ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
מר קשישא בנו של רב חסדא התקשה בפסקו של רבא ושאל את רב אשי האמנם חוששים שמא פינו והכניסו אחרים תחתם הרי שנינו לגבי תרומה שאם יש ציון כגון האות "תו" על גבי כלי עם פירות סימן הוא שזו תרומה, ומשמע שאיננו חוששים שפעם היה תרומה אך נתחלפו בפירות אחרים. רבינא השיב ששם הטעם הוא שאילו היה מחליפם היה מוחק ומגרד את האות "תו", אך באמת חוששים שפינו והחליפו באחרים, וזה גם הטעם שרבי יוסי חולק שם ולדעתו אין הפירות תרומה, כי הולכים אחר הרוב (רוב הפירות חולין) ותולים שפינו ואלו אחרים, ואף שלא מחקו את האות יתכן ששכחו. קושיית מר קשישא ותירוץ רבינא אינם נוגעים לסוגיית סימנים אלא זהו דיון אחר, ובכלל לא מדובר שיש סימן שהרי במשנה של תרומה לא צויין שאנו יודעים מה הייתה הכמות של התרומה ושמצאנו כעת את אותה הכמות, אלא מר קשישא הקשה שמצד אחר יש לנו לפסוק לטובת המפקיד, אף אם אין סימן בכמות הפירות, והוא שהואיל וידענו שבעבר הפירות שהיו בחבית זו היו של המפקיד וגם כעת אנו מוצאים שם פירות אין לנו לחשוש שהתחלפו הפירות, ורבינא השיב שכן חוששים להחלפה.
נחזור לעניין הסימנים.
רב חסדא רצה להביא הוכחה מכך שסימנים מועילים במעשה בשני תלמידי חכמים ורבא דחה שאמנם סימן מועיל אך מניין אינו סימן טוב כי יתכן שהזדמן מניין זה במקרה. התוס' (ד"ה אתרמויי) מקשים שמכאן משמע שמניין ומידה לא הווי סימן ואילו בבבא מציעא כג ע"ב אומרת הגמרא שהואיל ומשקל הווי סימן ודאי שגם מניין ומידה. ומתרצים שכאן דרך בני אדם הייתה להצניע מידה כזו אך בדבר שאין דרך דווקא במידה מסויימת אכן הווי סימן. התוס' רא"ש (ד"ה אימר) והריטב"א (ד"ה וכן) מתרצים שדווקא לגבי מציאה נחשב לסימן אך כאן שמדובר בהוצאת ממון מחזקתו לא נחשב לסימן.
מדברי כולם עולה לכאורה שניתן להוציא ממון על פי סימנים אלא שלדעת התוס' אפילו בסימנים בינוניים ואילו לדעת הרא"ש והריטב"א דווקא במובהקים אך קשה כי התוס' בחולין כותבים שלא מוציאים על פי סימנים. נביא דבריהם.
הגמרא בחולין צו ע"א מוכיחה שטביעות עין עדיפה מסימנים שהרי אם עדים יזהו מישהו בטביעות עין ויעידו שרצח נקבל עדותם ונהרגהו על פיהם ואילו אם לא יזהו אותו אלא רק יאמרו שפלוני בעל סימנים אלו ואלו רצח לא נהרוג אותו על פיהם. התוס' שם (ד"ה פלניא) כותבים בפירוש שממון הנמצא ביד בעלים לא מוציאים על פי סימנים, כגון אם יבואו עדים ויעידו שחפץ שיש לו סימנים מסויימים שייך לפלוני לא נוציאו על פי דבריהם, ומחלקים שאין לדמות לשטר שנמצא שמחזירים אותו על פי סימנים בגלל שבשטר שנמצא אף אחד לא מוחזק.
גם הריטב"א בכתובות פה ע"ב (ד"ה חדא) כותב במפורש שלא הוזכר סימן אלא לגבי מציאה אבל לא מצאנו שמועיל להוציא ממון מהמוחזק, והוא מקשה את קושייתנו לגבי הסוגיא שם. יש שם מקרים המקבילים קצת למקרה שבסוגייתנו, שאדם הפקיד חפץ עם סימן ומת הנפקד ועלה ספק אם היתומים צריכים להשיב או שיש לחשוש שאביהם השיב וזהו חפץ דומה עם אותם סימנים השייך לאביהם. נפסק שם שצריכים להשיב הואיל ואביהם לא היה אמיד, ולא סביר שחפץ זה היה שלו וכן משום שהמפקיד נתן סימנים. הריטב"א הבין שכל אחד מהטעמים עומד ומספיק בפני עצמו והקשה כיצד הסימנים מועילים להוציא הרי לא הוזכר סימן אלא לגבי מציאה אבל לא מצאנו שמועיל להוציא ממון מהמוחזק.
בנוסף לקושייתם יש להקשות על סוגייתנו כיצד רב חסדא ניסה להביא הוכחה ממעשה בשני תלמידי חכמים, הרי שם מדובר לגבי איסורים וכיצד אפשר להביא הוכחה משם לגבי הוצאת ממון ממוחזק.
הריטב"א בכתובות מתרץ שמדובר שהיו עדים שראו את ההפקדה וגם ראו את החפץ כעת ולכן אין הנפקד נחשב למוחזק. הריטב"א בסוגייתנו כתב אמנם שמדובר גם כשאין עדי הפקדה אך תחת זה מדובר שהנפקד מודה בהפקדה.
גם התוס' כאן (ד"ה וכן) העמידו שמדובר בהפקיד בעדים, אך הם הגיעו לכך מתוך קושי אחר, שאם לא כן נאמן הנפקד לטעון שהחזיר. לפי זה משמע לכאורה שאם הנפקד טוען שזהו חפץ אחר השייך לו אכן יהיה המפקיד נאמן מכח הסימנים (אלא אם נאמין את הנפקד מכח מיגו), אך לפי זה יסתרו דבריו לתוס' בחולין, ועוד שיחזור הקושי מניין לנו לדמות לאיסורים ולא לחלק שלהוציא לא מועיל. לכן נראה שהתוס' נקטו באחד מן הטעמים אולם מודים שצריך להעמיד בעדי הפקדה גם כדי שלא ייחשב המפקיד למוציא, ובכך גם תיושב הקושיא כיצד רב חסדא השווה ולמד זה מזה, וגם לא יסתרו לדבריהם בחולין.
אך לכאורה דברי הריטב"א סותרים, שהרי מצד אחד ביאר שבגלל שיש עדי הפקדה אין זה נחשב להוצאת ממון מן המוחזק וסימנים מועילים, ומאידך כתב שאין להשוות לאבידה ששם מניין הווי סימן כי אצלנו הוא מוציא ממון מהמוחזק. ונראה ליישב שיש לשיטתו שלוש דרגות. באבידה אין מוחזק כלל ולכן מועילים סימנים אפילו ברמה של מניין. במקום שמוציא לגמרי ממוחזק לא מועיל שום סימן. למקרה שלפנינו יש גדר אמצעי. מצד אחד הנפקד הוא המוחזק ומצד שני יש חזקת חיוב כנגדו הואיל ויש עדי הפקדה או שמודה בהפקדה. בגדר אמצעי כזה מועילים סימנים מובהקים וטובים אך לא סימנים ברמה של סימן מניין. לעומת זאת התוס' סבורים שהואיל ובמקרה שלפנינו יש חזקת חיוב יש להשוות זאת לגבי ההלכה של הוצאה בסימנים לרמה של אבידה וגם כאן מועילים אפילו סימנים כמו מניין .
אם כן, יישבנו את הקושיא לגבי סימנים להוציא, אולם עדיין לא יישבנו את הקושיא השנייה, כיצד הגמרא רצתה ללמוד ממעשה בשני תלמידי חכמים לגבי הוצאת ממון. לפי שיטת התוס' גם קושיא זו מיושבת כעת, כי בגלל שמדובר בעדי הפקדה ולדעתם יש להשוות זאת לאבידה שאין מוחזק ניתן ללמוד מאיסורים. אך לפי הריטב"א שזו דרגה אמצעית ועדיין מוגדר כמוציא ממון עדיין קשה.
המהרש"ל כותב בים של שלמה (על סוגייתנו סי' ט) בשם הר"ן (כוונתו לנימוקי יוסף) כעין דברי הריטב"א, שיש לחלק בין מציאה בה מועיל מניין לבין מעשה בשומשומים ששם לא מועיל מניין, אך לא מנמק את הסיבה לחילוק כריטב"א שבאבידה אין מוחזק וכאן יש אלא מצד שבאבידה אף אחד לא מכחיש את נותן הסימנים ואילו כאן הנפקד מכחיש. המהרש"ל מוסיף שגם בהתרת אשה משום חומרת עריות צריך סימן מובהק למרות ששם אף אחד לא מכחיש אותו, ומוכיח זאת מכך שסוגייתנו השוותה בין התרת אשה למעשה בשומשומים. כך נוכל לתרץ גם את שיטת הריטב"א.
הברכת אברהם (בענין חיישינן שמא פינן) תירץ את שתי הקושיות על פי יסוד שייסד במקומות נוספים בש"ס שספק מוחזק אינו מוגדר כמוחזק. חזקה מועילה במקום שהספק הוא רק על הבעלות, שגם אם המוחזק אינו הבעלים מכל מקום הדבר ברשותו ותפוס בו עבור עצמו. במקרה שלפנינו הואיל והמפקיד טוען שאלו הם השומשומים שהפקיד הרי שלטענתו המקום מושאל לו, כדברי הקצות (קפט ס"ק א) שבכל פיקדון המקום מושאל למפקיד, ואם כן הספק כאן אינו רק מיהו הבעלים אלא תלויה בכך גם השאלה מיהו המוחזק. ממילא מתורץ כיצד סימנים מועילים כאן למרות שבדרך כלל אינם מועילים להוציא וכן מתורץ כיצד השווינו ולמדנו מהתרת אשה למעשה בשומשומים. הברכת אברהם בעת הצבת הקושיות הביא גם את דברי הריטב"א, אולם לפי מה שראינו לעיל לא נוכל לומר את תירוצו בשיטת הריטב"א, כי כפי שראינו הריטב"א כן הגדיר את המקרה של שומשומים כהוצאה ממוחזק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
