ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא יבמות

יבמות קטז ע"ב

חיוב כתובה באומרת מת בעלי

הרב יאיר וסרטילאדר א תשע"ט
21
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
הצגת הסוגיא
בתחילה נחלקו בית הלל ובית שמאי לגבי אשה האומרת שמת בעלה, אם כמו שנאמנת לעניין שמתירים לה להינשא לאחר כך היא נאמנת לעניין גביית כתובתה. לדעת בית שמאי נאמנת ולדעת בית הלל לא. הקשו בית שמאי שהלא דברים קל וחומר הם, אם התרנו ערווה חמורה כל שכן שיש להתיר ממון הקל. השיבו בית הלל שיש פירכא לקל וחומר שהרי גם בית שמאי מודים שהאחים לא רשאים לרדת לנחלת אביהם על סמך עדות אימם. עוד הקשו בית שמאי שיש ללמוד מלשון הכתובה, שנהגו להתנסח ולכתוב "אם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", ויש לדייק מהלשון שהבעל התכוון להתחייב בכל מקרה שתותר להינשא, אפילו אם אין אלו ראיות המספיקות להוצאת ממון.
מסיימת המשנה שחזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי, ולפי פשוטם של דברים הכוונה היא שחזרו להודות מטעם מדרש כתובה, שהרי את הקושיא הראשונה הם דחו ועל השנייה לא השיבו. אולם התוס' (ד"ה וחזרו) התקשו מהגמרא בכתובות פא ע"א האומרת שבית שמאי דרשו מדרש כתובה ובית הלל לא, ובתירוצם הראשון תירצו שבית הלל לא חזרו מטעם מדרש כתובה אלא מהטעם של הקל וחומר. בתירוצם השני השיבו שדברי הגמרא בכתובות נאמרו בדרך דיחוי בעלמא ובין כה וכה לפי המסקנה שם מתיישבים הדברים גם לפי בית הלל. תירוץ שלישי הם מביאים בשם 'יש מפרשים' שבית הלל דורשים מעט אך לא ברמה בה בית שמאי דורשים. התוס' דוחים תירוץ זה, שאם יש מקום לחלק בין המדרש בסוגייתנו למדרש שם, מניין לגמרא שבית שמאי כן דורשים שם ולא מחלקים גם הם. תירוץ נוסף מובא בתוס' בכתובות (נג ע"א ד"ה שאין). שם הם מחלקים בין דרישה לטובת האשה שבכך בית הלל מודים לבית שמאי שדורשים לבין דרישה לרעתה שבכך בית הלל חולקים ולא דורשים.

נפקא מינות בין תירוצי התוס'
תוספת כתובה
הרמב"ם (אישות טז, כו) כותב שהאומרת בפני בעלה שגירשה נאמנת גם לעניין כתובה אך דווקא לגבי עיקר כתובה ולא לגבי התוספת. כך כתבו גם הרמב"ן בכתובות (כג ע"א ד"ה לימא) והרשב"א (שם ד"ה ופרקינן) ובטעם הדבר מנמק הרמב"ן שהאשה זכאית בכתובה רק בגלל מדרש כתובה ומדרש כתובה דורשים רק בעיקר הכתובה ולא בתוספת. כפי שהארכנו בסוגיית "נאמנות בטענת גרשתני", המגיד משנה ורוב המפרשים נימקו את הרמב"ם כרמב"ן, לעומת האבי עזרי (אישות טז, כו; יבמות סי' פח) שהקשה על כך מהרמב"ם (אישות טז, לא; נחלות ז, ב) לגבי טוענת מת בעלי שסתם וכתב שנוטלת כתובה ולא חילק בין עיקר לתוספת, ולכן הלך בדרך אחרת בביאור הרמב"ם. החלקת מחוקק (יז ס"ק פא) מתרץ שהרמב"ם ודאי סובר גם כאן לגבי מת בעלי שנאמנת רק לעניין העיקר ולא טרח לחלק בגלל שהסתמך על מה שחילק לעיל לגבי טוענת גרשתני. הבית שמואל (ס"ק ס"ק קכט) העיר שדין זה תלוי בין תירוצי התוס', כי אם בית הלל חזרו והודו מטעם מדרש כתובה אכן תהא נאמנת רק לעניין העיקר, אולם אם חזרו מטעם הקל וחומר, היא נאמנת מעיקר הדין ואם כן נאמנת גם לעניין התוספת.

כתובה במים שאין להם סוף
בדף קכא ע"א נאמר שמי שטבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה. הרמב"ם (נחלות ז, ג) כותב שאף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחילה, היורשים יורדים לנחלה. הוא לא מתייחס לדין הכתובה, אולם הראב"ד שם כותב שאינה מקבלת כתובה משום מדרש כתובה. עולה מדבריו שדורשים מדרש כתובה גם לרעת האשה, שלא כחילוק התוס' בכתובות נג ע"א. השולחן ערוך (יז, לה) מביא שיש מי שאומר שגובה כתובתה. המקור לכך הוא בהגהות מרדכי לכתובות (רמז שח) וכן בשו"ת הרשב"א . ההגהות מרדכי מנמק שאמנם לא הולכים בממון אחר הרוב אך כן הולכים אחרי רוב השכיח, כלומר רוב גדול.
מדוע לא פטר ההגהות מרדכי מצד מדרש כתובה? אפשר להסביר ששורש מחלוקתם הוא אם דורשים מדרש כתובה רק לטובת האשה או גם לרעתה, אך אפשר גם להסביר שסבר כתירוצם הראשון של התוס' שבית הלל חזרו מצד הקל וחומר ואם כן סוברים להלכה שלא דורשים מדרש כתובה, וכך ביאר הברכת אברהם (בסוגייתנו ס"ק ו).

היחס בין רמת הראיות הנדרשת בערווה לזו הנדרשת בממונות
מתוך מחלוקת זו של התנאים יש לעמוד על היחס בין רמת הראיות הנדרשת בדיני ממונות לזו הנדרשת להתרת ערווה. לפי נקודת המוצא של בית שמאי ברור שדיני ממונות קלים יותר ולפי התירוץ הראשון בתוס' גם בית הלל חזרו והודו לכך, וצריך להבין כיצד שניהם ישיבו על הפירכא שהעלו בית הלל מהכניסה לנחלה.
לעומת זאת לפי התירוצים האחרים אכן נפרך הקל וחומר, לפחות לדעת בית הלל ובפשטות גם בית שמאי שלא השיבו על הפירכא צריכים להודות בכך, ולכאורה כעת מוכח מנחלה שהיחס הפוך, יותר קשה להוציא ממון מאשר להתיר ערווה.
בקידושין סה ע"ב מתבאר שהמקדש אשה צריך לקדשה בפני שני עדים והמקור לכך הוא בגזירה שווה "דבר דבר" מדיני ממונות. זהו המקור לכלל המובא בהמשך שם (סו ע"א) וכן במסכתנו (פח ע"א) שאין דבר שבערווה בפחות משניים. עולה מכך שיש להשוות בין הנושאים והוכחה מתקבלת רק אם היא הוכחה גמורה היכולה לעמוד במקום שנדרשת עדות גמורה. לאור זאת יש לעיין בין לפי ההבנה במשנתנו שדיני ממונות חמורים יותר ובין לפי ההבנה שערווה חמורה יותר, מדוע יש מקום לחלק, הלא אם ההוכחה מוגדרת כהוכחה גמורה עליה להתקבל בשני העניינים ואם לאו אין לקבלה באף אחד מהם.
עוד יש לעיין מה היחס בין הדין במקרה של משנתנו, שמתירים אשה על פי עדותה, לבין המקרה של מים שאין להם סוף שכמובא למעלה כתב הרמב"ם (נחלות ז, ג) שאף על פי שאין משיאין את אשתו מורידים את היורשים לנחלה, ואילו במשנתנו הדין הוא הפוך, ולדעת כל התנאים לפי כל הפירושים מתירים את האשה ולא מורידים את היורשים לנחלה.
יש לעיין בשאלות אלו לפי שתי דרכי התירוץ, ונתחיל מהתירוצים הנוספים בתוס' שלדרכם הקל וחומר נפרך ובית הלל חזרו מטעם מדרש כתובה.

לשיטה שחזרו מצד מדרש כתובה
לדרך זו לכאורה יותר קשה להוציא ממון מאשר להתיר ערווה ולכן גם אין מורידים לנחלה וגם מעיקר הדין לא גובים כתובה לולא מדרש כתובה. הקשינו מדוע הרי הגזירה שווה משווה בין שניהם, וכן מדוע לגבי מים שאין להם סוף פסקנו להפך.
התשובה לכך תלויה בשיטות הראשונים השונות שראינו לעיל בסוגיית "עד אחד בעדות אשה", מדוע עד אחד נאמן. רש"י בשבת (קמה ע"ב ד"ה לעדות) ביאר שבאמת מהתורה אין להאמין לעד אחד אלא שמשום תקנת עיגונא חכמים תיקנו להקל ולהאמין במקום ש"דייקא ומינסבא" שאז מצטרפת סברא להאמינו. כדי להתגבר על הקושי כיצד עקרו חכמים דבר תורה בקום עשה והתירו לאשת איש להינשא ביאר שהפקיעו חכמים את הקידושין מעיקרא. בדרך דומה נקטו התוס' (פח ע"א ד"ה מתוך), שגם לדעתם זוהי תקנה של חז"ל להקל משום עיגונא, אלא שלדעתם לא הפקיעו ובכל זאת יש להם סמכות לעקור דבר מן התורה ב"דבר הדומה".
לפי שתי שיטות אלו לא קשה, כפי שאכן רש"י על משנתנו (ד"ה שאין) מיישב שלא יורדים לנחלה בגלל שהתורה אמרה "על פי שנים יקום דבר" ובכל זאת ניתן להתירה להינשא בגלל שהקלו חכמים משום עיגונא. אם כן, אכן הגזירה שווה משווה בין ערווה לממונות, ואם יש מקום לחלק אז כדברי בית שמאי דווקא ערווה חמורה יותר, אלא שכאן הייתה תקנה מקומית להקל ולהתירה משום עיגונא. גם לא קשה ממים שאין להם סוף, כי מעיקר דין התורה אין חילוק למעשה בין ערווה לממונות ובאמת ההוכחה שם מספיקה גם לעניין ערווה, כמבואר ברמב"ם שאם נישאת לא תצא, אלא שהואיל וערווה חמורה יותר (מצד האמת, אלא שהתורה לא חילקה לעניין רמת הראיות הנדרשות) חכמים ראו מקום להחמיר לכתחילה באיסור אשת איש למרות שלא החמירו לגבי ממונות 1 . אם כן, לדרך זו אפשר לומר שדיני הראיות בערווה ובממון שווים (ויתכן שמצד האמת ערווה חמורה יותר אך הוצאת ממון מספיק חמורה כדי שדיניה יהיו כדין ערווה).
קושי אחר עולה לפי שיטתו של רש"י – אם הפקיעו את הנישואין מעיקרא מדוע יש בכלל כתובה, הרי לא הייתה נשואה לו מעולם. יש לתרץ על פי דברי הברית אברהם (אצ"ה פצנובסקי, אה"ע סי' כא ס"ק ז) שהפקיעו את קידושי התורה אך עדיין הותירו קידושין מדרבנן, ובקידושין מדרבנן יכלו להקל להאמין גם לעד אחד. לפי זה זכאית בכתובה כי מדרבנן כן הייתה נשואה.
התוס' ישנים (פח ע"א) מסבירים את הטעם לנאמנות עד אחד, שבגלל שהאשה דייקא ומינסבא ראו חכמים שעדותה מועילה כשני עדים לפי שאינה משקרת. וכעין זה כתב הריטב"א (פח ע"א), שבמילתא דעבידא לאגלויי וגם דייקא ומינסבא, "אנן סהדי במילתא, ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא". והוסיף ש"הכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות". לשיטות אלו חזר הקושי. נאמרו בכך כמה הסברים, והאריך בכך המהדיר לריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק, על דף פח ע"א הערות 132-133).
א. הנודע ביהודה (אה"ע סי' לג) כותב שעד פסול כגון אשה או עד מפי עד כשרים לעדות אשה רק מכח תקנת חכמים משום עיגונא, אולם עד כשר נאמן מדאורייתא משום שזה מילי דעבידא לאיגלויי. על פי זה הוא מסביר (ד"ה והנה הספרי) שדברי המשנה שהיורשים לא יורדים לנחלה הם דווקא במקרה בו עוסקת המשנה, שהאשה העידה שמת בעלה, אך כשמגיע עד כשר היורשים כן יורדים לנחלה. לפי זה נוכל לתרץ את הריטב"א, אם נעמיס גם בדעתו ונסביר שלא אמר בדף פח ע"א שנאמן מהתורה אלא דווקא בעד כשר, וכאן יודה שלא אמרה המשנה שלא מורידים לנחלה אלא דווקא בעדות האשה עצמה או שאר פסולים. גם לדרך זו אפשר לומר דיני הראיות בממונות ובערווה שווים.
ב. בשו"ת תורת חסד (אה"ע סי' מ ד"ה אך לכאורה) מתרץ שהגזירה שווה "דבר דבר" עוסקת רק בעדות ומלמדת אותנו שדין ערווה כדין ממון שעד אחד לא מועיל ואילו שניים מועילים, אך אין זה אומר שכל דיניהם שווים ואכן יש פער ביניהם ויותר קל להתיר אשה מאשר להוציא ממון, כפי שגם מצאנו שכדי להתיר אשה ניתן לסמוך על רוב ואילו להוציא ממון לא, וכך גם עד במקום שעבידא לגלויי מועיל לערווה ולא לממון. המהדיר לריטב"א מקשה על כך שלשון הריטב"א הייתה שהואיל ועבידא לגלויי וכן דייקא ומינסבא עד אחד באשה נחשב כ"אנן סהדי" וכ"עדות גמורה", ואם כך ודאי צריך להועיל גם להוצאת ממון. לדרכו של התורת חסד יותר קשה להוציא ממון מלהתיר ערווה.
ג. העזרת נשים 2 (סעיף ו ד"ה הסברא השלישית) מביא את דברי הרא"ש שדן בשאלה אם אשה שהותרה על סמך עדות עד אחד גם מתאבלת או שזו חומרא דאתי לידי קולא, והביא כמה שיטות בדבר. העזרת נשים באחת הדרכים תולה זאת בשאלה אם טעם הנאמנות הוא משום עבידא לגלויי או משום דייקא ומינסבא, וכותב שאם הנאמנות היא מכח דייקא ומינסבא הרי שנאמן רק לגבי התרתה להינשא ולא לגבי כתובה ונחלה, כי כל הנאמנות מסתמכת על כך שהאשה לא תעז להינשא ללא שתברר היטב, ואם כן רק במקרה שנישאת נשלמת ההוכחה שדברי העד נכונים.
כעין זה כתב גם הערוך לנר (קיח ע"א ד"ה במתניתן). הוא דן בשאלה אם בת כהן שנישאת לישראל ולא זכו לבנים יכולה לשוב לאכול תרומה על סמך עד אחד שמת בעלה, ונוטה לומר שלא תחזור משום שכל הנאמנות היא רק מצד דייקא ומינסבא וזה שייך רק כשתינשא. הוא מוכיח זאת מהדין במשנתנו שלא מורידים לנחלה אפילו לבית שמאי, ולכאורה קשה מדוע לא הרי התרנו אפילו ערווה החמורה, אלא על כרחך צריך לומר שהואיל וכל הנאמנות להתירה נובע מצד דייקא ומינסבא אין זה מועיל אלא לכשתינשא. משמע מדבריו חידוש גדול, שדברי המשנה שלא מורידים לנחלה עוסקים דווקא כל זמן שלא נישאת, אך לאחר שתינשא גם נוריד את היורשים לנחלה.
והנה דבריהם תלויים במחלוקת הראשונים שהובאה לעיל בסוגיית "היחס בין הטעמים עבידא לגלויי ודייקא ומינסבא". שם ראינו שלדעת התוס' רא"ש (ד"ה עד אחד) אכן בשעת ההיתר עדיין אין לנו ראיה מספקת כדי להתירה אלא ההיתר נסמך על כך שבעת שתינשא תושלם ההוכחה, ואילו לדעת התוס' (צג ע"ב סוף ד"ה עד אחד) הבירור נעשה כבר בשעת הוראת בית הדין. על כל פנים, גם לדרכם של העזרת נשים והערוך לנר אפשר לומר שדיני הראיות בממונות ובערווה שווים.
ד. החזון איש (אה"ע סי' כב ס"ק ג) מתרץ שהואיל ונמסר הדבר לחכמים להכריע מה נחשב לידיעה כדי להתיר אשת איש וכדי להוציא ממון, הם קבעו שלעניין התרתה מוגדר כידיעה מספיקה ואילו לעניין ממון לא. מדוע חילקו ביניהם? בתוספת בסוגריים הוא מנמק: "אפשר משום שאין כאן משום עיגונא כיון שאין עיקר דאגתה אודות נשואין. אי נמי חיישינן שנתנה עינה בממון".
הטעם השני מובן. הואיל ולגבי ממון יש חשש גדול יותר לשקר ראו חז"ל לנכון לקבוע ששם תידרש הוכחה חזקה יותר, אך הטעם הראשון טעון הבנה, כי אם הטעם הוא משום עיגונא אז לכאורה המשמעות היא שחז"ל הבינו שמצד האמת אין זו הוכחה מספיק טובה אלא שיש צורך להקל ולתקן שיועיל, ואין זה שייך ל"נמסר הדבר לחכמים" לקבוע מה נחשב להוכחה טובה אלא זוהי תקנה ככל התקנות?! וצריך לומר שהחזון איש סבר שאילו התורה הייתה קובעת גדרים ברורים בהלכות ראיות, אכן היינו מתייחסים לכך כתקנה מדרבנן, ולא היה ביכולתם לעקור דבר מן התורה בקום עשה, אך הואיל והתורה הפקידה בידי חז"ל את הלכות ראיות היא לא הפקידה בידיהם רק את קביעת הרמה של כל ראיה וראיה אלא את כל הלכות ראיות כולל היכולת להקל במקום הצורך. אפשר לצמצם ולסייג את המרחב שניתן להם ולומר שאין ביכולתם להסתפק בראיות קלושות רק משום הצורך להקל במקום עיגון, אלא דווקא כאן שההוכחה היא ברמה טובה אך גבולית ביכולתם לחלק בין ממונות לבין מקום עיגון. כל זאת הבינו חז"ל בעומק חכמתם.
דברי החזון איש יועילו לתרץ את שיטת הריטב"א אך לא את דברי התוס' ישנים שלא הזכירו ש"נמסר הדבר לחכמים", ומשמע שלדעתם חז"ל לא "קבעו" ('בכובע של מחוקק') אלא רק "פירשו" שלפי התורה ראיה כזאת נחשבת לראיה גמורה כמו עדות. גם לדרכו אפשר לומר שעקרונית דיני הראיות בממונות ובערווה שווים (וכאן הייתה סיבה מקומית לחלק ביניהם).

לשיטה שחזרו מצד הקל וחומר
גם לדרך זו, הואיל וסוף סוף בנחלה מחמירים, צריך ליישב את הקושי עליו עמדנו בדרך הקודמת, כיצד מחלקים בין ערווה לנחלה ולא משווים מכח הגזירה שווה "דבר דבר", ונצטרך לתרץ כאחת מן הדרכים שהובאו למעלה.
אולם הקושי הגדול על דרך זו הוא כיצד בית הלל חזרו והודו שיש לחייב כתובה בגלל הקל וחומר הרי סוף סוף כפי שהשיבו בעצמם יש פירכא לקל וחומר, שהרי לגבי ירידה לנחלה אנו ממשיכים להחמיר ולא מקלים משום הקל וחומר, ואם כן, מה בין כתובה לנחלה. שאלה זו היא כמובן גם על עצם ההוכחה של בית שמאי "התרתם ערווה חמורה ולא נתיר ממון הקל?!", ולפי זה היא נכונה גם לפי התירוצים האחרים של התוס', אלא שלפיהם אפשר לומר שאכן זוהי בדיוק קושיית בית הלל ואולי בית שמאי אכן חזרו בהם מכח הקושיא, מה שאין כן לתירוץ זה בתוס' שאפילו בית הלל חזרו והודו לבית שמאי וכל שכן שבית שמאי נותרו בדעתם, ולכן מוכרחים אנו ליישבם.
הברכת אברהם (בסוגייתנו ס"ק ד) מיישב שקושיית בית שמאי היא שלא יתכן שחז"ל יתקנו באותו הדבר הפך הסברא הפשוטה, שבערווה החמורה יקלו ובממון הקל יחמירו ולא יתנו כתובה. דבר זה נכון דווקא לגבי כתובה משום שגם התרת האשה להינשא וגם הכתובה הם באותו הדבר, בין הבעל לאשתו, מה שאין כן נחלה שהיא דין באחרים ולא בין הבעל לאשתו ולכן אין בעיה להחמיר בכך ואין כאן תקנה הפך הסברא. באופן פשוט לדרכו יותר קשה להוציא ממון מלהתיר אשה.
אולם דבריו טעונים הבנה, שהרי אם הדין הוא לא להוריד לנחלה למרות שמתירים את האשה מוכח שלפי התורה באמת יותר קשה להוציא ממון מאשר להתיר אשת איש להינשא, ואם כן מדוע להחמיר בכתובה זהו הפך הסברא, וכי מתחשבים אנו בסברתם הפשוטה של עמי ארצות שהיא נגד סברת התורה?!
ונראה שהסבר הברכת אברהם יתיישב דווקא לפי שיטת רש"י והתוס' הסוברים שהתרת האשה אינה מעיקר הדין אלא רק מכח תקנת חז"ל שרצו להקל בעגונה. לפי זה מעיקר דין התורה אכן לא מקלים בערווה יותר מממונות כי ערווה חמורה יותר, אלא שכאן היה צורך לחז"ל להקל משום עיגון, וטענו בית שמאי שלמרות שהצורך להקל הוא צורך ענייני דווקא לגבי התרת האשה, לא שייך לתקן נגד הסברא, ולכן מוכרחים לתקן להקל גם לגבי הכתובה. בית הלל הקשו על כך שהרי ראינו שלגבי נחלה המשיכו להחמיר ולא חששו לכך שזו תקנה הפך הסברא. לאחר זמן חזרו והודו משום שראו לנכון לדחות את קושייתם ולחלק בין נחלה לכתובה כסברת הברכת אברהם, שלגבי כתובה הואיל ומדובר בדבר הנוגע ישירות לבעל ולאשה כמו התרתה להינשא, לא שייך לחלק ביניהם הפך הסברא, אך לגבי נחלה שזהו עניין אחר אין צורך לתקן שיקלו גם בכך. לפי זה שוב אפשר לומר שדיני הראיות בממונות ובערווה שווים.

חזקת אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה
ראינו בסוגיית "נאמנות בטענת גירשתני" שהאשה נאמנת ומתירים לה להינשא מכח חזקת אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הרמב"ם כותב שהיא נאמנת גם לעניין עיקר כתובה אך לא לתוספת כתובה, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ונימקו שדורשים מדרש כתובה רק לגבי עיקר הכתובה ולא לגבי התוספת, וכך גם הסבירו רוב המפרשים את דעת הרמב"ם. עולה מכך שיותר קשה להוציא ממון מלהתיר אשה, ואם כן צריך לומר שסברו כאחת מהדרכים הנזכרות שלפיהן יותר קשה להוציא ממון.




^ 1.עדיין יש מקום לשאול מדוע באמת לא ראו גם להקל משום עיגונא אלא אדרבה אפילו החמירו מעבר לשורת הדין. בחידושי רבי מאיר שמחה עומד על כך ומבאר שלא רצו להקל גם בעדות אשה ובעד מפי עד וכד' וגם במים שאין להם סוף כי אז הגדר נפרץ ועלולה לצאת תקלה, שיראו אדם טובע ולא יראו בצורה מספיקה והעדות תעבור מעד לעד וכך תגיע בצורה בלתי שלימה ויבואו בטעות להתיר שלא כדין, ולכן היה לחכמים לבחור אם להקל או בזה או בזה, וראו שעדיף לנשים להקל והאמין לשה ולעד מפי עד ולהחמיר במים שאין להם סוף.
^ 2.לרבי משה אבן חביב, בעל ה"גט פשוט", "תוספת יום הכיפורים" ועוד
עוד בנושא יבמות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il