ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
יבמות דף קטו ע"א
עד אחד במלחמה
הגמרא מסתפקת אם ניתן להתיר אשה על פי עד אחד במלחמה, כלומר שעד מעיד שבעלה מת בזמן מלחמה. לעיל במשנה ראינו שבזמן מלחמה אשה אינה נאמנת להעיד שבעלה מת כי חוששים שהיא מדמה וטועה, וכאן הספק הוא מה הדין לגבי עד אחר.
לשון הגמרא הוא: "טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, הכי נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא (לחלק מהגירסאות מוסיפים כאן: כיון דזימנין דסניא ליה) לא דייקא ומינסבא". בביאור הספק נחלקו הראשונים.
התוס' (ד"ה טעמא) סוברים שלגבי עד איננו חוששים שמדמה, והספק כאן אם הואיל ועבידא לגלויי ניתן להאמין לעד אחד בלבד או שמא היכולת להאמינו היא רק בצירוף הסברא שהאשה דייקא ומינסבא , ולפי זה כאן שיש חשש לדימוי וטעות האשה אינה מדייקת ולכן לא נוכל להסתמך על עד אחד. לפי התוס' החשש אינו שהעד מדמה אלא שהעד משקר, כי עד אחד בערווה אינו נאמן.
יש להעיר, שהתוס' בהמשך (ד"ה וקאמרי) לגבי המעשה בשני תלמידי חכמים, כותבים שהסיבה שהגמרא העמידה בנשים המעידות שראו סימנים ולא שזיהו בטביעות עין היא שבטביעות עין הן עלולות לדמות. בתוס' רא"ש (ד"ה וקאמרי) החשש מבואר יותר, שכיוון שהן ראו שהם נפלו למים, בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו. לכאורה קשה, שהרי לדעת התוס' לא חוששים לדימוי בעד, וצריך לחלק שבמקרים שחשש הדימוי גדול מאוד חוששים גם בעדים לדימוי. ניתן לחלק באופן מהותי יותר, שבראו שמתו הרבה במלחמה או שנפל למים, החשש שלנו לדימוי כולל גם חשש לחוסר דיוק, שלמרות שלא ראו בוודאות שמת הם אומרים שמת, ולכך אין לחשוש בעד במקרה שעבידא לגלויי הואיל ומתיירא, אולם בטעות בזיהוי על ידי טביעות עין החשש הוא לטעות גמורה, שאכן בטוחים שהיה זה פלוני, ואין כאן חשש לחוסר דיוק, ולכן כאן לא מועיל הטעם שעבידא לגלויי להסיר את החשש.
בטעם הדבר, שאין לחשוש שהעד מדמה, היה ניתן לנמק שדווקא לגבי אשה שאינה אובייקטיבית אלא חוששת להתעגן אנו חוששים לדימוי, בשונה מעד שהוא אובייקטיבי. אולם התוס' מנמקים באופן שונה וכותבים שעקרונית היה מקום לחשוש גם לדימוי של העד אלא שהטעם "עבידא לגלויי" מסיר ממנו חשש זה. לאור זאת יש לשאול, מדוע כאשר האשה עצמה מעידה שבעלה נהרג במלחמה אנו חוששים לדימוי ואיננו אומרים שמשום עבידא לגלויי לא תדמה. מכך מוכח שאכן מוכרחים לחלק בין עד אובייקטיבי לאשה עצמה שנוגעת בדבר, אלא שהתוס' סברו שהאובייקטיביות של העד לבדה אינה מספיקה להסיר את חשש הדימוי אלא רק צירוף שתי הסברות יחד – עבידא לגלויי ואובייקטיביות – מועילים להסיר את חשש הדימוי, וצריך עיון מניין להם להצריך את שני התנאים.
עוד יש להקשות על דבריהם, שלפי הצד השני בספק, שעד במלחמה אינו מועיל, נמצא שהטעם עבידא לגלויי מועיל להסיר את חשש הדימוי מהעד אך אינו מועיל להסיר את חשש השקר ממנו, ולכאורה הסברא הפוכה, שהרי יותר בקלות מדמים ולא מדייקים מאשר משקרים, ואם החשש שתתגלה האמת מועיל לגרום לעד לדייק, כל שכן שיגרום לו לא לשקר?! ונראה ליישב שיש סברא גם בכך, משום שכאשר חושדים שעד משקר, צריך לומר שיש לו סיבה כלשהי הגורמת לו לשקר, כגון שקיבל מהאשה תשלום או שמחבבה ורוצה לסייע לה, ואנו חוששים שהרצון והרווח שיש לו מכך גוברים על החשש שתתגלה האמת, אולם בחשש דימוי איננו חושדים שבא לשקר אלא שמשוכנע שמת ולכן לא מדקדק, ומכיוון שכך יש סברא לומר שהחשש שתתגלה האמת יגרום לו לדייק.
רש"י (ד"ה והכא) על דברי הגמרא "והכא לא דייקא" מסביר "ותרוויהו אמרי בדדמי", כלומר לדעתו החשש הוא גם על העד וגם על האשה שמא הם מדמים . אילו היינו חוששים שהעד משקר, לא היה צורך לומר שחוששים שהוא מדמה, ולפיכך נראה מדברי רש"י שלפי שני הצדדים מועיל הטעם של עבידא לגלויי להסיר את חשש השקר, והספק הוא אם אנו חוששים שהעד מדמה.
נפקא מינה בין רש"י לתוס' תהיה במקרה שהעד אומר "קברתיו". לפי התוס' שהספק הוא אם העד משקר, הספק שייך גם באומר קברתיו, ואילו לפי רש"י שהספק הוא אם העד מדמה, באומר קברתיו ודאי יש לסמוך על עדותו כיוון שבקברתיו לא שייך חשש דימוי.
הרי"ף (מב ע"ב מדפי הרי"ף, במילים "ולא אפשיט") כותב שאמנם בסוגייתנו לא נפשט הספק אמנם מהמקרה בדף קכא ע"א של ההוא שטבע בדיגלת, בו נפסק שנאמן, יש לפשוט שהוא הדין לעד אחד במלחמה במקרה שאמר קברתיו. הנימוקי יוסף (ד"ה איבעיא) כותב שסוגייתנו לא פשטה את הספק אך הרי"ף פשטו מהמקרה בדיגלת, ומשמע מדבריו שהרי"ף העמיד את הספק בסוגייתנו בעד האומר קברתיו. לפי זה הרי"ף סובר שעקרונית חוששים שעד טועה ומדמה ואפילו במילתא דעבידא לגלויי, אלא שכאן מדובר בעד האומר קברתיו ולפיכך אין חשש שהוא מדמה, והספק הוא אם חוששים שמשקר, ונפשט שלא חוששים לשקר במילתא דעבידא לגלויי. נדגיש, שהעדות שקברו מסירה רק את החשש לדמיון של העד אך לא את של האשה, ולכן לפי הצד שחוששים שהעד משקר ואיננו יכולים להסתמך רק על העד אלא זקוקים לצירוף של סברת דייקא ומינסבא, כאן שיש חשש דמיון ואין את סברת דייקא איננו יכולים להסתמך על עדות העד .
לסיכום, נמצא שלדעת רש"י במילתא דעבידא לגלויי אין לחשוש לשקר של העד והספק בסוגיא הוא אם יש לחשוש שמדמה; לדעת התוס' אין לחשוש שמדמה והספק בסוגיא הוא אם לחשוש שמשקר; ולדעת הרי"ף יש לחשוש שמדמה והספק בסוגיא הוא אם יש לחשוש גם שמשקר, והנפקא מינה היא למקרה שלא שייך חשש הדימוי, כגון באומר קברתיו.
בסוגיא בדף פח משמע שחוששים בעד לשקר למרות שעבידא לגלויי, שלא כדברי רש"י כאן, שכן הגמרא שואלת כיצד עד אחד נאמן, הרי אין דבר שבערווה בפחות משניים, כלומר, בעד אחד יש לחשוש לשקר, ומשיבה שנאמן משום דייקא ומינסבא. אם כן, סברת דייקא באה כדי להסיר חשש שקר ולא חשש דיומי. מעבר לכך, שם לא מדובר על מלחמה וכלל לא שייך חשש דימוי, וודאי שהחיסרון בעד אחד שם הוא מצד חשש שקר. נראה שרש"י יסבור שהסוגיות חלוקות, שהרי בין כה וכה יש הבדל בין הסוגיות, שבסוגייתנו הגמרא מסתפקת אם זקוקים לטעם של דייקא או שעבידא לגלויי מספיק ואילו שם פשוט לגמרא שזקוקים לדייקא, ואכן בעקבות כך כתב המאירי (צד ע"א ד"ה ואתינן) בפירושו הראשון שהסוגיות חלוקות (בשונה מהתוס' (צג ע"ב ד"ה עד אחד) שיישב ביניהן), אלא שלפי המאירי הסוגיא שם סברה על כל פנים כאחד הצדדים בספק אצלנו, ואילו לפי רש"י שני הצדדים חלוקים וסבורים שמטעם עבידא לגלויי אין לחשוש לשקר.
גם לשון הגמרא בסוגייתנו מתיישב פחות עם שיטת רש"י. הגמרא מסבירה את הספק: "טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא". בפשטות משמע מהלשון, שהצד השני חלוק על הנימוק שבצד הראשון "משום דעבידא לגלויי לא משקר" וסבור שכן יש חשש לשקר.
יתכן שהמניע של רש"י הוא מהוכחת הגמרא מהמעשה בשני תלמידי חכמים, כפי שיבואר.
מעשה בשני תלמידי חכמים
בתוך הדיון אם עד אחד במלחמה נאמן מנסה הגמרא להביא הוכחה מהסיפור שהיו שני תלמידי חכמים בספינה שטבעה והתיר רבי את נשותיהם להינשא על פי עדות של נשים, והרי גם נשים רבות יפה כוחן לעדות כעד אחד, וטביעה במים דומה למלחמה בכך שבשתיהן יש חשש לטעות ודמיון, ואם כן מוכח שעד אחד במלחמה נאמן. התוס' (ד"ה והא) מבארים שכעת הבינה הגמרא שהן ראו רק שטבעו אך לא ראו שהעלו אותם מתים מן המים. דוחה הגמרא שהרי במים שאין להם סוף לא מתירים ואם כן בין כה וכה מוכרחים להעמיד במקרה שראו שהעלו אותם והעידו על סימניהם ומכיוון שכך אין חשש לטעות ודימוי כי אנו מסתמכים על הסימנים, וממילא אין להביא מכאן הוכחה שהולכים אחר עד גם במקום שיש חשש דימוי.
מהו חשש הדימוי לפי ההווה-אמינא
באופן פשוט נראה שהגדר הגורם לנו לחשוש לדמיונות הוא מקרה שגם ללא דברי העד האשה יודעת שהבעל היה בסיכון גדול, ולפיכך כשבא העד ומעיד שמת, הדברים מאוד מסתברים לה ואינה טורחת לדייק כפי הצורך, שהרי אם כל הידע שלה הוא מהעד, אין סברא לחלק בין אם העד מעיד שמת במלחמה או שמעיד שמת בשלום, שהרי הסיבה שבשלום היא טורחת לדייק היא שאינה סומכת על העד וחושדת שהוא משקר, ואם כן גם כשהעד חידש לה שהיה במלחמה היא תחשוד שהוא משקר ותטרח לדייק.
לאור זאת, יש לעיין באיזה חשש דימוי מדובר בשלב השאלה, הרי הן מעידות שטבעו ולפי ההווה אמינא עדות על טביעה אכן מספיקה, וכאן אין לה ידע מוקדם על כך שהבעל היה בסיכון אלא כל הסיפור ידוע לה רק מהנשים המעידות.
לפי שיטת רש"י לעיל, שהספק לגבי עד אחד במלחמה הוא אם חוששים שגם העד מדמה, ניתן להסביר שהחשש הוא שגם הנשים המעידות מדמות, ותוכן החשש הוא שמא הן רק ראו אותם נופלים למים או שראו רק שהספינה טבעה ושוב לא הביטו לעברם כלל – וזה ודאי לא מספיק גם לפי ההווה אמינא אלא צריך שיביטו כמה זמן לעברם ויראו שהם לא מתרוממים על פני המים – ובפועל יעידו שראו שהם טבעו, כלומר, שראו במשך זמן שלא התרוממו על פני המים.
אולם לשיטת התוס' לעיל, שלא חוששים שהעד מדמה לא ניתן לבאר כך. לכאורה גם ברש"י לא ניתן לבאר כך, שהרי טרח לומר לגבי עד אחד במלחמה שהחשש הוא שגם העד וגם האשה מדמים, ומשמע שאילו לא היה חשש שגם האשה מדמה, הדיוק שלה היה מחפה על הדימוי של העד, והיינו מתירים לה להינשא, ואם כן תחזור השאלה, שהרי כאן אין לה ידע מוקדם על סיכון ואין לחשוש שהיא מדמה. אולם בדעת רש"י הסובר שחוששים לדימוי של העד ניתן ליישב, שהגדר הגורם לדימוי של האשה אינו כפי שנכתב לעיל, שיש לה ידע מוקדם על סיכון, אלא בכל מקרה שיש חשש שהעד מדמה, ממילא יש חשש שגם האשה תדמה, כי היא תחקור היטב ותגלה שאכן העד לא המציא את הסיפור, ולגבי חוסר הדיוק שלו, גם היא תיכשל באותו חוסר דיוק. כגון, העד ראה שנפל למים ולא קם במשך זמן ולכן לא דקדק והסיק מכך שמת, וכך גם האשה תדקדק ותגיע למסקנה שנפל למים ולא קם במשך זמן, וגם היא תהיה משוכנעת ותסיק מכך שהוא מת. אולם לדעת התוס', שלא חוששים שעד מדמה, לא ניתן לבאר שנכשלת במה שהעד נכשל, וצריך לכאורה להגדיר ולחלק כדברינו, שאנו חוששים לדימוי של האשה במקום שיש לה ידע מוקדם על סיכון.
לדבריהם צריך לכאורה לפרש שמדובר בסוגייתנו שהאשה ידעה שבעלה הפליג בספינה, או שעל כל פנים ידעה שהוא במדינת הים ואם כן בזמן כלשהו ודאי צריך להפליג בספינה, וכל עוברי ימים הרי הם בסכנה, ולפיכך גם כאן יש ידע מקדים על סיכון כמו במלחמה וברעבון.
התוס' (ד"ה והא מים) כותבים בביאור ההווה-אמינא, שמדובר שלא העלום מן המים ולכך "אמרו בדדמי". מדבריהם משמע לכאורה שהחשש הוא שהמעידות מדמות, וצריך עיון כיצד מתיישב עם דבריהם לעיל שלא חוששים שהעד מדמה, אולם יש גירסאות הגורסות בתוס' "אמרה בדדמי", וכן בתוס' רא"ש (ד"ה והא מים) מפורש שהחשש הוא שהאשה מדמה.
לשיטת הרי"ף, שהעמיד את הספק באומר קברתיו, משום שאחרת פשוט שלא נאמן כי פשוט שחוששים שהעד מדמה, לכאורה קשה, שהרי בנפל במים קיים חשש הדימוי ואין זה דומה לקברתיו. הרשב"א מקשה זאת, ומתרץ, שההוכחה היא ב"כל שכן" – אם אפילו בכך נאמן כל שכן שיש להאמין באומר קברתיו. כלומר, אכן לפי שלב הקושיא, מעבר לפשיטת הספק נדחית גם ההנחה הפשוטה בספק שלדימוי ודאי חוששים, אמנם למסקנה שאכן דחינו הוכחה זו, נותרים בהנחה הפשוטה.
כעת נעבור למסקנה, ונברר אם אכן דברינו צודקים, על ידי שנבחן האם וכיצד לפי ההעמדה במסקנה נדחה חשש הדימוי.
למסקנת הגמרא – באלו סימנים מדובר וכיצד הם מועילים להסיר את חשש הדימוי?
למסקנה, הגמרא מעמידה שהנשים העידו שהעלו אותם מן המים והן ראו אותם מתים והעידו על סימניהם, ולכן לא ניתן להוכיח מכאן למקרה של מלחמה, כי במקרה זה לא שייך בכלל חשש דימוי. יש לעיין כיצד העמדה זו מסירה את חשש הדימוי.
אם נבאר שחשש הדימוי בהווה-אמינא הוא כפי שהצענו ברש"י, שהעד מדמה הואיל וראה שנפל למים ולא עלה למשך זמן מסויים, יובן שלמסקנה לא קיים חשש זה, שהרי העד מעיד שהעלו את המת וראוהו לאחר מותו. אולם אם נבאר שחשש הדימוי הוא רק לגבי האשה, וסיבת החשש היא שהיה לאשה ידע מקדים שבעלה היה צריך להפליג בספינה, הרי שחשש זה קיים גם למסקנה. הקושי הוא דווקא לפי ביאור התוס' במסקנה ולא לפי ביאור הרשב"א והריטב"א, כפי שיבואר.
הרשב"א והריטב"א מסבירים שהכוונה היא שהם אומרים סימנים הנמצאים במקום מוצנע בגופו, ואם כן אין הכוונה שהם אומרים לנו שזיהו אותם על פי סימנים שהכירו בעצמם מקודם לכן, אלא כעת הם אומרים לנו את הסימנים ומכך מוכח שהם דוברי אמת ולא משקרים, שהרי אילו שיקרו לא היו יודעים את הסימנים, והואיל ואין לחשוש כלל שמשקרים שוב לא זקוקים לצירוף של סברת דייקא ומינסבא. לפי זה מתורצת שאלתנו.
אולם התוס' (ד"ה וקאמרי) לא סברו כך, שהרי על דברי הגמרא שעל כרחך מדובר כאן בהעלום מן המים וראו הנשים את סימניהם, עמדו על השאלה מדוע נזקקה הגמרא לומר שראו סימנים ולא העמידה בפשטות שהכירום בטביעות עין, והשיבו שלא די בטביעות עין כי בכך יש לחשוש לדימוי (כלומר, הואיל וראו שהם נפלו למים ואחר כך רואים את הגופות עולות הם עלולים להסתפק בדמיון קל כדי להסיק שהם אלו שנפלו) ולכן ודאי מדובר בסימנים. משמע שלולא חשש הטעות בזיהוי בטביעות עין יכלה הגמרא להעמיד גם בכך, למרות שבאופן זה אין הוכחה שהם דוברי אמת, וכן למסקנה צריך לומר לדעתם שמדובר גם בסימנים כעין טביעות עין, שהן הכירו מראש את הסימנים ולאחר שהעלום זיהו את הסימנים המוכרים להן, שלא כביאור הרשב"א. גם מהדגשתם בביאור ההווה-אמינא (ד"ה והא מים), שמדובר שלא העלום, משמע שעצם ההעלאה מסירה את חשש הדימוי ולא הסימנים, בשונה מביאור הרשב"א. לפי זה אנו כן מסתמכים על עדותן וחזרה שאלתנו מדוע לא נחשוש שהאשה מדמה, ולפי הצד שעד אחד לא נאמן במלחמה משום שהאשה מדמה ולא ניתן לצרף את סברת דייקא ומינסבא גם כאן יש לחשוש, וכן הקשה הבית שמואל (אה"ע יז ס"ק קמג).
הלחם משנה (גירושין יג, יט) מבאר בדעת התוס', שבמקרה שהעלום אין חשש דימוי בגלל שכששמעה האשה שאמר לה העד שהעלו את בעלה היא יכולה לבדוק ולדעת אם מת או לא, ואילו כשאומר שטבע אינה יכולה לבדוק. עולה מדבריו חידוש, שגם כאשר היה לאשה ידע מקדים שהבעל בסיכון, אם יש לה יכולת בירור ובדיקה היא כן דייקא ומינסבא. אפשר לסייע לכך מדברי התוס' (קיד ע"ב ד"ה זימנין) וראשונים נוספים שחילקו לגבי עדות של אשת המת עצמה בין ליסטים לעת מלחמה, שבמלחמה לא יכלה להמתין במקום כדי לוודא אם מת בשונה מליסטים. משמע שהסבירות הגבוהה שמת בעלה לבדה אינה מספיקה אלא בצירוף הטעם שלא יכלה לברר.
עוד יש לומר , שהואיל והעד העיד שהיו סימנים היא תחקור זאת, ואם תגלה שאכן נכון הדבר ממילא אין לחשוש לטעות ודמיון, ואם תגלה שאין זה נכון היא כבר תחשוד ולא תסמוך רק על מה ששמעה שטבע.
בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קז ד"ה עוד נלענ"ד) תירץ שהתוס' לשיטתם בגיטין (ב ע"ב ד"ה הוי דבר) שכשלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן גם בדבר שבערווה. ולפי זה כאן הואיל ועדים כשרים ראו שנפל למים ורוב הנופלים מתים הרי שהרוב מבטל את חזקת האיסור אלא שחכמים החמירו במים שאין להם סוף. לכן שוב איננו זקוקים לצירוף שהאשה דייקא ומינסבא, כי במקום שלא איתחזק עד אחד נאמן אפילו בדבר שבערווה. לפי זה עיקר התירוץ אינו שראו שהעלום אלא ששני עדים כשרים ראו שטבעו. את לשון הגמרא "אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין" נבאר שהיא לא באה לומר שבגלל שמדובר שראו סימנים הם נאמנים (כפי הפירוש הפשוט) אלא באה לומר שדברי המשנה שנשים העידו אינם על עצם הטביעה אלא את הטביעה ראו שני עדים כשרים, ו"היכי דמי?" – כלומר כיצד מדובר במשנה האומרת שנשים העידו – מדובר שנשים העידו על כך שהעלום והן ראו את סימניהם. אך עדיין הסבר זה קשה מהמשך לשון הגמרא "דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים", שהרי להסבר זה עיקר הדחייה היא שכאן יש עדים שראו את הטביעה ולא שמסתמכים על הסימנים.
הריטב"א שביאר כרשב"א הביא גם הסבר נוסף: "דהואיל וראו עדים שנפלו אלו במים אלא דלא ידעי אם מתו או נצולו וכיון דהני נשי אמרי לן סימן מובהק שבגופה דלית לן למיחש למידי". נראה שכאן אינו מתכוון לומר שראו סימנים במקום מוצנע שהרי זהו התירוץ הקודם, אלא מדובר בסימנים שהכירו כבר קודם ואם כן צריך להבין מה תירץ ומה בכך שהוסיף שמדובר שיש עדים כשרים שראו שנפלו למים, הרי החשש הוא שמא לא מתו, ואת עדות הנשים שראו את הסימנים אי אפשר לקבל מחשש שמשקרות. המהדיר שם מציע לפרש בדומה להסבר רבי עקיבא איגר בדעת התוס', שהואיל ויש עדים כשרים על הנפילה למים שאין להם סוף, שוב אין כאן אלא חומרא מדרבנן, ולכן איננו מחמירים לחשוש שהנשים משקרות, ובכל זאת בטביעות עין לבד אינן נאמנות כי בכך אנו בכל זאת חוששים שהנשים המעידות מדמות (הוא לא ביאר שהרוב מבטל את החזקה כי לשיטת הריטב"א בדבר שבערווה צריך שני עדים גם כשאין חזקה).
לגבי איכות הסימנים כותבים התוס' שאם סימנים דאורייתא מדובר כאן אפילו בסימנים בינוניים, ואם להלכה סימנים דרבנן אזי מדובר כאן בסימנים מובהקים (שכמבואר בבבא מציעא כז ע"ב הם מועילים מדאורייתא לדעת כולם) או שמדובר בבינוניים בצירוף טביעות עין.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה המשמעות הנחת תפילין?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
