ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
תמוז התשפ"ה
מפטיר וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי (שופטים יא)
פרשת חֻקַּת
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 87 פסוקים = עבודה , נדב ואביהוא
יש בה 3 מצוות עשה: פרה אדומה • טומאה של מת • מי נדה שמטמאין אדם טהור ומטהרים אדם טמא מטומאת מת בלבד. (ספר החינוך)
בשלושה בתמוז אירע המעשה עם יהושע בן נון שאמר (יהושע י יב) שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן , והיה זה נס ופלא שהצליח להעמיד השמש בחצי השמים. (נחמת ציון פרק א חודש תמוז). אותו היום ערב שבת היה, ויהושע לא רצה לחלל שבת על המלחמה, למרות שהדבר מותר משום שהיא מלחמת מצוה, וה' שמע לתפילתו, ובאותו היום השמש זרחה מעל הישוב גבעון, והירח האיר בעמק איילון, במקום הנקרא כיום 'עמק האלה'. (סדר עולם רבה פרק יא) כתב הרד"ק : וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם - ועמד עד שיעור שבין עמידתו ומרוצתו היה כיום תמים, והוא היום הארוך שבשנה, והוא יום תקופת תמוז, וכשבא השמש היו בעמק אילון והאיר הירח, והיה הירח אז מן הדומה בתחלת החדש או בשלישיתו, והתפלל עליו שיעמוד הירח להאיר להם עד שתכלה נקמתם באויביהם, וכן היה.
כתב התניא רבתי (נכתב בתקופת הראשונים באיטליה על ידי רבי יחיאל בן יקותיאל הרופא( ביום הששי פ' חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירה התורה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה מתרגמינן 'דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא' וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום כמ"ש בסליחות שחבר בעל השפתי כהן. (מג"א או"ח תקפ סק"ט)
בשבת פרשת פרה - צריך להאמין שכשם שנטהרים באפר הפרה ממש להקרבת הפסח ממש. כמו כן נטהרים בזה הזמן בקריאת פרשת פרה כל אחד ואחד לפי מדרגתו להארת הפסח ולקדושת כל אחד ואחד לפי בחינתו בקדושה. (בית אהרן מקארלין, ליקוטים)
כתב החתם סופר - : 'משום כן אמרה התורה להיטהר ב'אפר פרה', לרמז לאדם שישוב בתשובה אל ה', על ידי שיהיה בעיני עצמו כעפר ואפר. כי על ידי תשובה מתוך הכנעה ושפלות הרוח זוכים לטהרה'. 'ואף גם זאת, שישפוך דמעות מתוך שברון לב, ודמעות אלו ייחשבו לו כהזאת מי חטאת'. (חת"ס - דרשות לג) (אוצר הסגולות)
משנה פרה ג ה - הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ. וּמִי עֲשָׂאָן. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת. כתב הרמב"ם - תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. (הל' פרה אדומה ג ד). לכך קראה כאן אֲדֻומָּה תְּמִימָה שהם עשרה אותיות כנגד עשרה הנז' אך כאן יש עשרה כפי המקרא שקורין אֲדֻומָּה מלאה בוא"ו אבל כפי מה שכתוב בס"ת אֲדֻמָּה בלא וא"ו הם תשעה כי באמת הם תשעה בכל זמן הרב הזה והעשירית נעלמת לכך אות וא"ו דאדומה ג"כ נעלם בכתיבה.
וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם . (כ ח) רצה הקב"ה שידברו עם הסלע בפה כי בפה יש חמשה מוצאות הדיבור שהוא חיות האדם וחמש פעמים חי עולה מספר מים (90) לכך רצה שיוציאו להם מים ע"י הפה וציוה שמרע"ה ואהרן הע"ה שניהם ידברו ויוציאו את המים כי רצה שבדיבור מרע"ה יצאו מים להשקות העדה ובדיבור אהרן הע"ה יצאו מים להשקות את בעירם ולז"א וְדִבַּרְתֶּם שניכם אֶל הַסֶּלַע וְנָתַן מֵימָיו שני חלקים מים וְהוֹצֵאתָ לָהֶם דייקא לצרכם מַיִם מִן הַסֶּלַע אתה המוציא לצרכם וע"י דבור של שניכם אז וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה בחלק וְאֶת בְּעִירָם בחלק אהרן אחיך ומלוי הסלע יש בו מים זה יורה על מים שהם לצורך ישראל עצמן, אך מרע"ה לא נשתמש בפה אלא ביד ולכן כתיב וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ שעשה הרמה לידו לעשות הנס בה ולא עשאו בפה וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ נמצא נשתמש ביד ובמטה ולכך נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל שהיא בחינת פה והנה מספר יד מטה עולה מספר חכם (68). ובזה יובן בס"ד מאמר רז"ל א"ל הקב"ה למשה 'משה חכם אתה ומבקש ליכנס לארץ' בתמיה, והיינו כיון שחטאת שלא נשתמשת בפה אלא נעשית חכם להשתמש ביד ובמטה שעולים מספר חכם ואיך תבקש ליכנס לארץ שה"ס פה. (ב. א. ח. דרשות חקת)
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַי-הוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְ-הוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם . (כא ז)
כָּל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ - דוד המלך ע"ה תיקן את ספר התהלים שהם זמירות ועשה בכל זמר וזמר תיקון ויחוד עליון לזמר בו עריצים, לכן תמצא סמוך לאותיות 'זמר' יש אותיות 'נחש' דאותיות 'זמר' הם למעלה מאותיות 'נחש' שגוברים על הנחש. ובזה יובן מה שאמר השם יתברך לנחש הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (בראשית ג, טו) רצונו לומר ישופך ב'זמר' שרמוז בראש אותיות שמך, ועל כן החולק על מלכות בית דוד שמטיל דופי ח"ו בדוד המלך ע"ה שתיקן זמר להכניע הנחש לכך ראוי כי יכישנו נחש לזה החולק. (בן יהוידע – סנהדרין קי א)
סיחון עוג בגימטריא יג"ר (213) - מנין השמות הנכתבים על המזוזה לשמירה דהיינו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו (213). הטעם דהנה סיחון עוג היו ב' קליפות גדולות והיו יושבין על הספר של א"י לשמור לבל יוכלו ישראל בקדושתם לבוא אל פתחה של א"י. מזה תתבונן כמו בקדושה כותבין השמות הקודש יג"ר לשמירה לבל תכנוס הקליפה. כמו כן (זה לעומת זה) בקליפה. קליפת סיחון עוג יג"ר. היה להבדיל כעין מזוזה מצד הקליפה לשמירה לבל תכנוס הקדושה על כן היה בהכרח מקודם לסלק המזוזה שבקליפה היינו סיחון עוג יג"ר כנ"ל. ואז תוכל הקדושה לכנוס בשער ודלת. על כן אחר כבוש סיחון ועוג נאמר וַיָּגָר מוֹאָב . (בני יששכר חודש אלול מאמר א אות ט)
האותיות שכותבים על המזוזה מבחוץ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו הם כנגד יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הוָה אֶחָד , שם המתחלף מהן בא"ב. (הגהות מימוניות פ"ה מזוזה ד ג)
דהיינו שאנו כותבים כנגד כל אות בתיבות יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הוָה אֶחָד את האות שאחריה. לדוגמא במקום י' – כ', ובמקום ה' – ו', ובמקום ל' – כ' וכיו"ב.
(פרדס יוסף)
וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע – האותיות המרכיבות את המילה סלע הן: סמ "ך למ" ד ע י" ן, האותיות האמצעיות שלהן מצטרפות יחד לתיבת מים . זהו שאמר הכתוב וְהוֹצֵאתָ לָהֶם 'מַיִם' מִן הַ'סֶּלַע'. (פרפראות לחכמה)
שאלות
א. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן . (כא כט) מהו כְּמוֹשׁ .
ב. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי . (כא ח) וכתיב וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת . ולמה שינה מהלשון
של הקב"ה שָׂרָף – נְחַשׁ . ועוד מהו עֲשֵׂה לְךָ והוא למען כלל ישראל.
ג. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי . (כא א) מה הטעם דכתיב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל ולא כתיב
עִם יִשְׂרָאֵל כמו שאמר בפרשת בשלח (שמות יז ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
ד. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה . (כ יט) בחומש דברים כתיב (ב ו) אֹכֶל
תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם . מה הטעם שחילק בלשונו בין אוכל ובין מים.
ה. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְ-הוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם . (כ יג) מה הטעם דכתיב הֵמָּה מֵי מְרִיבָה , ובפרשת פנחס כתיב (כז יד) הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ
מִדְבַּר צִן.
ו. ראיה בפרשה שכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה.
ז. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד . (כא יב) ובחומש דברים (ב יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד . כמה היה רוחבו של הנחל.
ח. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם . (כ יב)
דרשו רז"ל אין לָכֵן אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א ג יד) לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי , נשבע הקב"ה שלא יכנסו לארץ. (רבינו בחיי) לכאורה מאחר ודיבר
אליו קשות הול"ל וַיְדַבֵּר , מהו וַיֹּאמֶר . כדכתיב (שמות יט ג) כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב בְּלָשׁוֹן רַכָּה וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין. (שבת פז.)
ח. וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי . (כא ט) 'אין והיה אלא לשון שמחה'. מה הטעם דכתיב וְהָיָה שהוא לשון שמחה, הול"ל 'ויהי'
שהוא לשון צער. וכן בפסוק (כא ח) וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי .
ט. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי . (כא לא) למה לא הזהירם על הטומאה כאשר הזהירם גבי מדין? דכתיב (לא כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר
אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם .
ט. וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (יט י) לגבי הכיבוס כתיב אֶת בְּגָדָיו והוא בא לרבות. ואילו לעיל (יט ז) כתיב וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן
וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. מה הטעם דלא כתיב אצל הכהן אֶת בְּגָדָיו.
י. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תוֹרָה וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יד): 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת
בְּאֹהֶל' – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה תְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לכאורה קשה בִּשְׁעַת מִיתָה מי יביאהו לבית המדרש, ועוד כי מי זה יזכה להיות שפוי בדעתו בשעת
פטירתו לדבר בדברי תורה. (ומצינו יחידי סגולה שכן זכו כרבי שמעון בר יוחאי וכרבי אליעזר בן הרקנוס וכיוצא).
כ. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי . (כא לג) תימה למה לא קרה לו לשלום כמו לסיחון. דכתיב
(דברים ב כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר .
כ. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב . (יט ז) מה הטעם דלגבי בגדים נאמר לשון 'כיבוס' ואילו לגבי גופו
נאמר לשון 'רחיצה', והרי רחיצה משמעותה טבילה, וגם הבגדים היו טעונים טבילה.
ל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַי-הוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְ-הוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. (כא ז) מה הטעם שהזכירו
אֶת הַנָּחָשׁ בלשון יחיד, ולא אמרו אֵת הַנְּחָשִׁים . והכתיב (כא ו) וַיְשַׁלַּח יְ-הוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.
מ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה? לוֹמַר לָךְ: מָה פָּרָה אֲדוּמָּה מְכַפֶּרֶת על מעשה העגל - אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת.
(מו"ק כח.). לכאורה למה נסמכה מיתת מרים דווקא לפרה אדומה ולא לשאר קרבנות המכפרים.
נ. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַי-הוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. (כא ב) ואח"כ כתיב (כא ג) וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי מה הטעם דלא כתיב
'בידם'.
נ. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת (יט יג) לכאורה הוי כפילות שאם הוא נוגע בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם מבינים שהוא מת מהו אֲשֶׁר יָמוּת .
ס. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה לֵאמֹר (יט ב) פרש"י - לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר: מָה הַמִּצְוָה הַזֹּאת? וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ?
לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ 'חֻקָּה': גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ. (תנחומא) בגמרא מבואר (יומא סז:) ' אֶת חוּקּוֹתַי תִּשְׁמְרוּ ' - דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן מֵשִׁיב
עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֲכִילַת חֲזִיר, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַחֲלִיצַת יְבָמָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע וכו'. מה הטעם שמכל איסורי מאכלות הזכירו חז"ל רק אכילת חזיר.
ע. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו . (יט ג) תרגום יונתן - וְיִבְדִיקְנָהּ בִּתְמַנֵי סְרִי טְרִיפַן. בגמרא מבואר
(חולין יא א) דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) וְשָׁחַט וְשָׂרַף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. פירשו התוס' - משמע ושרף את הפרה כמו
שהיתה בשעת שחיטה מדלא כתיב ושרף אותה. כיצד היה יכול לבדוק את הפרה בי"ח סימני טריפות, מאחר והיא נשרפת כולה כשהיא שלימה.
ע. וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל . (כא ה) פירש"י - לְפִי שֶׁהַמָּן נִבְלַע בָּאֵיבָרִים, קְרָאוּהוּ קְלֹקֵל . [בגימטריא זה רמ"ח , (260) שנבלע ברמ"ח אברים. (בעה"ט)]
אָמְרוּ: עָתִיד הַמָּן הַזֶּה שֶׁיִּתְפַּח בְּמֵעֵינוּ! כְּלוּם יֵשׁ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא. היכן מצינו בימינו מציאות של מכניס ואינו מוציא.
פ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ . (כ טו) פרש"י - סָבַלְנוּ צָרוֹת רַבּוֹת. מה הטעם שהם מספרים למלך
אדום שהמצרים הרעו לנו ולאבותינו, וזה לא נוגע אליהם.
צ. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים . (יט טז) מה הטעם שהחמיר הכתוב בטומאת אדם יותר
מכל טומאות שבעולם לעשות אותה אבי אבות הטומאה.
ק. יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם . (כ יב) לָכֵן בגימטריא מדה במדה (100)
יש להבין מה מדה כנגד מדה יש כאן.
ר. אמרו חז"ל (שבת נה:) אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, פירש"י – בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו. וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב,
וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. לכאורה קשה מהפסוק (קהלת ז כ) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא . משמע שאין
אדם שלא חטא מימיו אפילו בשוגג.
ש. היכן מצינו מלבד פרה אדומה, טהור שמטמא אחרים.
ת. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם . (כ יב)
פרש"י - שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא, הָיִיתִי מְקֻדָּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה, וְאוֹמְרִים: מַה סֶּלַע זֶה, שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְנָסָה, מְקַיֵּם דִּבּוּרוֹ
שֶׁל מָקוֹם – קַל וָחֹמֶר אָנוּ. דכתיב וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם . לכאורה קשה שמצינו וְדִבַּרְתֶּם רוצה לומר והיכתם. וכן (דהי"ב כב י) וַתָּקָם וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל
זֶרַע הַמַּמְלָכָה לְבֵית יְהוּדָה. שפירושו ותכה. וכן ציוה לו הקב"ה בחורב (שמות יז ו) וְהִכִּיתָ בַצּוּר . ועוד מצינו הכאה שפירושו דבור על משיח, (ישעיה יא ד)
וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו . ותרגומו וְיַמְחֵי חַיָבֵי אַרְעָא בְּמֵימַר פּוּמֵיהּ. רוצה לומר בדבור בעלמא. ואם כן על מה נענשו .
תשובות
א. אבן שחורה היתה ודמותה כדמות אישה שחורה והיו מואב וכל סביבותיו משתחוים לה והיא עבודה זרה. (עטרת זקנים, הרוקח)
ב. בשבילך היינו לְךָ כמו (בראשית כ יג) אִמְרִי לִי בשבילי, כלומר בשביל שדיברו בך שלא כראוי שלחתי בהם מכת נשיכת שרף, ומשה רבינו מחל על כבודו
לישראל ועשה נחש נחשת להזכיר כי מעלו באביהם שבשמים. והקב"ה שלח בעם שתי מכות בנשיכות שרפים ונחשים, כדכתיב (פסוק ו) וַיְשַׁלַּח יְ-הוָה
בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם. (הרא"ש) הנחשים באו מלמטה לכבוד הבורא, השרפים באו מלמעלה לפי שדיברו נגד משה. (עטרת זקנים) *
ג. גרמו עם ישראל בחטאם למלחמה זו, שכן רבו עם משה ואהרן במי מריבה, ועקב כך נגרם מותו של אהרן והתפזרו ענני הכבוד, לכך כתיב וַיִּלָּחֶם
בְּיִשְׂרָאֵל סיבת המלחמה נעוצה במעשי בני ישראל. גם מה שאמר וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי השבי היה מִמֶּנּוּ בעטיים של בני ישראל עצמם. (אוה"ח)
ד. דבר העומד למכירה הוא אוכל, ומחירו בכסף ידוע, אבל מי בורות אינם עומדים למכירה ואין להם מקח קבוע, לפיכך מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם אין לכם אלא
מה שיקבע המוכר. רמז בזאת שיתנו דמי המים כמו ששוים הם למכירה ולא כדין מזיק המשלם לפי הערכת שווי הבור עם המים וכמה נחסר משוויו
בחסרון המים. (בית אהרן)
ה. ה' דברים חטא משה, אחד שהקהיל את כל הקהל והקב"ה אמר לו וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה הם הזקנים הנועדים תמיד, וא"א שלא היה בהם בעלי קריים, החטא
השני שהכה בצור, השלישי קראם המורים, הרביעי שהכה פעמיים, החמישי שאמר הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. (מושב זקנים בשם הרא"ש, רבינו אפרים)
ו. וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל . (כ כט) הכתוב מספר לנו בזה שלא היה כל הארבעים שנה רוצח נפש בשוגג, שהיה נגלה למחנה לויה והיה
נפרד מביתו וממשפחתו, שאם היה הלא חזרו במיתת אהרן, מות הכה"ג, והיה להם לשמוח. (משך חכמה)
ז. זֶרֶת בלבד היה רחובו – וְלֹא יָכְלוּ לְעָבְרוֹ שְׁלשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב, יג): עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד, וּכְתִיב (דברים ב, יד): וְהַיָּמִים אֲשֶׁר
הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר. (במדבר כא, יג): מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן, שֶׁנִּתְרַצֶּה לָהֶם
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. (במדבר רבה יט כד) *
ח. חיבה היא – כי ביקש משה להקב"ה ואמר לו תודיע להם לישראל באיזה עון נקנסה עלי מיתה שלא יאמרו עבר עבירה בסתר, ולכן שייך כאן לומר
לשון אמירה כי לכבודו של משה נכתבה. ואלמלא כבודו של משה לא היתה ראויה להיכתב, לפי שהיא נועלת דלת בפני בעלי תשובה שיאמרו בעבור
דיבור אחד קטן שיצא מפיו נקנסה עליו מיתה אנו עאכ"ו, ולולי שחס הקב"ה על כבודו של משה לא היה כותבה בתורה. (רבינו אפרים)
ח. חולה מסיבה טבעית שהיה קרוב למות קודם מעשה הנחש, אם נשך אותו והביט אל נחש הנחושת היה מתרפא ושב לבוריו, לכך היתה שמחה לאיש כזה
אם נשך אותו הנחש, לכך כתוב וְהָיָה לשון שמחה. (משך חכמה) *
ט. טומאה הותרה בציבור – גבי מלחמת מדין לא היו שם כי אם י"ב אלף מישראל, אבל כאן היו כל ישראל. וי"א לפי שמדין הם מזרע אברהם אבינו ע"ה
דהוא מבני קטורה ונקראו אדם אבל הכא בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כג כ) וליכא כלל טומאה. (ילקוט האזובי)
ט. טפל לבגדיו בא לרבות שהם טמאים כבגדיו כגון טבעות המחוברים בהם לנוי וזה שייך רק לאוסף את אפר הפרה שהרי אסיפת האפר כשרה בכל אדם.
משא"כ גבי הכהן שהיה שורף הפרה היה עושה זאת בד' בגדי לבן בלבד ושם אין שום דברים המחוברים לבגדים לכך כתיב בְּגָדָיו ללא אֶת . (טעמא דקרא)
י. 'יִסּוּרִין' נחשבים כמיתה, כצרעת, או סמיות עינים, או עניות, דשלשה אלו חשובין כמת, וקאמר אֲפִלּוּ אם יהיו לו אחת מאלה שהם נחשבים מִיתָה אַל
יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה. (בן יהוידע – שבת פג :) *
כ. כל ארצו של עוג מארץ ישראל היא לכך לא קרא לו לשלום. וסיחון לקח קצת מארצותיו של מואב ועמון והיו יכולים להניחם במקצת. (עטרת זקנים)
כ. כוונה מעכבת בטבילה – היינו שהאדם על מנת להיטהר צריך כוונה. לעומת זאת הבגד גם אם יפול למים ללא כוונה יטהר. 'כיבוס' היינו מכל מקום גם
אם אין כוונה, 'רחיצה' מועילה רק כשכוונתו להיטהר. ועוד יש לפרש - בבגד מועילה טבילה לחצאין היינו שטובל חצי בגד ואח"כ החצי השני, לעומת
רחיצה שהיא טבילה צריך שיהיה בבת אחת כולו במים. (שפתי צדיק)
ל. לא הנחש ממית אלא החטא ממית – (ברכות לג.) ידעו בני ישראל שאם לא יהיה בהם חטא לא תהיה בהם מיתה. כמו שאמרו (שבת נה.) אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא,
וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן. לכך ביקשו שהקב"ה יסיר מעליהם את היצה"ר הוא הנחש הקדמוני, ודכתיב (מ"א ה יח) אֵין שָׂטָן , וְאֵין פֶּגַע רָע . (ישמח משה) *
מ. מזיד מכפר מיתת הצדיקים לכך מקיש מיתת צדיקים לפרה אדומה דמיתתן מכפר אף על המזיד כשם שפרה אדומה מכפרת על מה שחטאו בעגל במזיד,
שאר הקרבנות אינם מכפרים אלא על שוגג. (פרדס שמאי)
נ. נלחמו והרגו זה בזה הכנעני והעמלקי, עד שהרגו כולם זה את זה, ובאו ישראל ופשטו על החללים וכבשו את הכרכים שלהם. (פענח רזא, מושב זקנים)
נ. נֵפֶל שנולד מת קמ"ל כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת , בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת הוא מי שהיה חי ואח"כ מת. ואיצטריך למכתב תרוייהו דס"ד דנפל אין מטמא שמעולם לא
היה אדם, ואי מנפל הו"א דווקא נפל אבל חי שכבר נטהר אף שמת אח"כ לא יטמא, קמ"ל. (טעמא דקרא)
ס. סימני הטהרה בחזיר שבו ניכרים הם מבחוץ, ואילו סימני הטומאה שבו הם פנימיים. אצל אומות העולם העיקר היא החיצוניות לפיכך הם תמהים על
חוק זה. ('שנים מקרא' בשם האד' מפילץ) *
ע. ענני הכבוד היו מראים לכהן מה יש בתוכה והוא היה יכול לבדקה אף כשהיא שלימה. (חבל נחלתו כא סז בשם שו"ת בית יצחק יו"ד א' סי' לט) *
ע. עובר במעי אמו – מכניס ואינו מוציא, אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי. (נדה ל:) לכך דייקו לומר כְּלוּם יֵשׁ 'יְלוּד אִשָּׁה'
רק אדם שכבר נולד לא יתכן שיכניס ולא יוציא, אבל בעודו עובר שטרם נולד – אכן הוא מכניס ואינו מוציא. (גליוני הש"ס – יומא עה.) *
פ. פרענו את החוב של גזירת ברית בין הבתרים, דכתיב (בראשית טו יג) גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם . (ספר הזכרון)
צ. צער הבריות קמ"ל שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מיתיהן מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדאי. וכן מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא
יעשו מעורם נאדות ושטיחים, ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות. (החזקוני, בכור שור)
ק. קיום מצוות התלויות בארץ מוסיף קדושה וטהרה. כיון שנמנע מלדבר אל הסלע, אשר ע"י זה היה מוסיף קדושה ויראת שמים בישראל, מדה כנגד מדה
שלא יזכה להתקדש ע"י קיום מצוות התלויות בארץ. (מהרי"ל דיסקין עה"ת)
ר. רוב בני אדם מדבר הפסוק. (תוס') א"נ שהיה בהם קצת חטא, אך לא היה זה חטא שראוי למות בגינו. (מהרש"א) א"נ שוודאי אין אדם שלא חטא מימיו
אפילו בשוגג, אלא שהצדיקים הללו אפשר שאם חטאו בשוגג נתכפר להם על ידי יסורים או על ידי יום הכיפורים ולא היו ראויים למות, אלא בעטיו של
נחש. (פני יהושע) *
ש. שעיר המשתלח הוא טהור והוא גורם טומאה למשלחו. דכתיב (ויקרא טז כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא
אֶל הַמַּחֲנֶה. הזורקו נטמא ומטמא את בגדיו ואמרו חז"ל (ספרא) כל שדמו נכנס לפנים השורפו מטמא בגדים. וכן תינוק שנולד שהוא טהור ואמו נטמאת
טומאת לידה מחמתו.
ת. תלו הכבוד בעצמם לפי שאמרו נוֹצִיא לָכֶם מָיִם, והיה להם לומר יוציא. (הרא"ש) *
מקורות / חידודון *
ב. עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף – גם משה היה מתיירא מן הנחשים, כי אמר משה מתוך שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, וידע הקב"ה מה בלבו של משה לכך אמר עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף . (מושב זקנים)
הבין משה רבינו ע"ה כי רצון הש"י לעשות נחש אלא שלא רצה להזכירו בשם עצם שלו שהוא נחש לפי שהיה סבת החטא וגרם מיתה לעולם, ועל כן אמר שָׂרָף , הזכירו בשם תאר כי הוא בעל ארס שורף. ומה שהזכיר לְךָ ולא אמר עשה שרף, כי אמר הש"י על מה שדברו כנגדו הריני מוחל להם בזכות תפלתך אבל מה שדברו כנגדך, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף צריך אתה לעשות מעשה בידים כדי שיתפרסם כמה קשה לפני מי שמדבר כנגד נביאי. (רבנו בחיי)
ז. פירש יב"ע בנחל שמגדל עשבים ועשבי בשמים, שזרדים הם מיני עשבים. (ע"פ ביאור כתר יונתן)
ח. וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ . אמר והיה לשון שמחה על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחושת בז' דברים אשר יכיר בהם בעל הנס כמו שכתבנו, ואמר כָּל הַנָּשׁוּךְ פירוש אפילו שכבר היה נשוך קודם מעשה נחש הנחושת, ואומרו וחי בתוספות וא"ו להעיר גם על חיות הנפש כשיכיר בנס ופרטים הרמוזים יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש. (אוה"ח)
י. פירוש על דרך מ"ש בסמוך דשא דרך שם דהוא רומז דשא ר"ת ד יבור ש ינה א כילה דהני תלתא אם ממעט בהן המון העם אומרים דהוא חי חיים של צער ולגבי דידהו אינם חיים. אבל לפי האמת הוא חי בעה"ז ובעה"ב וזוכה לתורה ומתקיימת בו. וז"ש דשא דרך שם דזה ד רך ש מירת מ צות ר"ת שם ובהם תלוי קיום התורה והמצות ויכון מאד דשא דרך שם דבור שינה אכילה דרך שמירת מצות. והיינו דקאמר שממית עצמו עליה דממעט באכילה ושינה ודיבור כדי ללמוד בתורה דלגבי ההמון נראה בעיניהם כאלו ממית עצמו ואמר עליה דצריך שיכוין לשמה על התורה לא להנאת עצמו כלל. ואפשר לרמוז אדם ר"ת א כילה ד יבור מ עט. והשינה ממילא שהוא ממעט דהמאכל מביא את השינה וכשהוא אוכל מעט מעצמו בא מיעוט השינה. וזה רמז זאת התורה זאת מ' התורה ז"א יחוד קבה"ו תדע מי יזכה לזה אדם אכילה דיבור מועט כי ימות שימית עצמו וכיצד ימית עצמו באהל שיהיה כל ענין הגוף עראי וזהו בְּאֹהֶל ולא יהיה קבע אלא עראי אז תתקיים בו התורה ויזכה ליחד קבה"ו. עוד יש לרמוז דהעיקר הוא להיות עניו ושפל וזה רמז זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם שיהיה בין עיניו אדם ר"ת א פר ד ם מ רה ובזה יהיה לו נקל לעבוד את בוראו ואין הסט"א שולט בו כמ"ש גורי האר"י ז"ל. (מראית העין – שבת פג:)
ל. כתב החזקוני – לפעמים קורא הכתוב לרבים בלשון יחיד, ולכן נאמר 'הנחש' בלשון יחיד. ויש מפרשים – שנקט לשון יחיד כי רצו לומר שלא ישאר אפילו נחש אחד, כי אחד יכול להמית כמה וכמה. (אוה"ח)
ע. כתב בספר חסידים סי' תס"ח ותתל"ג ובד"מ יו"ד ריש סי' ל"ה שיש חכמה להכיר בבהמה בחייה אם היא כשרה או טרפה, ובחכמה זו היה אלעזר הכהן יכול לבדוק פרה אדומה בי"ח טריפות. וכ"כ בדרכי משה (הקצר, יורה דעה סי' לה, א): 'מצאתי כתוב בשם הר"ר יהודא חסיד שאמר שיש להעביר ולמשמש היד ע"ג בהמה בעודה חיה אם תשפיל לארץ תחת ידו ודאי כשרה ואם לאו טרפה ונתתי בו סימן (תהלים נא יט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה . עד (ישעיה נז טו) וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת .
וכתב הבית יצחק ששמע מחכם אחד דאיתא במדרש גבי מנורה וכי לאורה הוא צריך, והרי אהרן הכהן מסתכל בחבית ורואה מה שבתוכה ומסתכל בטפיח ורואה מה שבתוכה (תוס' שבת כב.), א"כ ודאי פרה אדומה הראשונה שהיה אהרן הכהן חי אכן צריך להביא הפרה אדומה לפניו שיראנה בתוכה אם טריפה היא, דכיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא, ורק עתה דליכא לברורי סמכינן ארובא. (הערות הגרי"ש אלישיב - חולין יא ע"א) (חבל נחלתו כא סז)
ס. למה נקט אכילת חזיר טפי משאר טמאים - ונראה ע"פ מ"ש פ' כ"ה כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה כו' אסר לן חזיר שרי לן מוחא דשיבוטא כו' והיינו דהשטן ועובדי כוכבים משיבין עליה דמאיזה טעם אסר לן זה ושרי לן דכוותיה וכן לבישת שעטנז הוא איסור ודכוותיה תכלת בסדין מצוה וכן חליצת יבמה דהותרה אשת אח ומצוה לייבם ושוב ע"י חליצה תיאסר אשת אחיו וכה"ג איכא בפיוט של פרשת פרה מכלאי בגדים תכלת בסדין מאשת אח יבום האח כו' ע"ש וטהרת מצורע שצריך ב' צפרים אחד לקרבן לה' וא' לשלוח וכן שעיר המשתלח שהיו שני שעירים אחוים ושוים הא' לה' והשני לעזאזל ובזה יתיישב דלא קחשיב הכא פרה אדומה דכתיב בה נמי חוקה דלא חשיב אלא הני דאיכא בהו דכוותיה. (חידושי אגדות – שם)
ע. תָּנוּ רַבָּנַן: אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יְהוּ מִינִים אוֹמְרִים: שׁוּתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית . דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד. (סנהדרין לח.) אמאי נקיט יתוש ולא נקיט נמלה או פרעוש ? דאיתא בגמרא (גיטין נו:) בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ. אַמַּאי קָרֵי לַהּ 'בְּרִיָּה קַלָּה'? דְּמַעֲלָנָא אִית לַהּ, וּמַפְּקָנָא לֵית לַהּ. פירש"י - יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי לית לה. ואם כן תוכחת מוסר לאדם מן היתוש דהיא עדיף מיניה שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון. (בן יהוידע – סנהדרין לח.)
ר. אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ - בעי טעמא . דהא בשלהי פע"פ משמע דאפי' מ"ש יעקב אבינו ע"ה שתי אחיות בחייהן נחשב חטא כ״ש עמרם שנשא דודתו. ובישי מצינו ג"כ במדרש הרהור חטא (וע' בקדושין פא:) ולכאורה הו"ל למחשב טפי ליותם בן עוזיהו מ"י (וע' בסוכה מ"ה ב') ובספר הזוהר בראשית (נ"ג א) קחשיב ליהושע בן נון דלא מית אלא בעיטא של נחש וצ״ע. (הגהות יעב"ץ – שבת נה:)
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין - מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי עַד עַתָּה, וְאִילְמָלֵי אֱלִיעֶזֶר בְּנִי עִמִּי - מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו, וְאִילְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עוּזִּיָּהוּ עִמָּנוּ - מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ. (סוכה מה:)
ת. המן הסלע הזה נוציא לכם מים: בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים, אז אמר להם דרך כעס וחימה, סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים, ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה, ולא האמין שבדבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים, ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם היה סבור שזו היא רצונו של הקב"ה לדבר אל הסלע בהכאה במטה, ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן, והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת מים על ידי הכאתו, ואע"פ כן נענש, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים, וזהו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי להקדישני, על ידי דיבוריכם על הסלע, לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה, לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפירשתי. (הרשב"ם)
וכ"כ החזקוני – לכך הקפיד הקב"ה שהיה לו לפרש דבריו שידעו הכל בפירוש שהקב"ה נותן להם מים, והוא לא דקדק בלשונו.
וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע – מכאן למד משה שאמר נוֹצִיא לָכֶם , שהרי הקב"ה בעצמו אמר וְהוֹצֵאתָ , ואם היה אומר אוציא היה יכול להיות שלא היה נכשל, אלא אמר נוציא, כלומר הקב"ה ואני, וזה לא היה כבוד השכינה ששתף השכינה עמו כי הוא יתברך עושה כל ואינו צריך סמך וסעד. (רבינו אפרים)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
בדיקת פירות ט''ו בשבט
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אי אפשר לבד!
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
