ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
היחס בין מקרי הספק שבסוגיות השונות
הגמרא בדף צג ע"ב בלשון הראשונה מסתפקת אם עד אחד נאמן להעיד על מות הבעל גם במקרה שעדות זו תתיר ואף תצריך אותה להתייבם. הגמרא מנמקת את הסתפקותה שהספק הוא מה הטעם שעד אחד נאמן להעיד על מות בעל, האם משום שעבידא לגלויי או משום שהאשה דייקא ומינסבא. הטעם הראשון שייך גם במקרה שמתירה בכך להינשא ליבם אולם הטעם השני לא מועיל ביבם, משום שאף על פי שבדרך כלל היא מדייקת מחשש שבסוף יחזור בעלה וקנסוה שלא תוכל לחזור אליו, כאן קיים חשש שהיא אוהבת את היבם (הקירבה המשפחתית גורמת לפעמים לקשר וקירבה ביניהם) ורוצה מאוד להינשא לו ורצון זה יגבר על חששותיה ולא תדייק. רב ששת פשט את הספק והוכיח שהעד נאמן.
לפי הלשון השנייה פשוט שעד נאמן להתירה להתייבם והספק הוא לגבי עד המעיד שהיבם מת ובכך רוצה להתירה לעולם ללא חליצה או ייבום. רב ששת ניסה לפשוט שנאמן אך הגמרא דחתה ונשארה בספק. גם ללשון זו הספק תלוי בשני הצדדים הנזכרים, שאם הטעם הוא משום עבידא לגלויי נאמן גם כאן אך אם הטעם הוא דייקא ומינסבא כאן קיים חשש שהיא שונאת את היבם ושנאה זו גוברת על חששותיה ולא תדייק. לשון זו סוברת שאהבה ורצון להינשא ליבם לא יגרמו לה לא לדייק אך שנאה אליו כן עלולה לגרום לכך, וכלשון התוס' (ד"ה כי) "שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות".
מצאנו הסתפקות זהה בשני מקורות נוספים במסכת. בדף קטו ע"א מסתפקת הגמרא אם עד אחד נאמן גם במלחמה. אם הטעם הוא מצד דייקא לא יהא נאמן כי כאן יש לחשוש שבגלל המלחמה היא מדמה ומשוכנעת שהוא מת ולכן אינה חוששת לדקדק כראוי. הגמרא לא מצליחה לפשוט את הספק. וכן בדף קטז ע"ב מסתפקת אם עד אחד נאמן במקרה שידוע לנו שמצויה קטטה בין הבעל לאשה. בדף קטז ע"א מבואר לגבי קטטה, שמדובר ברמה כזו שמשום הקטטה טענה בעבר שגירשה בפני עדים ובאו העדים והכחישוה. גם במקרה זה, אילו הטעם הוא משום דייקא ומינסבא לא ניתן לסמוך עליה. הגמרא שם נשארת בתיקו.
יש להבין מה היחס בין סוגיות אלו, האם הן תלויות זו בזו, והכרעה בשאלה העקרונית איזה מהטעמים הוא הטעם הנכון תפשוט את כל השאלות, או שמא ניתן לחלק ביניהן. מצד אחד לפי תוכן הספק משמע שכולן תלויות זו בזו, אך מאידך מכך שהגמרא לא ציינה שום תלות בין הסוגיות משמע בפשטות שאינן תלויות.
מעבר לכך יש להקשות מהגמרא בדף פח ע"א ששם רבי זירא מנמק שטעם הנאמנות של העד הוא הואיל והחמרת בסופה, הרי שמפורש שהטעם הוא משום דייקא ומינסבא, שהואיל והחמרנו בסופה האשה מדייקת, ולא נזכר שם כלל הטעם של עבידא לגלויי.
קושי נוסף יש לשאול לגבי הטעם של "עבידא לגלויי. כיצד הגמרא מסתפקת שמא זהו הטעם, הרי מצאנו שחז"ל האמינו בעדות אשה גם עד מפי עד, וכמבואר בתשב"ץ (ח"א סי' פב) שם לא עבידא לגלויי שהרי גם אם יגיע הבעל יוכל העד להשתמט ולומר שהעד הראשון שיקר ולא הוא. ואולי גם בכך יש מעט עבידא לאגלויי כיוון שאם יגיע העד הראשון ויטען שלא טען כן, אמנם יוכל השני להכחישו ולא נדע בבירור מיהו הדובר אמת מביניהם, אך על כל פנים הוא ייחשב בעיני הציבור כספק שקרן, וגם בכך יש הרתעה .
שיטת התוס'
התוס' (צג ע"ב ד"ה עד אחד) מיישבים את היחס מן הסוגיא בדף פח ע"א, שודאי שני הטעמים נצרכים ורק בגלל שניהם יחד מתירים את האשה והספק בגמרא הוא איזה מן הטעמים הוא העיקרי, לפי שאם הטעם העיקרי הוא דייקא ומינסבא אין לנו להתיר בספיקות הנזכרים, אך אם הטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי די במעט הדייקא הקיים במקרים של הספיקות כדי להצטרף לטעם העיקרי ולהתירה. עדיין יש לשאול מדוע הגמרא בדף פח הזכירה רק את הטעם של דייקא, ובפרט אם הסתפקה אם זהו הטעם העיקרי. ונראה שגם המקשן ידע שזוהי עדות בדבר שעבידא לגלויי ובכל זאת התקשה מכך שגם טעם זה אינו מספיק בכל מקום שנצרכים שני עדים, ולכן התרצן הוסיף שכאן מתווסף טעם נוסף והוא שהחמרנו בסופה ולכן דייקא.
גם לגבי היחס בין מקרי הספק השונים מתייחסים התוס' (צד ע"א סוף ד"ה כי) וכותבים שמקרי הספק אינם תלויים זה בזה, כיוון שאפשר לומר שבחלק מהם מדייקת יותר ובחלק פחות. נראה בפשטות שעל הצד שהטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי אכן אין לחלק בין המקרים ובכולם יש להכריע שנאמן, אלא שעל הצד שהטעם הוא דייקא ומינסבא יש להסתפק בכל אחד מהם שמא במקרה זה היא בכל זאת מדייקת. אך יש מקום לומר שגם על הצד שהטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי עדיין יש להסתפק שמא במקרה מסויים החשש שיש לה מניעים לא לדייק כל כך גדול עד שמבטל לגמרי את הטעם של דייקא ואז הטעם של עבידא לגלויי לא מועיל לבדו.
הריטב"א הזכיר את שני הטעמים גם בדף פח ע"א בהסבירו את טעם הנאמנות של העד, למרות שהגמרא הזכירה שם רק את הטעם שהחמרנו בסופה, שהוא הטעם של דייקא ומינסבא, ודבריו מובנים לאור הסוגיות האחרות שהזכרנו. לגבי השאלה מדוע הגמרא שם לא הזכירה את שני הטעמים נוכל לענות כתירוץ התוס' וכפי שהסברנוהו, שהמקשן כבר ידע את הטעם הראשון והתרצן הוסיף שמצטרף כאן גם הטעם השני.
התוס' ישנים בדף פח הזכירו רק את הטעם של דייקא, אך אין בכך קושי כי כאמור גם הגמרא שם הזכירה רק טעם זה, וכבר ביארנו שכנראה התמקדה בטעם זה משום שגם המקשן ידע את הטעם של עבידא לגלויי והתקשה כי עדיין אינו מספיק לבדו והתרצן הוסיף שכאן יש גם את הטעם של דייקא.
שיטת הרמב"ם
אולם צריך עיון בדברי הרמב"ם (גירושין יג, כט) שמזכיר רק את הטעם של עבידא לגלויי, וזו לשונו: "דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות". ובראב"ד הוסיף: "אי נמי דהיא דייקא ומינסבא מפני חומר שהחמירו עליה בסופה", אך הרמב"ם לא הזכיר טעם זה, וצריך עיון כיצד ליישבו עם הסוגיא בדף פח.
לפני שניכנס ליישבו, נקדים ונביא גם את דבריו והכרעותיו ביחס לשאר הספיקות:
לגבי להתירה מזיקתה לעלמא הכריע (יבום וחליצה ג, ה) כרבא שפשט שנאמן . לגבי עד אחד במלחמה ובקטטה, המגיד משנה הבין שפסק שלכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא, והכסף משנה הבין שפסק לגבי מלחמה שנאמן ויכולה להינשא, וכך גם עיקר הדין בקטטה אלא ששם הייתה לו סיבה להחמיר. ונפרט.
לגבי מלחמה כתב (גירושין יג, יט) בעקבות הרי"ף: "אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא". המגיד משנה שם מסביר שלדעתו הספק בגמרא הוא לגבי מקרה שלא אמר קברתיו, שרק אז קיים חשש שהיא מדמה, ואם כן הרמב"ם סבר שהספק לא נפשט ולכן הכריע שלכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא. באופן נוסף מסביר שהספק גם בקברתיו וגם בלא קברתיו אלא שמכח הפסק של רבא לגבי עד אחד להתיר יבמה לשוק (וכן מסוגיות נוספות) יש לפשוט שהטעם הוא עבידא לגלויי ואם כן בקברתיו נאמן, וכן כתב הכסף משנה (יג, א) אך ביאר שהגמרא קיצרה בהגדרת צדדי הספק ובכל אחד מהמקרים צדדי הספק שונים. לגבי קברתיו הספק הוא כמבואר בגמרא אם טעם הנאמנות הוא עבידא לגלויי או דייקא ומינסבא ובכך נפשט שהטעם הוא עבידא לגלויי, ובלא אמר קברתיו הספק הוא אם העד עשוי לדמות, ולכן גם אם הטעם הוא עבידא לגלויי ואין חשש שקר אצל העד מכל מקום עדיין יש חשש דימוי, וספק זה לא נפשט.
לגבי קטטה כתב (יג, א): "האשה שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואחר כך הלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד". המגיד משנה הבין שהרמב"ם פסק שמספק לא תינשא ואם נישאת לא תצא משום שהגמרא נשארה בספק. ואילו הכסף משנה מסביר שאמנם מעיקר הדין גם כאן ראוי לפסוק שהעד נאמן כי נפסק שהטעם העיקרי הוא משום עבידא לגלויי, אלא שכאן ראה הרמב"ם לנכון להחמיר – "שהרב ז"ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכל מקום" – והטעם שראה להחמיר כאן הוא שבמקרה זה הואיל והאשה כבר הוכחשה בעבר זה יותר חמור מאשר מקרה רגיל ואנו חוששים שמא היא שכרה את העד, ולכן איננו מסתפקים כמו תמיד בסברא שמסתמא אין העד משקר בדבר שעשוי להתגלות. לכן הרמב"ם הוסיף כאן נימוק שלא מובא בגמרא "שמא היא שכרה אותו" (ובמגיד משנה באמת נתקשה מדוע הרמב"ם המציא טעם חדש ולא כתב את הטעם שבגמרא) . ומסביר שהגמרא לא נקטה בטעם זה כי היא הביאה את צדדי הספק שבגמרא לרבותא, שגם אם לא נחשוש לשכירת עד בכל זאת יש מקום להסתפק שמא הטעם של עבידא לגלויי אינו מספיק, אלא שלהלכה טעם זה מוכרע שהטעם מספיק ונותר רק החשש שלא צויין בגמרא.
לדרכו של הכסף משנה היחס בין כל הסוגיות של הספיקות מיושב. בשונה מדעת התוס' שהובאה למעלה, לפי הרמב"ם אכן כל הספיקות תלויות זו בזו, ומכיוון שנפשט שהטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי יש לפסוק בכל המקרים הללו שנאמן. נותר לברר את הסתירה מדף פח, מדוע שם הוזכר רק הטעם של דייקא ומינסבא.
אפשר ליישב זאת על פי דברי המאירי (צד ע"א ד"ה ואתינן) העומד על היחס בין סוגייתנו לסוגיא בדף פח וכותב בהסברו הראשון שזו מחלוקת בין רבא שהכריע שם שנאמן להתירה לעלמא לבין רבי זירא שנימק שהטעם הוא משום דייקא ומינסבא.
עוד יש לומר, שהרמב"ם פסק כלישנא הראשונה, ולפיה הספק לגבי להתירה ליבם כן תלוי בשאלה אם הטעם הוא עבידא לגלויי או דייקא ומינסבא, ומכח ההוכחה מהברייתא פשטנו את הספק שנאמן, ולפי זה נמצא שהכרענו שהטעם הוא עבידא לגלויי, ואם כן יש לפסוק שנאמן בכל הספיקות.
גם בהגהות הרמ"ך על הרמב"ם (רבי משה הכהן מלובלין; גירושין יג, כט) סובר שהרמב"ם למד מן הסוגיא של עד אחד ביבמה (צג ע"ב) שהטעם הוא עבידא לגלויי, אך הוא מיישב שהסיבה שהגמרא בדף פח לא כתבה טעם זה הוא שחיפשה טעם שיסביר גם את הדין שאפילו עד מפי עד ואפילו עבד ושפחה נאמנים, כמבואר במשנה האחרונה במסכת (קכב ע"א). עד כשר נאמן בעדות אשה מן התורה בגלל עבידא לגלויי אך עד מפי עד ועבד ושפחה נאמנים רק מדרבנן משום דייקא ומינסבא ומשום עיגונא. לפי דבריו תתורץ גם הסתירה ברמב"ם שמצד אחד כותב "לא הקפידה תורה" ומשמע שנאמן מהתורה ומאידך כותב "לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב...", והתירוץ הוא שבתחילה עוסק בעד כשר ובסוף בעד פסול כגון שפחה או עד מפי עד, וכן תירץ הנודע ביהודה (אה"ע סי' כט ד"ה הנה מ"ש) סתירה זו ברמב"ם, שעד אחד כשר מן התורה אך עד מפי עד ושפחה נאמנים רק מדרבנן.
עד כה יישבנו לפי דרכו של הכסף משנה אולם לפי דרכו של המגיד משנה צריך עיון, הרי הגמרא וכן הרמב"ם בפסקיו כותבים שנותר ספק לגבי קטטה ומלחמה, ואם כן כיצד אפשר לומר שהטעם היחידי הוא עבידא לגלויי?! ובאמת גם הרמ"ך עצמו מעיר על כך ומסיים שצריך עיון כי "בהלכה מספקא ליה עד אחד אי מהימן משום מילתא דעבידא לגלויי או משום דדייקא ומינסבא ומשום הכי עד אחד לא מהימן במלחמה וביבמה" (לגבי יבמה ראינו שהרמב"ם עצמו פסק שנאמן ואם כן על דבריו לא קשה).
והנה על פי דרכם של התוס', שבכל מקרה ברור לגמרא שזקוקים לצירוף של שני הטעמים, כבר כתבנו למעלה שההסתפקות בהמשך סוגייתנו (לגבי להתירה לעלמא, וכך יש לבאר גם לגבי מלחמה וקטטה) יכולה להיות על שני אופנים. אפשר לומר שבעדות להתירה ליבם נפסק שנאמן משום שלמרות שהטעם העיקרי הוא דייקא ומינסבא איננו חוששים שאהבתה ליבם תגרום לה לא לדייק ואין מכאן ראיה לנאמנות להתירה לעלמא כי אולי שנאתה ליבם כן תגרום לה לא לדייק, ואפשר גם לומר שנאמן להתירה ליבם בגלל שהטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי ובכל זאת אין ראיה שנאמן להתירה לעלמא כי שם אולי אינה מדייקת כלל ואין אפילו צירוף מועט של טעם זה לטעם העיקרי של דייקא. ויתכן גם ששתי האפשרויות כלולות בספק של הגמרא.
לפי האפשרות השנייה נוכל ליישב את הרמב"ם, כי לפיה נפשט בדין של עדות ביבמה שהטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי, ואם כן אפשר לומר שהרמב"ם לא דקדק לכתוב את שני הטעמים אלא הסתפק בכתיבת הטעם העיקרי. אמנם בשלושת המקרים האחרים (להתירה לעלמא, מלחמה וקטטה) הניסוח בגמרא הוא שהגמרא מסתפקת מהו הטעם, אך לפי דרך זו כוונתה לשאול – אף שודאי הטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי, עד כמה בכל אחד מהמקרים האשה מדייקת כדי שיהיה מספיק משקל לטעם של דייקא להצטרף ולהוות סניף לטעם העיקרי של עבידא לגלויי. לגבי להתירה לעלמא סבר שנפשט שהאשה מספיק מדייקת ולגבי מלחמה וקטטה לא נפשט.
ונראה להציע יישוב נוסף, וזאת לאור תמיהה העולה לכאורה מהסבר המגיד משנה. כפי שראינו, המגיד משנה מסביר שלגבי קטטה ומלחמה הספק לא נפשט ולכן לכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא. ולכאורה תמוה, הרי מדובר בספק דאורייתא, ואם כן מדוע אם נישאת לא תצא?! מכח קושי זה נראה לומר שהרמב"ם הבין שכל הספק בגמרא הוא רק לכתחילה אך היה פשוט לגמרא שאם נישאת לא תצא, ועל כרחך ההסבר לכך הוא שמעיקר הדין ודאי מספיק הטעם של עבידא לגלויי, וכל הספק אינו אלא אם להחמיר לכתחילה מדרבנן שלא תינשא כל שלא מתקיים גם הטעם של דייקא . את דף פח ניישב או כהסבר שבמאירי שהסוגיות חלוקות והלכה כרבא או כרמ"ך שהגמרא שם רצתה לתת נימוק גם לעבד ושפחה. לפי זה יובן היטב מדוע הרמב"ם ציין רק את הטעם של עבידא לגלויי . ואולי אפשר להכניס ביאור זה גם בדברי המגיד משנה ולומר שאין כוונתו שהווי ספק גמור אלא כל הספק הוא רק ברמת החומרא לכתחילה, שהרי הוא כתב (הל' כט) שהטעם העיקרי לפי הרמב"ם הוא עבידא לגלויי אלא ש"היכא דנפקא לן דינא בין ב' טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון בעד אחד בקטטה".
ניתן לתרץ את הרמב"ם באופן נוסף, לאור דברי הנתיבות ורבי עקיבא איגר. בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קכה) ישנה התכתבות בינו לבין הנתיבות. הנתיבות מסביר שלא הדיוק עצמו של האשה גורם ישירות להיתר אלא שהואיל והאשה עתידה לדייק, העד בשעת עדותו נזהר יותר ואינו משקר , ורבי עקיבא איגר הסכים עמו. יתכן שלדבריהם סברא זו כלולה בסברת עבידא לגלויי, כלומר, במקרה שהאשה עתידה לדייק המקרה עשוי עוד יותר להתגלות ולכן העד מדייק.
לאור האמור, הטעם של דייקא ומינסבא רק גורם לחזק את הטעם של עבידא לגלויי ואינו טעם העומד בפני עצמו, ולפי זה מתורץ מדוע הרמב"ם הזכיר רק את הטעם של עבידא לגלויי למרות שהגמרא בדף פח הזכירה רק את הטעם של דייקא ומינסבא, ולמרות שהסוגיות האחרות הסתפקו איזה מהטעמים הוא הנכון.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
