ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- דברים
אב התשפ"ה
מפטיר חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ (ישעיהו א)
פרשת דברים – שבת חזון
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת דברים 105 פסוקים = מוֹנְבַּז , הילני , עָלָה
עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן : חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה .ובימי מונבז המלך היו ימים טובים לתלמידי חכמים, ונצחו לכותים וצדוקים ובייתוסים. ואח"כ גרמו עוונותינו ועלו אספסיינוס וטיטוס בן אשתו והחריבו בית שני והעיר, והגלו את אבותינו לרומי, זו גלות תשיעית. (מדרש עשר גלויות) מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם?! אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה; אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ; אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת; אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת; אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי; אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא. (בב"ב יא.) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ (ירמיה ד ז) פרש"י נבוכדנצר.
בפרשת דברים יש שתי מצוות לא תעשה (ספר החינוך)
לא תעשה : שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בדיני תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות • שלא יירא הדיין בדין מאדם רע.
פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. אמרו חז"ל: 'שלושה נביאים ניבאו בלשון איכה'. משה רבינו (דברים א' יב):'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' , ישעיה הנביא (א כא נקראת בהפטרה): 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים' וירמיה הנביא במגילת איכה הנקראת בתשעה באב:'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס' . אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בנוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם, ואמר: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם . ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה . ירמיה ראה אותם בנוולם, ואמר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד . (דב"ר יא י). ועוד לפי שבפרשה מוכיח משה רבינו את בני ישראל על ענין המרגלים דכְתִיב: וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא , אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם - וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. (תענית כט.)
ביום תשעה באב יש להרבות בצדקה לעניים ולתלמידי חכמים שהרי בסתם יום התענית יש לתת צדקה כמו שאמרו בסנהדרין דף ל"ה, ופסקו מרן בשו"ע יו"ד סימן רנ"ו, דכל תענית שמלינים הצדקה הוי כשפיכות דמים וכל שכן בצום התענית הזה שהוא לילה ויום, וגם כי הגלות היה בעבור שגזלו מתנות עניים כמו שכתוב במדרש על פסוק (איכה א ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי , לכן כדי לתקן עון זה יש לנו להרבות צדקה, ומה גם כי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) דאֵין יְרוּשָׁלָיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א כז): צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה . וגדולה צדקה שמקרבת הגאולה, ולכן יש לנו להרבות בצדקה כהיום הזה, וכן נהגו עם בני ישראל בכל המקומות להרבות צדקה לעניים ולתלמידי חכמים ביום תשעה באב, והוא סגולה נפלאה לכפר עוונות וגם לקרב הגאולה, והגם שכתב הרב מגן אברהם או"ח סימן תקנ"ד ס"ק כ"א, דכמו שאסור בשאלת שלום כמו"כ אסור לשלוח דורון דהוי בכלל שאלת שלום, נראה דזהו דוקא דורון בין איש לחבירו שאין בו סרך מצוה, אבל לתת לתלמיד חכם דורון דהוי מצות צדקה ומחזיק ביד לומדי תורה, אדרבא יותר עילוי יש היותו בתשעה באב, ואינו אסור אלא כעין משלוח מנות בפורים וכמו שכתב הרב פרי מגדים שם בחלק אורח חיים, ועיין בספר אליהו רבה שם, ומה גם כי יש עילוי גדול לשכינה בנתינת צדקה בימים אלו, ועוד כי דורון הוא דבר מלבוש או איזה חפץ ותכשיט, אבל לשלוח לו מעות ובפרט כשהתלמיד חכם הוא נצטרך ורוצה להוציא לפרנס את בני ביתו, ודאי שהוא מצוה גדולה שאין למעלה ממנה שהרי אמרו בסתם צדקה שמקרבת הגאולה, וכל שכן עם היות צדקה עם עמלי תורה שממהרת יותר.
(מועד לכל חי סימן י' חודש מנחם)
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב . (א א)
ה' ספרים מתחילין בא', אֵלֶּה הַדְּבָרִים , אַשְׁרֵי הָאִישׁ (תהלים א), אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ (איוב א), אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א), אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ (דה"א א), כנגד ה' אלפים, ה' חומשים. כנגדם ה' מסכתות מתחילין בא', אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר (פאה), אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר (פסחים), אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם (ראש השנה), אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים (בבא קמא), אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת (כלים). ה' אלפין בפסוק (שמות כ ב) אָ נֹכִי יְ-הוָה אֱ -לֹהֶיךָ אֲ שֶׁר הוֹצֵא תִיךָ מֵאֶ רֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. כנגד ה' אלפים שערים שלמד על כל מצוה כדאיתא בא"ב דרבי עקיבא. (הרוקח)
אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ . (א ב) על י"א יום בשנה שמתאבלים על חֹרֵב על חורבן בית המקדש, והיינו ט' ימים של חודש אב וי"ז בתמוז וי' בטבת, הרי אחד עשר יום. (כלי יקר). אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא (עמוס ג ח) ט' הימים מר"ח עד התענית יש בהן שעות מנין אַרְיֵה . (אגרא דכלה)
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ . (א כב) לכאורה קשה כיון שהיה זה בשנת מ' שכבר מתו כל דור המדבר, ובניהם שהיו פחות מבן כ' זכו להיכנס לארץ ישראל מהו שאמר וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם , מהי התוכחה בכך שהרי אבותיהם כבר מתו.
אלא לפי שהאבות היו מביאין גם את בניהם באהליהם והיו מתלוננים כמ"ש במדרש וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם מלמד שהיו יושבין במשכניהם ומחבקין את בניהם ואומרים להם אוי לכם למחר יהיו צולבים מכם וכו' וז"ש שאם לא יזכו בניהם יהיו להם כ"כ עונש ובכיה לדורות אם לא ייטבו מעשיהם ועמהם ידבר משה כאן בפרשת דברים ומוכיחן שגם אתם תקרבון אלי בעצת אביכם וזה שזכר כאן שהבנים המרו ומתלוננים בלי טעם קודם ששמעו ממרגלים עַם גָּדוֹל וָרָם ממנו וגו' וז"ש משה להם כי אמרתם בְּשִׂנְאַת יְ-הוָה וגו' וזה אינו כמ"ש טוֹבָה הָאָרֶץ וגו' אבל הוא אוהב אתכם ואתם שונאים אותו כמ"ש משל אומרים מה דבלבך על רחמך מה דבליביה עלך כפרש"י בחומש וזאת שנאת חנם שהיה להם לבנים לגבי הש"י במעשה המרגלים הביא להם בכיה לדורות בבית שני שהיה להם שנאת חנם כמ"ש פ"ק דיומא וז"ש בכאן אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם כו' דהיינו שנאת חנם למקום ב"ה. (חידושי אגדות – תענית כט.)
גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-הוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם . (א לז) כתב האוה"ח - והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל (תענית דף כט.) שאמרו בפסוק (במדבר י"ד, א( וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד )סוטה דף ט( שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד )מדרש תהלים עט (בפסוק מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ-לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ וגו' וז"ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-הוָה בִּגְלַלְכֶם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק וצא ולמד משירת האזינו, ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים באמצעות קידוש ה' הגדול והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים.
ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת , אמר: כיון דאידחי אידחי. וחכמים לא הודו לו (מגילה ה ב). פירוש שרצה לעקור צרת תשעה באב כלל ועיקר ולגלות הקץ על ידי שחל בשבת יום הקדוש, והואיל ואידחי ידחה לגמרי. ולכן לא הודו לו חכמים, כי אין לדחוק את הקץ. (טעמי המנהגים - עבודת ישראל)
מה הטעם שרבינו הקדוש דוקא ביקש לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת . דהנה אמרו בגמרא: אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה, (שבת קה:) ואִם נוֹלַד בֶּן זָכָר בְּאוֹתָהּ הַמִּשְׁפָּחָה נִתְרַפָּאת כָּל אוֹתָהּ הַמִּשְׁפָּחָה (ירושלמי מועד קטן ג ז). והנה בתשעה באב לאחר חצות – זמן לידת בן דוד. והנה בתשעה באב שחל להיות בשבת, רבינו הקדוש דמדבית דוד קאתי (שבת נו א), הרגיש בשבת שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה, וביקש לעקור את התענית לגמרי, אמר: הואיל ואידחי אידחי; מה שאין כן שאר החכמים, שאינם מאותה המשפחה, לא הרגישו בזה.
אמרו רז"ל) ירושלמי כלאים ט ג( יום שנפטר רבינו הקדוש – ערב שבת היה , והתעסקו כולי עלמא בכבודו, ואחר כך באו כולם לביתם, והיה עוד זמן לכל אחד להחם חמין ולצלות דג ולהדליק את הנרות, וכד ערבא שמשא קרא הגבר, וידעו שנדחה שבת והמתין בעבור כבודו דרבינו הקדוש; ולא נמצא כן בשארי הצדיקים. להיות שהוא בסברתו דחה אבילות דתשעה באב בעבור קדושת שבת וכבודו, והיה זה שכרו, שנדחה שבת בעבור כבודו. (בני יששכר אב צום החמישי)
שאלות
א. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ (א כב) שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם. וסימנך אֵלַי .
א. רמז בפרשה שצריכים לחזור בתשובה בחודש אלול.
ב. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם . (א יג) פרש"י - חֲכָמִים כְּסוּפִים. מה הטעם שחכמים נקראים כְּסוּפִים .
ג. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב . (א א) מה הטעם שמשה
רבינו לא הוכיח את עם ישראל על ששת הנסיונות שהיו להם קודם מתן תורה – אחד על הים, שנים במן, אחד בשליו, ושנים במים. דכתיב (במדבר יד כב)
וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים . עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה שנים בים ושנים במים שנים במן שנים בשליו אחת בעגל ואחת במדבר פארן. (ערכין טו.)
ד. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ . (ישעיה א – בהפטרה) איתא בחז"ל (ברכות י:) מַאי דִּכְתִיב (ויקרא יט
כו), ' לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם ' - לֹא תֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דִּמְכֶם. וצריך ביאור היכן מרומזים דבריהם בפסוק.
ה. כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ .
(ג יא) מה הטעם דכתיב הֲלֹה בה'. ולא כתיב הֲלֹא .
ו. ראיה בפרשה שבית דין מצווים לקבל את הגרים.
ז. בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב . (א א) רמז במילים וְדִי זָהָב למאמר חז"ל (ברכות כ:) אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד , וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ ?! אָמַר לָהֶם:
וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ , וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.
ח. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם . (א ט) פרש"י - אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל? אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע
לָהֶם אֶת הַיָּם וְהוֹרִיד אֶת הַמָּן וְהֵגִיז אֶת הַשְּׂלָו, לֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם? וכו' וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה (מל"א ג,ט( אֶפְשָׁר מִי
שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם ) שם ה יא( אוֹמֵר: מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט וְגוֹמֵר? וקשה שבשעה שאמר שלמה כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט עדיין לא נאמר עליו וַיֶּחְכַּם מִכָּל
הָאָדָם , שלכך שאל חכמה מאת ה' כדי לשפוט את העם.
ח. וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה . (א מד) פרש"י - מַה הַדְּבוֹרָה הַזֹּאת,
כְּשֶׁהִיא מַכָּה אֶת הָאָדָם – מִיַּד מֵתָה, אַף הֵם, כְּשֶׁהָיוּ נוֹגְעִים בָּכֶם – מִיָּד מֵתִים. חז"ל פירשו שלא היו ממיתים אותם דכתיב (יד מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי
הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה. פירוש שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין. מה הטעם שלא היו הורגים בהם. שהרי משה רבינו הזהיר אותם
(יד מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְ-הוָה וְלֹא יִהְיֶה יְ-הוָה עִמָּכֶם .
ט. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם . (א טו) פרש"י - שֶׁתִּנְהֲגוּ בָּהֶם כָּבוֹד, רָאשִׁים בְּמִקָּח, רָאשִׁים בְּמִמְכָּר,
רָאשִׁים בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, נִכְנָס אַחֲרוֹן וְיוֹצֵא רִאשׁוֹן (ספרי). מה העניין בזה שהוא נכנס אחרון לביתו מביהכ"נ או מבית המדרש ויוצא ראשון מביתו לביהמ"ד.
י. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם . (א ט) מה הטעם דכתיב אֲלֵכֶם חסר. ומצינו דכתיב מלא (שמות ג יג) וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי
אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם . (שם ג יד) כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם . (שם ג טו) יְ-הוָה אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם . ועוד.
כ. וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ . (א יט) מתי הגיעו
בני ישראל לקדש ברנע, משם שלחו בני ישראל את המרגלים.
ל. מספר הימים שהוכיח משה רבינו את בני ישראל לפני מותו בכל חומש דברים.
מ. מה הטעם שלא נופלים על פניהם בתשעה באב כל היום כולו.
נ. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ . (ב לא) לכאורה היה ראוי שידבר עמו בלשון עתיד כדרך
(ב כה) אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ כי הרי עדיין לא התחיל. גם מלת רְאֵה מיותרת. גם מלת אֵלַי מיותרת כי נודע שעמו היה מדבר. מהו לְפָנֶיךָ ולא לפניהם.
ס. וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה יְ-הוָה לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר
אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה . (ג כא) מה הטעם שפתח ב' מְּלָכִים ' וסיים ב' מַּמְלָכוֹת '.
ע. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם . (א ג) פרש"י - מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הוֹכִיחָן
אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה. מִמִּי לָמַד? מִיַּעֲקֹב, שֶׁלֹּא הוֹכִיחַ אֶת בָּנָיו אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה. והא קתני (בב"מ לא.) (ויקרא יט יז) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ - אֲפִילּוּ מֵאָה
פְּעָמִים. כתב המאירי - ר"ל שאם הוכיח ולא קבל אפילו מאה פעמים חייב לחזור ולהוכיחו אם כן למה נאמר תּוֹכִיחַ ללמד שאפילו תלמיד שראה ברבו
דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. ובמסכת שבת מבואר שכל שיש בידו להוכיח ולא הוכיח הרי הוא נתפס על עונותיו של אותו החוטא.
פ. וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר ס וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב . (ב ח) מה הטעם שיש פסקא באמצע
הפסוק.
צ. לוּלֵי יְ-הוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ . (ישעיה א ט) כשחטאו ישראל לא היה ביניהם ובין הסדומים הרבה הבדל אלא
זו. מדוע היא נקראת 'מעט'.
ק. מה הטעם שאין מקדשין את הלבנה במוצאי שבת חזון (אפילו כשלא חל תשעה באב במוצאי שבת)
ר. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן (א יז) מה הטעם שאין לדיין להסתכל בפניהם של בעלי הדין בעת שטוענים את טענותיהם.
ש. וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג כא) מה הטעם דכתיב יְהוֹשׁוּעַ מלא. מספר השנים שעברו מזמן שיהושע נכנס לארץ עד שמלך דוד המלך רמוז
במילה יְהוֹשׁוּעַ .
ת. יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה . (א ו) פרש"י - וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה: הַרְבֵּה גְּדֻלָּה לָכֶם וְשָׂכָר עַל יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה;
עֲשִׂיתֶם מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה וְכֵלִים, קִבַּלְתֶּם תּוֹרָה, מִנִּיתֶם לָכֶם סַנְהֶדְרִין, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. (ספרי) מה הטעם שהקדים את הקמת המשכן לקבלת התורה
וקודם ניתנה התורה, ולמה הזכיר את המנורה יותר משאר כלי המשכן, כגון ארון שולחן מזבח וכדומה.
תשובות
א. אִ שָּׁה ל וחות י ום – ר"ת אֵלַי . פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה , וְשִׁיבֵּר הַלּוּחוֹת , וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד. (יבמות סב.) וזהו (במדבר יג ב) שְׁלַח לְךָ לְדַעְתְּךָ: אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ; אִם
תִּרְצֶה – שְׁלַח. ואסכים על ידך. (הרוקח) *
א. אֲ נָשִׁים לְ פָנֵינוּ וְ יַחְפְּרוּ לָ נוּ (א כב) ר"ת אלול , רמז שצריכים האנשים הכשרים לחזור בתשובה בחודש אלול ולחפש על כל מי שיש בידו מעשים רעים
לחזור בו. (רבינו אפרים)
ב. ביישנים לשון בושת כלומר שמתביישים לקחת שוחד. [וכתיב (אבות ה כ) וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן]. ויש מפרשים מלשון כִּסוּפִים (בראשית לא א) נִכְסֹף
נִכְסַפְתָּה , פרש"י – חָמַדְתָּ, (תהלים פד ג) וכן נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי , (איוב יד טו) לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִּכְסֹף . (עטרת זקנים) א"נ כתיב (ויקרא יט לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה
תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן . כתב השו"ע (יו"ד רמד א) מצות עשה לקום מפני כל חכם אפי' אינו זקן אלא יניק וחכים ואפי' אינו רבו רק שהוא גדול ממנו וראוי
ללמוד ממנו וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה. ואמרו חז"ל (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. כְּסוּפִים היינו שיער שֵׂיבָה. *
ג. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. (יבמות צז:) כיון שקיבלו ישראל את התורה נחשבו לגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וכל עוונותיהם נמחלו ונמחקו. לכך הוכיחם משה רבינו
רק על החטאים שחטאו לאחר מתן תורה. (פניני הגר"א)
ד. דם שמו קודם התפילה לפי שעיקר שם אדם הוא 'דם' על שם רביעית דם שחיי נפשו תלויים בו. ואמנם אחרי הדבקו בה' על ידי תפילתו שזהו עיקר
המכוון בתפילה נתווסף אות א' על שמו. ואמנם מי שאינו מתפלל רק מהשפה ולחוץ בלי דביקות כלל ולבו רחוק מה', זה גם אחרי התפילה דם שמו. וזה
שאמר וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם וכו' גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ כי לבכם רחוק ממני, באופן שגם אחרי התפילה יְדֵיכֶם רק ' דָּמִים ' מָלֵאוּ . (ר יוסף נחמיה עה"ת)
ה. ה' דורות עברו עד שראוה – כיצד שלמון מבאי הארץ היה, שלמון בועז עובד ישי דוד, וכשלכד דוד את רבת בני עמון ראה הערש. (הרוקח, רבינו אפרים)
פירש הרמב"ן – והנה, נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון , והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר
כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו, וזה טעם הנה , כלומר הנה העדות קיימת, שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד, וקיימת
היא ברבת בני עמון, כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה. *
ו. וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ . (א טז) מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בְּבֵית דִּין - הֲרֵי זֶה גֵּר, בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ - אֵינוֹ גֵּר.(יבמות מז.) עוד
אמרו שם: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר בִּזְמַן הַזֶּה, אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר וכו' וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. קִיבֵּל - מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. מַאי טַעְמָא
שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן. כתב הרשב"ץ (זוהר הרקיע עשין כה) נצטוו בזה בית דין לקבל גרים. שהיא מצוה מיוחדת לבי"ד לקבלם ולא לדחותם. (עבד המלך)
ז. ז ן ה ארץ ב ונה ירושלים ר"ת זהב – והם שלושת הברכות הראשונות בבהמ"ז שהן מדאורייתא. רואים מהגמרא 'וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם
מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה' שהקב"ה מוכן לוותר לנו על כל חטאינו כולל חטא העגל הרמוז במילים וְדִי זָהָב , מפני שאנו מדקדקים
בבהמ"ז. (מדשן ביתך בשם אגרת הטיול)
ח. חכם היה שלמה עוד מקודם – כדכתיב (משלי ט ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד , וכתיב (דניאל ב כא) יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין , וכתיב (שמות לא ו) וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב
נָתַתִּי חָכְמָה , תרגום יונתן - וּבְלִבָּא דְּכָל חַכִּימֵי לִיבָּא אוֹסִיפִית רוּחַ חוּכְמָתָא. ונתן לו הקב"ה חכמה יתירה. (מושב זקנים)
ח. חילול השם הוא אילו היו הורגים בהם כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל. דכתיב שם (כא א) וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי . אבל לא הרגו אחד מהם.
(דעת זקנים) [ שֶׁבִי פירש"י – אינה אלא שפחה אחת.] ר"ת ש בו ב ת י שראל *
ט. טירחה היא לציבור שצריכים לקום מפניו וזהו דרך ענוה שציוה משה רבינו שיכנס גדול הדור אחרון או ראשון כדי שלא יטריח הציבור לקום לפניו.
(עטרת זקנים)
י. י' פעמים הוכיחם, כנגד י' פעמים שנכתבה מיתת משה בתורה. לכך כתיב אֲלֵכֶם חסר י'. (הרוקח) *
כ. כ"ט בסיון הגיעו בני ישראל לקדש ברנע ומשם שלחו את המרגלים לתור את הארץ. (החזקוני)
ל. ל"ו ימים לפני מותו (החזקוני) אֵלֶּה הַדְּבָרִים - אֵלֶּ " ה ימים התחיל משה משנה תורה לפני מותו דכתיב (א ג) בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (א ה) הוֹאִיל
מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת . והוא מת בשבעה באדר הרי ל"ו ימים מא' שבט ועד שבעה באדר. (רבינו אפרים) וי"א ל"ז ימים קודם מותו. (הרא"ש)
מ. מועד הוא דכתיב (איכה א טו) קָרָא עָלַי מוֹעֵד , ואין נופלים על פניהם כל היום כולו להראות אותו כיום מועד שמובטחים אנו שיהפך אבלנו לששון
ולשמחה. כדכתיב (ישעיה סא ג) לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר ' וכו'. (סדר היום – סדר תשעה באב, ערוך השולחן תקנט ה)
נ. נבואה הראה לו וזהו שאמר רְאֵה . והנה כבר התחיל לתת האמורי לפניו על ידי מה שהכניע שרו תחילה. וזהו שאמר אֵלַי כי הוא לבדו ראהו כפות ואילו
היה עם סיחון התחתון היה נגלה לישראל וזהו שאמר לְפָנֶיךָ ולא לפניהם. וכיון שכבר החילותי אני לתתן בידיך את השר העליון ואת ארצו העליונה לכן
הָחֵל גם אתה משה לבדך ורש אותו תחילה בשמים כדי שעל ידי כן יוכלו ישראל לרשת אח"כ את ארצו התחתונה. ('עץ הדעת טוב' לרבינו חיים ויטאל זיע"א)
ס. סיחון ועוג היו האדירים שבכל המלכים בעת ההיא וכל מלכי כנען היו מעלים להם מס כדי שישמרו עליהם. וכן אמר דוד (תהלים קלה יא) לְסִיחוֹן מֶלֶךְ
הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן . שאחרי שהרגו לסיחון ועוג נשארו רק מַמְלְכוֹת כְּנָעַן כאילו בלא מלכים. (אזנים לתורה)
ע. עבירות שכבר עשה אין לו לאדם להזכיר לחבירו עבירות שעשה, כגון שיאמר לו עברת על כך וכך עבירות, אלא סמוך למיתה כדי שלא יתבייש ממנו.
התם ר"ל שאם אדם רואה את חבירו שרוצה לעשות עבירה [ועדיין לא עשאה ובידו להפרישו ממנה] הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים. (מושב זקנים)
פ. פסקה המלכות מיהודה כשברח צדקיהו דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה . וזהו מֵאֵילַת בעבור (יחזקאל יז טז) אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ. וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר – שלא
שמע לעצת ירמיהו שנקרא 'גבר', דכתיב (איכה ג א) אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ . 'ירמיהו' בגימטריא אֲנִי הַגֶּבֶר (271). והפסיק – אז נפסקה
מלכותו. (ילקוט האזובי) רמז להם הגלות שבני עשיו יעקרו מלכותם של ישראל. מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כמו שנאמר (ירמיה נב ח) וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִ דְקִיָּהוּ בְּ עַרְבֹת יְ רֵחוֹ
ר"ת צבי . מֵאֵילַת שע"י האָלָה והשבועה שנשבע אל נבוכדנצר וביטלה. (רבינו אפרים)
צ. צדקה היה לישראל גם כשחטאו שנאמר (יחזקאל טז מו) וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ , אלולא הַמַּתָּן של צדקה שהייתם עושים,
כִּמְעָט כִּסְדֹם הייתם רעים מהם, שנאמר לוּלֵי יְ-הוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ . ולא עמד לישראל בימי המן אלא צדקה שהיו עושים,
שנאמר (יחזקאל יא טז) וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט , ומנין ידענו שהצדקה מעט שמה, שנאמר לוּלֵי יְ-הוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט , שהייתם מחזיקים
ידי עניים, אבל סדום (שם טז מט) יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה . ולמה נאמר כִּמְעָט שהיא קטנה מפני עושיה אבל לפני המקום גדולה. (שה"ש זוטא א - עבד המלך)
ק. קבלת פני השכינה נחשבת קידוש הלבנה, ואין מקבלין אותה אלא מתוך שמחה, והאידנא אסורים בשמחה. (טעמי המנהגים בשם המהרי"ל)
ר. רשע אסור להסתכל בפניו – ואמרו חז"ל (אבות א ח) וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִּינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. לכך אין לדיין להסתכל בפניהם של בעלי
הדין בשעה שטוענים את טענותיהם. (הש"ך חו"מ יז י בשם ספר חסידים) *
ש. שצ"ז שנים מכניסתן לארץ עד שמלך דוד המלך כמניין יְהוֹשׁוּעַ . (397) לכך כתיב מלא. וכן דויד בן ישי בגימטריא שצ"ז. (397 עם הכולל)
יְהוֹשׁוּעַ מלא ו' כי ו' סדרי משנה סדורים כל כך ובכל רמ"ח איברים, וכתיב (לד ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה . (הרוקח, רבינו אפרים) *
ת. תיקון לחטא העגל הוא מעשה המשכן, כדי שלא תיפול רוחם בקרבם שאמנם קיבלו התורה בסיני אבל חלילה יצא שכרם בהפסדם בחטא העגל. לפיכך
הקדים מעשה המשכן שהיה תיקון לחטא העגל. והזכיר במיוחד את המנורה שהנר המערבי דלק בה בנס ולא כבה והיתה זו עדות לכל באי עולם
שהשכינה שורה בישראל למרות חטא העגל. פרש"י - וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה. (שבת כב:) (משכיל לדוד)
מקורות / חידודון *
א. פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? אֲמַר: וּמָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא דִּבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״ — אֲנִי, שֶׁמְּיוּחָד לְדִבּוּר בְּכׇל שָׁעָה וְשָׁעָה, וְלֹא קָבַע לִי זְמַן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָּדִי״. שִׁיבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח, שֶׁהוּא אֶחָד מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ , מַאי דְּרַשׁ? דִּכְתִיב: ״וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״. הַיּוֹם כְּמָחָר: מָה מָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְּהָאִידָּנָא נְפַק לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידָּנָא. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם — דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד שַׁבְּתָא. (יבמות סב.)
ראשי תיבות שלשה אלו הם שפ"ה [ה וֹסִיף יוֹם אֶחָד, פֵ רַשׁ מִן הָאִשָּׁה, שִׁ בֵּר אֶת הַלּוּחוֹת], ומשה רבינו ע"ה היה לו אות בשפה שלו שהוא נביא אמת, מפני כי בטבע אינו יכול לומר בומ"ף שהם בשפתים כמצטרך, ועם כל זה היה מוציא אותם כראוי בדרך נס, לכך בשלשה דברים שהם ראשי תיבות שָׂפָה גם כן נתאמת שהוא אמיתי. (בן יהוידע שבת פז.)
יום אחד הוסיף משה [ מדעתו ]. הך 'מדעתו' פירושו מדעתו וחכמתו שהוציא מכח דרש ד"היום ומחר" (פסוק יא), 'מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו'. שכל דרש שהוציאו רבנן מכח יתור נקרא 'דברי סופרים', דסוף סוף לא נכתב זה בפירוש בכתוב, ואי משום הדרש – זה הדרש הוא מדברי סופרים, שיש להם רמז בקרא, ובשביל כך יקרא 'דברי סופרים'. [ו]בפרק הנחנקין (סנהדרין פח ע"ב) (ו)קאמר שם חומר בדברי סופרים משל תורה, דאין חייב זקן ממרא אלא בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון תפילין שאסור לעשות חמש טוטפות. ואף על גב דילפינן ארבע בתים מדברי תורה 'ט"ט בכתפי שתים, פ"ת באפריקי שתים' (סנהדרין ד ע"ב), כל זה אינו אלא מדברי סופרים. וראיה לזה שכל דבר שבא מכח דרש אינו כמו מן התורה, דהא כמה דברים שהם בודאי מדרבנן ואסמכוה אקרא. (גור אריה – שמות יט טו)
ב. וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכְמָה . פירש"י לשון נטריקון דבר הכתוב זקן זה קנה. וקשא היכא רמיזה חכמה כי בנטריקון ליכא אלא 'זה קנה'?
דאמרו בגמרא (ברכות נו:) הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה דכתיב (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה , הטעם כי התורה שהיא החכמה נקראת לקח טוב דכתיב (משלי ד, ב) לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם , ומספר 'לקח טוב' [155] עולה 'קנה' [155].
ועוד כי התורה ניתנה מימין דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ , והימין הוא חסד שהוא שם א־ל דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם , ולכן כתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ , ונחלקה התורה לחמשה ספרים כנגד חמשה חסדים שהם ה' פעמים א־ל שעולה מספרם 'קנה' ולכן הרואה קנה בחלום יצפה לחכמתה של תורה.
ועל כן כיון דדריש הנטרקון 'זה קנה' נרמז בזה החכמה ולכך אמר אֵין 'זָקֵן' אֶלָּא שֶׁקָּנָה חָכְמָה. אי נמי זה דדריש בנטריקון הנזכר במלואה כזה זי"ן ה"א [73] עולה מספר חכמה [73]. (בן יהוידע – קידושין לב:)
ה. הֲלֹה הִוא . בה"א כתיב - יבא מי שמלך הל " ה שנים והוא דור חמישי שלמון בועז עובד ישי דוד ויקח הערים האלה. דבר אחר מרמז על משה שהיה ה"א ה"א אמה ודלג י' אמה וכלי מלחמתו י' אמה והכהו בקרסוליו שהוא י' אמה. (בעה"ט)
הֲלֹה הִוא כתיב - אף לאשתו היה לה מטה גדולה כמו מטתו מברזל. (עטרת זקנים)
ח. כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים - אמר ר' נחמיה מה דבורים יש להם דבש ועוקץ אף התורה כן. דבש לעובדיה ומקיימים אותה. ועוקץ לעובריה ומבטלים אותה. (ילקוט האזובי)
י. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מִיתוֹת כְּתוּבוֹת עָלָיו עַל משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת : (דברים לב, נ): וּמֻת בָּהָר : (דברים ד, כב): כִּי אָנֹכִי מֵת : (דברים לא, כט): כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי : (דברים ד, כז): וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי : (דברים לג, א): לִפְנֵי מוֹתוֹ , (דברים לד, ז): בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ : (דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' : (יהושע א, א): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה : (יהושע א, ב): משֶׁה עַבְדִּי מֵת . מְלַמֵּד שֶׁעַד עֲשָׂרָה פְּעָמִים נִגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא נִתְחַתֵּם גְּזַר הַדִּין הַקָּשֶׁה עַד שֶׁנִּגְלָה עָלָיו בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁלֹא תַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, כז): כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן . (דב"ר יא י)
ר. שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לוֹ: קַצְתָּ בְּחַיַּי? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ . רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: עֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת , מִשּׁוּם דְּאִסְתַּכַּל בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע. (מגילה כח.)
קשה כיון דאיכא איסורא בזה מאי רבותיה ? רוצה לומר אפילו לצורך גדול כגון דאותו רשע עשה עבירה והעדים מעידים לפניו שצריך להסתכל בו כדי שיהיה לו טביעות עין לידע על מי מעידין העדים או שצריך לעשות לו דרישה וחקירה לדבר עמו באריכות שמוכרח להסתכל בו או לצורך אחר כיוצא בזה ורבי יהושע בן קרחה היה נזהר גם בצורך גדול. (בן יהוידע שם)
וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז יְכַוֵּן עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה כח.) בְּפָסוּק ״ לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט ״ וְגוֹ׳ (מלכים ב ג:יד), מִכְּלָל שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי אָדָם רָשָׁע, וְהוּא אָמְרוֹ כָּאן וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם , פֵּרוּשׁ, לֹא תַעֲשׂוּ עַצְמְכֶם אֱלֹהֵי מַסֵּכָה שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּכֶם. (אוה"ח ויקרא יט ד)
שו"ע חו"מ סימן יז סעיף י - אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים כשקבלו עליהם את הדין וידון כל אחד לכף זכות. כתב הש"ך - ועפ"ז כ' בס' חסידים דאין להסתכל בפני הבע"ד כשטוענים דאסור להסתכל בפני רשע.
שלשה פנים אסורות לראות . פני ע"א פני אשה פני רשע. פני רשע שנאמר (מלכים ב ג יד) אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ . פני אשה שלא היתה רשאית השונמית ליכנס לפני אלישע דכתיב (מלכים ב ד טו) וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח וכתיב (איוב לא א) וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה . פני ע"א דכתיב (ויקרא יט ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וכתיב (יחזקאל ח ה) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה ולא אמר ראה וָאֶרְאֶה כי בדמות אדם היה דמות זכרות ונקבות נזקקין זה בזה על ידי כישוף וע"י אבן שואבת דבר אחר בלא זקיקה וכתיב (יחזקאל ח ג) מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה ובשנייה דילג מושב ואמר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה וזהו מהם [מָה הֵם] עֹשִׂים. מהם חסר ה' דמות זכרותם ונקבותם ולא אמר ראה ולא אראה לפי שאסור לראות בשעה שהבריות נזקקים ולא אמר ראה בנשים מבכות את התמוז ולא בעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' הרי שאסור להסתכל בצורת ע"א ובצורת רשע ובצורת אשה. ג' פעמים אמר הראי' הרואה אתה כנגד ג' פרצופים שעשה מנשה ובשביל פיקוח נפש מותרין שלשתן לראות שהרי יונדב בן רכב נכנס בבית ע"א כדי שלא יהרג שום צדיק. וכתיב (בראשית יט טז) וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו וכתיב (בראשית לג י) כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי . מה פני אלהים אחרים אסור אף פני רשע אסור אבל להנאתן אפילו לפיקוח נפש אסור שאם עולה טינא בלבו שיצר הרע מתגר' בו לראותם ימות ולא יראנה. ואסור לראות שום אדם והוא מתבייש ממך אם תראנו כגון אדם רודף אחר חבירו לתת צדקה והוא מתבייש אם יראנו שום אדם ואם מביא שום דבר לשוק למכור או שום חפץ מן השוק או אפילו עוסק בשום מלאכה או אפילו בביתו והוא מתבייש אם תראה אותו אל תעמוד שם והשמט ממנו. (ספר חסידים קעח)
ש. וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג כא) היה צריך לומר בתורה ל"א פעמים יהושע, כיון שהכניע ל"א מלכים במלחמת הכניסה לארץ ישראל ונזכר רק ל' פעמים ולכן כאן נקט יְהוֹשׁוּעַ מלא. (פרדס יוסף בשם מהרי"ל דיסקין)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהו הסוד של פורים בשנה מעוברת?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אנחנו קודש למענך
איך ללמוד אמונה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
