲךָ בין עושק ובין גזל. הול"ל לֹא תַעֲשֹׁק וְלֹא תִגְזֹל אֶת רֵעֲךָ . מה ההבדל בין
עושק לגזל.
ס. כינוי לישמעלים השוכנים באוהלים במדבר, והם היו גזלנים. וכשהשעיר לעזאזל היה בורח הם היו אוכלים אותו.
ע. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה .(טז ג) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה .(טז ה)
מה הטעם שלא הזכיר הכתוב בפרשה זו שיהיו תמימים. והזכיר תמימים בשאר קרבנות, כגון בפרשת מצורע דכתיב (יד י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי
כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה . וכן בקרבן התמיד כתיב (במדבר כח ג) כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם , ועוד.
פ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הוָה.(יט יב) מה הטעם דלא נאמר וְלֹא תְחַלֵּל , אלא כתיב וְחִלַּלְתָּ .
צ. קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי . (יט ב) פרש"י – פרושים תהיו. הגמרא מספרת (שבת לג:) על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר שהסתתרו מאימת
השלטון ולמדו שלוש עשרה שנים במערה, עד שיצאה בת קול ואמרה 'צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם'. בכל מקום שעברו הביט רבי אלעזר באנשים הטרודים בהבלי
העולם הזה ואינם עוסקים בתורה, והיה נותן בהם את עיניו ומענישם ומיד היה אביו רבי שמעון מרפא אותם. מה סבת החלוק בין הנהגת רבי אלעזר
לבין הנהגת אביו רבי שמעון?
ק. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר .(יז יג). מה הטעם שדם חיה ועוף
צריכים כיסוי הדם ולא דם בהמה.
ר. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ .(יט יא) מה הטעם דכתיב לֹא תִּגְנֹבוּ בלשון רבים. ובפרשת יתרו בלשון יחיד לֹא תִגְנֹב .
ש. אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (יט יט). מה הטעם שנאסרו ללבוש בגד כלאים.
וכן חֵלֶב ודם ושמן המשחה וקטורת שנאסרו. מלבד שזה גזירת מלך, ודרשינן טעמא דקרא.
ת. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (יט לב). תָּנוּ רַבָּנַן: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' – יָכוֹל אֲפִילּוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן״, וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'. לכאורה אם כוונת התורה לצוות שנהדר רק פני חכם מודע לא כתבה התורה במפורש 'מִפְּנֵי חָכָם תָּקוּם'.
תשובות
א. אברהם אבנו ע"ה היה גר ונקרא (תהלים פט) אֵיתָן הָאֶזְרָחִי , וזהו כְּאֶזְ רָ'ח' מִ' כֶּם אותיות רמ"ח גימטריא אברהם . וגם ישראל נקראו אזרח לפי שעתיד
הקב"ה להזריח לכם שמש צדקה, דכתיב (מלאכי ג כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה . הוא שהזריח להם הקב"ה גאולה ע"י משה רבינו, וזהו לכ ם'
שמ ש' צדק ה' ס"ת משה . (עטרת זקנים)*
ב. בן הנולד מהעריות הללו שהוא ממזר גם כן חייב אם מעבירו למולך. כדאמרינן (סנהדרין סד:) 'זַרְעוֹ' – אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר, זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר
'בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ'. לכך נכתב פרשת מולך באמצע פרשת העריות. (טעמא דקרא)
ג. גר שנתגייר בינו לבין עצמו והוא היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים - נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים. וחוזר וטובל בבית
דין. (רמב"ם איסורי ביאה יג ז) ונפ"מ אם הולד ממזר ואם הולד כשר לכהונה, וכגון שאמר אני ואשתי ובני נתגיירנו בינינו לבין עצמנו אין עדות לעכו"ם.*
ד. דרך העולם הוא שהאב מורה ומצווה על בנו את הדרך אשר ילך בה בכללותה, ואילו האם תשים עיניה ולבה עליו להוליכו בכל חלקי המצוות והמידות
הטובות ולהזהירו מפרטי העבירות. והיינו מוּסַר אָבִיךָ מדבר על תורה שבכתב, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ היינו תורה שבע"פ. (פניני הגר"א)
ה. הנאת האדם בקיום המצוה כדוגמת מצות 'עונג שבת' היה מקום לומר שלא מקבלים עליהם שכר שהרי הנאתו תחשב לו כשכר, קמ"ל אֲנִי יְ-הוָה - נֶאֱמָן
לְשַׁלֵּם שָׂכָר. וכן מצוות שהאדם היה מקיים גם לולא שניתנה תורה, כגון איסור אכילת שקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה בהם וכן מצוות כיבוד אב
ואם שמצד טבעו עליו להכיר טובה להוריו. לכך אומרת התורה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם גם מצד טבעו בלא שיצווה עליהם, וָחַי בָּהֶם גם אם הוא נהנה
מעצם קיום המצווה מקבלים עליהם שכר וזהו אֲנִי יְ-הוָה - נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר.(נוה צדיקים א י – לר' יוסף חיים זצוק"ל) ובלבד שיכוון לשם קיום מצות בוראו.
ו. ו' ימים עולה המת במעשה אוב וְאֵינוֹ עוֹלֶה בַּשַּׁבָּת (סנהדרין סה:) לכך כתיב קסומי בכתיב מלא ו'. (רבינו אפרים) *
ז. זכרון אין להם מאחר ולא נשאו נשים ומתו בלא בנים לכך מהדר קרא וַיָּמֻתוּ כלומר בלא זכרון. (דעת זקנים) ותניא ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא
ומי שאין לו בנים. (נדרים סד:).
ח. חום וזריזות מסמל הדם, כח הקרירות והעצלות מסמל החֵלֶב. בזמן שהאדם שב בתשובה על חטאיו כאילו מודה ואומר שבזריזות מיהר לעבור עבירות
ובעצלות נמנע מלקיים המצוות. מהיום והלאה כוחות הללו יהיו על מזבח ה', והוא ינצל את הכוחות הללו אך ורק לשם שמים. (משל ונמשל)
ט. טריפה שנשחטה או שנמצאה נבילה פטור מכיסוי הדם. השוחט בשביל חולה בשבת בגלל פקוח נפש, אסור לו לכסות את הדם בשבת. ויש בזה איסור
מוקצה. וכן חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם - חזקת שחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי. וכן אם שחט עוף או חיה ושחט עליה בהמה –
פטור מלכסות. (שו"ע יו"ד כח יד, יז – טז)
י. יאשיהו גנז את שמן המשחה שעשה משה רבינו כדאיתא בפ' הוציאו לו (יומא נב:) ואחריו לא היה כהן משוח בשמן המשחה אלא מרובה בגדים בלא שמן
שהיו ממלאים ידיו בח' בגדים. ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב (שמות ל׳:ל״א) שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. זֶה
ולא אחר.(תוס' נזיר מז.) וזהו הרמז בפסוק בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. מנין בְּזֹאת ת"י שנה שעמד בית ראשון, עד אז הכהנים היו נמשחים בשמן המשחה
כמו אהרון הכהן, ולא בבית שני. *
י. י' שמות של גנאי יש לעבודה זרה: אלילים, צלמים, מסיכה, תרפים, שקוצים, גלולים, עצבים, חמנים, פיגולים. (עטרת זקנים) [בתו"כ במקום צלמים
פיגולים מונה פסל ומצבה]
כ. כוונות באכילה היו עושים בדורות הקודמים והיו מספיקים לתקן את המאכל יותר ממה שאנחנו עושים על ידי הברכה. (החיד"א) הכוונות היו דוקא אצל
החכמים יודעי בינה, אבל המון העם ודאי לא היה להם ידיעה בכוונות, מיהו אותו זמן היתה הקליפה תקיפה ביותר, ואם היו המון העם מברכים לא היה
נעשה תועלת לתקן המאכל בברכה דילהון, אך בזמן אנשי כנסת הגדולה נחלשה הקליפה, ובפרט שבטלו יצר הרע דעבודה זרה שהוא ראש הפעור, לכך
תיקנו אנשי כנסת הגדולה הברכות, מפני שעתה יש תועלת על ידי הברכה לתקן ולברר, ולכן אם לא יברך מעל אפילו הוא מהמון העם. (בן יהוידע שם)
ל. לימוד תורה חייב ללמד אחרים ואפילו הוא מבטל את עצמו מלימודו מ"מ חייב ללמוד עם אחרים. על כן אמר רבי עקיבא זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה דבענין
לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב את חבירו כמוך. אבל בענייני העולם הזה חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ. ('תורת משה' להחת"ס)
מ. מוסיף מן החול על הקודש בכניסתו וביציאתו של יום השבת, לקבל השבת לפני שקיעת החמה, ולהמתין בצאתה להוסיף מחול על הקודש. (צוף דבש)
נ. נחמו לאהרן – ואין דיבור אלא ניחומים כדכתיב (ישעיה מ ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם . והיות שמטבע האדם לקבל תנחומים מן הקרוב אליו יותר ממי
שרחוק, וכן נאמר (ישעיה סו יג) כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ , לפיכך אמר הקב"ה למשה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ , שממך יקבל תנחומים. (אזנים לתורה)*
נ. נוטל ממון חברו בידיעתו כאונס, באומרו שהוא חברו וודאי ימחול לו ולא יקפיד. ואפילו שכוונתו להחזירו, זהו עושק. גזילה הוי שנוטל את ממונו של
חבירו בלא כוונה להחזירו, בדרך גניבה וגזילה. (אוה"ח) התורה אסרה שלא לעשוק את חברך בטענה שהוא רעך. (מעיין השבוע) גזל הוא גזילה ממש
ועושק אינו אלא מניעת תשלומין.
ס. סַרָקִיִין הוא כינוי לישמעלים השוכנים באוהלים במדבר. כָּל יָמִים שֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק קַייָם לֹא הָיָה מַגִּיעַ לְמַחֲצִית הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה אֵיבָרִין אֵיבָרִין.
מִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה בוֹרֵחַ לַמִּדְבָּר וְהַסַרָקִיִין אוֹכְלִין אוֹתוֹ. (ירושלמי יומא ו ג)
ע. עזאזל יש חלק בקרבנות יום הכיפורים, לפיכך לא נאמר בהם במפורש תמימות, אע"פ שהתמימות בוודאי מעכבת בהם. א"נ לפי שכבר כתוב בפרשת
פנחס בקרבנות מוסף של יום הכיפורים תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם היינו שכל הקרבנות אשר עליכם להביא ביום זה יהיו תמימים. (אזנים לתורה)*
פ. פעמים שמותר לחלל, כמו להישבע לשקר כדי להציל את נפשו או את נפש חבירו. שנאמר (יח ה) וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם. (יומא פה:) (רבינו אפרים)
צ. צעיר היה רבי אלעזר כשנכנס למערה, בטרם הכיר במנהגו של עולם, ובזמן שהותם במערה נשכחו ממנו צרכי העולם לחלוטין. לכך בראותו כיצד
אנשים משחיתים את עתותיהם לבטלה הקפיד עליהם להענישם. לא כן רבי שמעון אביו שכבר היה איש זקן בכניסתו למערה והיה יודע גם אחרי שלוש
עשרה שנים בטיב העולם וצרכי בריותיו, השכיל להבין את צרכי האנשים ופעל לרפאם. (פניני הגר"א)
ק. קטיגור הוא הדם – לפי שהנפש תלויה בדם ולזה ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר. לפי שמידת הדין אומרת היאך בשר
יאכל בשר. משא"כ בדם בהמה הקרב על גבי המזבח – הס קטיגור. (הרוקח, בעה"ט בביאור האדר"ת). כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר,
והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקורבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ואחר שכן לא רצתה התורה
לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו
בכיסוי דם העופות בכולן .(ספר החינוך מצוה קפז)*
ר. רואה ומחריש גם הוא גנב כמו בעל הגניבה. לפיכך כתיב לֹא תִּגְנֹבוּ בלשון רבים (החזקוני).*
ש. שרביטו של מלך הוה ליה, לפי שבגדי כהונה היו מצמר ופשתים, כדאמרינן (יבמות ד:) מִדְּשֵׁשׁ - כִּיתָּנָא, תְּכֵלֶת - עַמְרָא הוּא. שש האמור בבגדי כהונה הוא
פשתים, תכלת בודאי צמר הוא. דומיא דחֵלֶב ודם ושמן המשחה וקטורת שנאסרו. דהוה ליה כמשתמש בשרביטו של מלך. (החזקוני) *
ת. תורה מתשת כוחו של אדם – כל מהותו של החכם היא הזיקנה, שעל ידי שעוסק בתורה כאילו הזיקנה קופצת עליו, ותתיש כוחותיו כזקן שבע ימים. וכן
נאמר באבות (ה כב) 'סִיב וּבְלֵה בַּהּ, וּמִנַּהּ לָא תְּזוּעַ' תזקין ותתבלה בתורה וממצוותיה לא תנטה ימין או שמאל. א"נ ע"פ דברי התנא (אבות ד א) אֵיזֶהוּ
חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם. מי שאוסף את חכמת החיים של כל אדם – ניתן לקרוא לו חכם. נמצא שאפילו אם הוא רך בשנים, בחכמתו צבר את חכמת
החיים של עשרות בני אדם שהקנו לו מחכמתו אז נראה לנגד עינינו אדם זקן. (בניהו, בן יהוידע – קידושין לב:)*
מקורות / חידודון *
א. כְּאֶזְרָח מִכֶּם – מה אזרח שקבל עליו כל דברי התורה אף גר כאן. מכאן אמרו (ספרא) גר שקיבל עליו כל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף דבר קטן מדקדוקי סופרים. (החזקוני)
ג. מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי. אמר לו ר' יהודה: יש לך עדים שנתגיירת שלא בפני בית דין? אמר ליה [לו]: לאו [לא]. שאל ר' יהודה: יש לך בנים? אמר ליה [לו]: הן [כן]. אמר לו : נאמן אתה לפסול את עצמך, שאתה מעיד שלא גויירת כראוי, וגוי אתה, ואולם אי [אין] אתה נאמן לפסול את בניך. (יבמות מז.)
נֶאֱמָן אַתָּה לִפְסוֹל אֶת עַצְמְךָ כו' - היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפרישית לעיל בסוף פ' שני (יבמות דף כה: ושם) וא"ת היכי דמי אם אשתו עובדת כוכבים ממה נפשך בניו פסולים דאין קרוי בנך אלא בנה ואם היתה אשתו ישראלית ממה נפשך בניו כשרים דקי"ל (לעיל יבמות דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכי תימא נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי הא השתא נמי דאין נאמן פגומין הם דר"י אית ליה בפרק עשרה יוחסין (קדושין עז.) דבת גר זכר כבת חלל זכר וי"ל דקסבר ר"י עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג. ושם) אמר דר' יהודה סבר לה כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. (תוס' שם)
אלא איכא למימר ר' יהודה סבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כר' אליבא דרב דימי (לעיל יבמות דף מ"ה) אי נמי כר' עקיבא (לקמן יבמות דף ס"ח) דהא ר"ע דריש לא יגלה לקמן בפרקין (יבמות דף מ"ט) כר' יהודה והא דאפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא להכשירה לכהונה דקיימא לן בעכו"ם הולד פגום וקיימא לן בת גר זכר כשרה לכהונה אי נמי שהיו מוחזקין בו שהי' ישראל והוא אמר גר אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר ר' יהודה אעפ"י שבת גר זכר פסולה וכל שכן עכו"ם ועבד בזה אינו נאמן כלל לפגום הולד אלא אמרינן אין עדות לעכו"ם ומוקמינן ליה אחזקי' קמייתא דישראל ובכי האי גונא לא פלגינן דבורא לומר גר זכר הוא ובתו כשרה לקהל ולא לכהונה לר' יהודה משום דעכו"ם ליתיה כלל בעדות ואנן קיימא לן הכי שאין הולד פגום בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל ולדברינו שאין אנו מודים לפגום הולד נפקא מינה שאם אמר אני ובני נתגיירנו בינינו לבין עצמנו אין עדות לעכו"ם. (חידושי רמב"ן שם)
ו. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן .(דברים יח טו) כתב האוה"ח - ואומרו נביא אקים וגו' בא להשיב סוף כל סוף כפי זה יהיו הגוים בהדרגה גדולה שידעו העתידות מה שאין כן ישראל, לזה אמר נביא אקים וגו' ואולי שכן הבין שאול כששאל בבעלת אוב (שמואל א, כח), כי לא אסר ה' לשאול אוב או ידעוני אלא במקום שיקים נביא אבל זולת זה אם יצטרכו לדעת שאול ישאלו בהם.
שאול טעה וחשב שהוּתר לו אז לשאול באוב משום שנאמר כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ : נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים יח, יד – טו), הוא הבין על פי זה שכל מה שנאסר בקוֹסמים זה משום שיש נביא בישראל שיגיד להם את שאלתם. אך מכיון שהוא כבר שאל בנביאים ולא נענה וכן ב'אורים ותומים' ובחלומות ולא נענה – היה סבור שהותר לו לשאול באוֹב. לכן כאשר שמואל הנביא הוכיח את שאוּל שעבר איסור בכך שהעלהו באוֹב כפי שנאמר וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי (שמואל א' כח, טו), ענה לו שאוּל המלך וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹקִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה (שמואל א' כח, טו), כלומר שאול ענה לשמואל שהוא חשב שכיון שלא נענה בנביאים ובחלומות לכן הוּתר לו לשאול באוֹב ואין בזה איסור ('צמח דוד' פרשת קדושים)
נ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ - דרך האם לנחם את בנה יותר מן האב. (מצודת דוד)
נ. אי זהו גוזל זה הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלין או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים. או שתקף בעבדו ובבהמתו ונשתמש בהן. או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה הוא גוזל. כענין שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי. אי זהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו. כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה. (רמב"ם הל' גזילה ואבידה א' ג-ד)
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל . מה הטעם הקדימה התורה עושק לגזל. למה כתוב אֶת רֵעֲךָ גבי עושק ולא גבי גזל.
לפי שגזל הגוי אסור מן התורה. לכך הקדים עושק, דרק על עושק קאי רֵעֲךָ דהפקעת הלואתו של גוי מותר. (טעמא דקרא)
ע. כתב רבינו בחיי - וע"ד המדרש אמרו בפרקי דר"א (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא יקרב קרבנם, שנאמר (טז ח) גּוֹרָל אֶחָד לַי-הוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל , גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר (טז כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹתָם . ראה סמאל שלא נמצא בהן חטא ביום הכפורים אמר לפני הקב"ה רבון העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים, והקב"ה שומע עדותן של ישראל מהקטיגור שלהם ומכפר על המקדש ועל המזבח ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר (טז לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר .
ק. איתא במדרש - בשעה שהרג קין את הבל היה מושלך ולא היה יודע קין מה לעשות זימן לו הקב"ה שני עופות טהורים והרג אחד מהן את חבירו וחפר בידו וקברו וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן. (תנחומא בראשית י')
ר. בהר סיני היינו 'כאיש אחד בלב אחד' לכן כללם בלשון יחיד. כאן מדובר בימים רגילים שלא זכינו לאחדות כזאת, והפניה היא לרבים. א"נ בעשרת הדברות מדובר על גונב נפשות שאינו שכיח אלא בכופר ופורק עול, לכך נקטה התורה לֹא תִגְנֹב בלשון יחיד. כאן מדובר בגונב ממון שבעוונותינו הרבים שכיח ומצוי לרוב לכך כתבה בלשון רבים לֹא תִּגְנֹבוּ . (פניני הגר"א)
ש. כתב הרמב"ם - וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו; תמצא את זה מפורש בספריהם. (מורה נבוכים ג לז)
איתא בזוהר - כִּלְאַיִם, מַהוּ כִּלְאַיִם? כְּמִי שֶׁנּוֹתֵן מִישֶׁהוּ אַחֵר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לז) אֶל בֵּית הַכֶּלֶא , כְּדֵי לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר. כִּלְאַיִם - מְנִיעָה, שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת כָּל אוֹתָם הַכֹּחוֹת מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶם. כִּלְאַיִם - עִרְבּוּבְיָה, שֶׁעוֹשֶׂה עִרְבּוּבְיָה בַּכֹּחַ שֶׁלְּמַעְלָה וּמַכְחִישׁ אֶת פִּרְסוּם הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךְ . בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (בראשית ב) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךְ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת . וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, שֶׁשִּׁנָּה מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, וְהֶחֱלִיף עֵץ חַיִּים, שֶׁבּוֹ הִשְׁתַּלֵּם הַכֹּל וּבוֹ תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה, וְנִדְבַּק בְּמָקוֹם אַחֵר. וַהֲרֵי שָׁנִינוּ, בַּכֹּל צָרִיךְ אָדָם לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. וְאִם שִׁנָּה בְּדָבָר אַחֵר, הוּא מַשְׁפִּיעַ לְהַשְׁרוֹת בּוֹ דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא צָרִיךְ. וּבֹא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מַרְאֶה לְמַטָּה בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, שׁוֹפַעַת וְיוֹצֵאת וְשׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מַרְאֶה מַעֲשֶׂה לְמַטָּה בְּדֶרֶךְ עֲקֻמָּה, שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה, אָז שׁוֹפַעַת וְיוֹצֵאת וְשׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא צְרִיכָה, שֶׁמַּסְטָה אֶת הָאָדָם לְצַד רַע. מִי מוֹשֵׁךְ עָלָיו אוֹתָהּ הָרוּחַ? הֱוֵה אוֹמֵר, אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁהֶרְאָה בְּצַד אַחֵר. כָּתוּב (משלי לא( דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. דָּרְשָׁה, מַהוּ דָּרְשָׁה? שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת וְדוֹרֶשֶׁת עַל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, מִי שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָם כְּאֶחָד. וְאִם תֹּאמַר לָמָּה בְּצִיצִית מֻתָּר? הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. אֲבָל שָׁם הוּא אוֹתוֹ לְבוּשׁ בְּתִקּוּנוֹ, בְּהַשְׁלָמַת הַמַּעֲשֶׁה כָּרָאוּי. (וזה) עוֹד, דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּמִי שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָם יַחַד. אֲבָל מָתַי שׁוֹרָה? בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁכָּתוּב וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. וְצִיצִית, הֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁשָּׁם בְּאוֹתוֹ הַכְּלָל שֶׁל הַשְּׁלֵמוּת נִמְצָא, וְלֹא עוֹשֶׂה דָבָר. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא נִמְצָא בִשְׁלֵמוּת, מִי שֶׁבָּא לְחַבְּרָם יַחַד, מְעוֹרֵר עָלָיו רוּחַ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. מִי מוֹכִיחַ דָּבָר זֶה? קַיִן וְהֶבֶל מוֹכִיחִים, שֶׁזֶּה בָּא מִצַּד אֶחָד, וְזֶה בָּא מִצַּד אַחֵר, וּמִשּׁוּם כָּךְ אֵינֶנּוּ צְרִיכִים לְחַבְּרָם יַחַד. וְקָרְבָּנוֹ שֶׁל קַיִן הִתְרַחֵק מִלִּפְנֵי קָרְבָּנוֹ שֶׁל הֶבֶל. וְעַל כֵּן, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךְ . לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךְ סְתָם, לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךְ רוּחַ אַחֶרֶת לִשְׁלֹט בְּךְ. וְצָרִיךְ לוֹ לָאָדָם לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁרָאוּי, וּבְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ קְדוֹשָׁה, רוּחַ עֶלְיוֹנָה, לְהִתְקַדֵּשׁ בּוֹ. בָּא לְהִתְקַדֵּשׁ - מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה '. (זוהר מתורגם פרשת קדושים - דף פו ע"ב)
פרקי דר"א פכ"א - הביא קין מותר מאכלו - קליות זרע פשתן. והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגזזו לצמר. ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל שנ': וַיִּשַׁע יְ-הוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ . רבי יהושע בן קרחה אומר: אמר הקב"ה: אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, שמא חס ושלום אפילו בארג בגד, שנא': לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וגו'. אפילו היא מרוקבת לא יעלה עליך, שנאמר: וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךְ .
לפי שעל ידי צמר ופשתים הרג קין את הבל אחיו, לכך ציוה הקב"ה לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז . (רבינו אפרים)
ת. זוהר פרשת קדושים דף פז - וְעוֹד שָׁנִינוּ, הַפָּסוּק הַזֶּה בָּא לִדְרָשָׁה. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם , כְּמוֹ שֶׁהֵעִירוּ בוֹ הַחֲבֵרִים, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, הִזְהִיר אֶת הָאָדָם בצעירותו טֶרֶם שֶׁיַּעֲלֶה לְשֵׂיבָה שֶׁיַּעֲמֹד בְּקִיּוּם טוֹב בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ הַהִדּוּר שֶׁלּוֹ. אֲבָל לְסוֹף יָמָיו אֵין לָאָדָם שֶׁבַח כָּל כָּךְ, כְּשֶׁהוּא זָקֵן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת רַע. אֶלָּא הַשֶּׁבַח שֶׁלּוֹ כְּשֶׁהוּא בְּכֹחוֹ, וְהוּא טוֹב. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר, (שם ב) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וְגוֹ'. כְּמוֹ כֵן כָּתוּב (קהלת יב ( וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךְ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךְ . אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי (כך הוא) שֶׁהַדֶּרֶךְ הַזּוֹ מְתֻקֶּנֶת לְפָנֵינוּ, וְזוֹהִי דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. (זוהר מתורגם)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
