ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תצא
אלול התשפ"ה
מפטיר רָנִּי עֲקָרָה (ישעיה נד)
פרשת כי תצא
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת כי תצא 110 פסוקים = ימין , לוּ חָכְמוּ , נדון
בפרשת כי תצא 74 מצוות, מתוכן 27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
פרשת כי תצא היא הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בכל חמשת חומשי תורה.
עשה : דין יפת תואר ⋅ תלייה לחייבים בתלייה ⋅ קבורת המת ⋅ השבת אבידה ⋅ הקמת משא לישראל ⋅ שילוח הקן ⋅ מעקה ⋅ קדושין באשה ⋅ שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם ⋅ סקילת החייבים בסקילה ⋅ אונס ישא אנוסתו ⋅ להתקין יד במחנה ⋅ להתקין יתד במחנה ⋅ הלוואה לנכרי בריבית ⋅ קיום מוצא שפתים ⋅ להניח השכיר לאכול מדברים ידועים ⋅ לגרש אשה בשטר ⋅ שישמח חתן עם אשתו שנה ראשונה ⋅ השבת המשכון לבעליו כשצריך לו ⋅ נתינת שכר שכיר ביומו ⋅ שכחה ⋅ מלקות לרשעים ⋅ ייבום ⋅ חליצה ⋅ להציל הנרדף ⋅ לזכור מעשה עמלק ⋅ להכרית זרע עמלק. לא תעשה : שלא למכור אשת יפת תואר ⋅ שלא להעביד אשת יפת תואר ⋅ שלא להלין המת⋅ שלא להתעלם מן האבידה ⋅ שלא להניח בהמת חברו רובצת תחת משאה ⋅ שלא תעדה אשה עדי איש ⋅ שלא יעדה האיש עדי אשה ⋅ שלא ליקח האם על הבנים ⋅ שלא להניח מכשול ⋅ שלא לזרוע כלאים בכרם ⋅ שלא לאכול כלאי הכרם ⋅ שלא לחרוש בכלאים ⋅ שלא ללבוש שעטנז ⋅ שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו ⋅ שלא לענוש האנוס ⋅ שלא יגרש האונס את אנוסתו ⋅ שלא יקח סריס בת ישראל ⋅ שלא יקח ממזר בת ישראל ⋅ שלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל ⋅ שלא לקרא שלום לעמון ומואב ⋅ שלא להרחיק זרע עשיו אלא עד שלשה דורות ⋅ שלא להרחיק מצרי אלא עד שלשה דורות ⋅ שלא יכנס טמא למחנה לויה ⋅ שלא להחזיר עבד שברח לא"י ⋅ שלא להונות עבד שברח לא"י ⋅ שלא תהיה קדשה מבנות ישראל ⋅ שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב ⋅ שלא ללוות בריבית מישראל ⋅ שלא לאחר הנדרים והנדבות ⋅ שלא יניף השכיר חרמש על קמת חבירו ⋅ שלא יאכל השכיר בשעת מלאכה ⋅ שלא יחזיר המגרש גרושתו שנשאת ⋅ שלא להוציא חתן מביתו שנה ראשונה ⋅ שלא לחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש ⋅ שלא לתלוש סימני צרעת ⋅ שלא למשכן בע"ח בזרוע ⋅ שלא למנוע עבוט מבעליו בעת שצריך לו ⋅ שלא יעיד קרוב ⋅ שלא להטות משפט גר ויתום ⋅ שלא למשכן אלמנה ⋅ שלא ליקח עומר השכחה ⋅ שלא להכות ישראל לשוא ⋅ שלא לחסום בהמה ⋅ שלא תינשא היבמה לאחר ⋅ שלא לחוס על הרודף ⋅ שלא נשהה משקל חסר ⋅ שלא נשכח עמלק.
בפרשת 'נח' קוראים את כל ההפטרה. בפרשת 'ראה' קוראים את חציה השני מפרק נ"ד פסוק יא ואילו בפרשת 'כי תצא' קוראים את חציה הראשון המתחיל במילים רָנִּי עֲקָרָה ועד פסוק י'. המשך פרק נ"ה משמש כהפטרה לתעניות ציבור לחלק מהמנהגים (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב) בתפילת מנחה.
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ . (כא י)
ירמוז אל עזיבת התורה שבכתב ותורה שבעל פה הנקראים אביו ואמו כנודע וז"ש (כא יג) וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ ועיקר התשובה הזו להיותם מקובלת תהיה בחודש אלול הנקראת יֶרַח יָמִים הנוראים כי אז תפלתך נשמעת ושערי תשובה פתוחים כמ"ש (ישעיה נה ו) דִּרְשׁוּ יְ-הוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב ובסוד אֲ נִי לְ דוֹדִי וְ דוֹדִי לִ י (שה"ש ו ג) ר"ת אלול כי אז נהפך הקב"ה ידיד ואוהב אל האדם השב בתשובה ובסופי תיבות ד' יודין כנגד ארבעים יום מן אלול עד יוה"כ. ואחר יום הכפורים בא חג האסיף לאסוף את הנשמה הנקראת אשתו כנ"ל ואז נקרא חג שמחתנו שמחת חתן וכלה ואז זמן הנישואין תָּבוֹא אֵלֶיהָ ותקרא בעל נשמה שליט עליה וז"ש וּבְעַלְתָּהּ וגם היא ברצונה תרצה וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה כנ"ל וזה ביום שמחת תורה כי אז השם יתברך חתן ישראל הנקראים כלה כנודע גם האדם שואב נשמתו כמשז"ל (ירושלמי סוכה ה א) 'לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בֵּית שׁוֹאֵבָה שֶׁמִּשָּׁם שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ', ירמוז אל ענין הנשמה כי זולתה לא ישיג האדם רוח הקודש. והם הז' ימי חופה הם ז' ימי סוכות מקדימין אל החופה הנעשית ביום שמחת התורה הוא הכתובה והתנאים שבין החתן והכלה הקב"ה וישראל כדרך יעקב ורחל שהקדימו ז' ימי חופתה לעבודתו בעבורה, וְהָיָה אִם ח"ו תחזור לסורך ולֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ ירצה אני מבקש ממך שלא תחטא במזיד ולהכעיס כי ע"י כן תגרום עונש לנשמה אמנם וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ ולא תשתעבדה תחת חטאותיך בשני אופנים. הא' וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה תחת היצה"ר בַּכָּסֶף בשביל הנאות וכסופים ותאוות גופך והב' לֹא תִתְעַמֵּר ותשתעבד בָּהּ וזה יהיה בהיותך חוטא להכעיס כנ"ל כי די לך באשר תחטא במזיד לתיאבון בלבד כאשר לא תמצא היתר כי בזה אתה מענה אותה וז"ש תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ ויספיק לה עינוי הזה ולא תגרום לה גם כן עונש בעוה"ב וזה אם תחטא להכעיס וכמשאז"ל (קידושין מ.) אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו יִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ ויעשה מה שלבו חפץ. (עץ הדעת טוב)
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וכו' זה הפסוק נדרש על יצה"ר, כי כשילחם האדם עמו בכל עת הקב"ה מוסרו בידו, וביותר בחודש אלול, וכן אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ בגימטריא לו אלול (103 עם הכולל), וזהו לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם . (לקמן לב כט) ר"ל אלולי שישראל חכמים וחוזרים בתשובה מר"ח אלול ואילך ומסתכלים בתורה ומעיינים בה ומבינים לאחריתם פירוש לעשרת ימי תשובה שבאים אחר אלול כמעט לזה היה להם אֵיכָה , וזהו שסמך אח"כ (לב ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה , ו חכם גימטריא אלול (68 עם הכולל), ר"ל לוּ חָכְמוּ איזהו חכם זה המזכה את הרבים ודורש להם על ענייני התשובה מר"ח אלול ואילך, ועוד המפשפש במעשיו וחוזר עליהם בתשובה מר"ח אלול ואילך. (רבינו אפרים)
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ . (כב ח) רמז כשתשוב בתשובה ותבנה בתי הנפש אשר הרסת וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה עיקר התשובה לעשות גדר וסייג שלא ליגע באיסור והכל לשמו יתברך, גַגֶּךָ בגימטריא שם המיוחד י-הוה (26) וכשיש גדר לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ שלא תפגע באיסור. כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ שאם יעבור יהיה ממנו מהסייג. (חומת אנך)
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח . (כה יט)
עֲמָלֵק בגימטריא 240, זֵכֶר בגימטריא 227, כאשר תמחה את תיבת זֵכֶר מתיבת עֲמָלֵק , יישאר שלוש עשרה, שהוא בגמטריא של המילה אֶחָד , לרמז שביום שימחה זכר עמלק, (זכריה יד ט) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הוָה אֶחָד . (פרפראות לחכמה)
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי-הוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר . (שמות יז טז) בַּעֲמָלֵק ר"ת ק דש ע צמך במ ותר ל ך, עי"ז יכולים להילחם בעמלק. (אלף הכתב)
שאלות
א. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים . (כב ז) מה הטעם שלא נזכרה אריכות ימים בכל מצוות התורה כי אם בשתי
מצוות אלו שלוח הקן וכיבוד אב ואם דכתיב (שמות כ יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ .
ב. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי (כא כג) מה הטעם דכתיב קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בכפל לשון.
ג. וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים . (כא יג) מה הטעם דכתיב יֶרַח יָמִים ולא כתיב חֹדֶשׁ יָמִים .
ד. כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (כב ו) קַן צִפּוֹר זה בית המקדש וסמיך ליה כִּי תִבְנֶה בַּיִת . זש"ה גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ (תהלים פד ד) בפסוק זה רמז
לבית המקדש הראשון והשני.
ה. תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח . (כה יט) ובגמרא (בב"ב כא ב) כאשר בא יואב לפני דוד אמר לו מה הטעם שהרגת את הזכרים בלבד
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא 'זְכַר' אַקְרְיוּן. וצריך טעם למה כתבה תורה בלשון כזה שאפשר לטעות בו רק על הזכרים ולא על הנקבות.
ו. ראיה בפרשה שביצים של עופות טהורים כשרות לאכילה.
ו. רמז בפרשה מנהג ישראל להכות את המן בשעה שמזכירים את שמו בקריאת המגילה. וכתב הרמ"א (או"ח תרצ יז) שֶׁמַּכִּים הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת הַמְּגִלָּה בְּבֵית
הַכְּנֶסֶת (אַבּוּדַרְהַם).
ז. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה . (כא יז) מה הטעם שהבכור נוטל בירושה
פי שנים משאר אחיו.
ח. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם . (כה יז) מה הטעם שקוראים את פרשת זָכוֹר לפני פורים, דווקא בשבת. ולא בשני או חמישי.
ט. בזיתים ובכרמים נאמר (כד כ) לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ , לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ (כד כא), ולא נזכר שמה ברכה, מה הטעם שרק בשכחה נאמר לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְ-הוָה
אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ .
י. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הוָה א-ֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ . (כא י) מה הטעם דכתיב וּנְתָנוֹ בלשון יחיד. הול"ל 'וּנְתָנָם'.
כ. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. (כא יב) מה הטעם דכתיב אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ ולא 'אֶל בֵּיתֶךָ'.
ל. ראיה בפרשה שאיסור צער בעלי חיים הינו מדאורייתא.
מ. כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם . (כא יח) פרש"י - וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ:
הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת
חַיָּב. אמאי מיתתו בסקילה החמורה דכתיב וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת ולא מיתתו בסייף. וכתב הרמב"ם 'כל מיתה האמורה בתורה סתם היא
חנק וההורג את חבירו מיתתו בסייף'. סקילה חמורה מן השריפה ושריפה חמורה מן הסייף והסייף חמורה מן החנק. (הל' סנהדרין פרק י"ד א' ד')
נ. וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ (כד ג). את נוסח הגט נוהגים לכתוב על פני 12 שורות. והטעם משום שתיבת 'גט' בגמטריא 12. (תוס'
בשם ר"ת - גיטין ב א). מה הטעם שבחרו דווקא בשם 'גט' ולא בצירוף אחר שערכו 12, כמו 'חד' או 'זה'.
ס. כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ . (כח ב) כתב רבינו בחיי - ע"ד הפשט יזהיר שישתמר האדם מן
הסכנה, כענין שכתוב (דברים ד ט) הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד , ולכך יצוה כי כשיבנה ביתו שיעשה מעקה לגגו ולא יניח ברשותו נזק ומכשול
להכשל בו בני אדם, ולא ישים דמים בביתו. כתב הרמב"ם (הל' ברכות יא ח) כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה. אם עשה מעקה
מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה. וכתב הרמב"ם (שם ו ב) - ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה.
מה הטעם שעל המעקה מברכים ועל מים אחרונים לא מברכים , ושתיהם משום סכנה.
ע. מִנַּיִין שֶׁלֹּא יְגַדֵּל אָדָם כֶּלֶב רַע בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאַל יַעֲמִיד סוּלָּם רָעוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ' לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ ' (כב ח) (בב"ק טו:). לכאורה למה לי
קרא ' לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ ' להכי. תיפוק ליה מקרא (ויקרא יט יד) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל . דהרי כלב רע וסולם רעוע אין לך נתינת מכשול יותר
מזה.
ע. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ . (כד ז) מה הטעם שגונב נפש ומכרו דינו במיתה,
והוא לא הרגו.
פ. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר . (כא טז) ואם תאמר והרי יעקב נטל הבכורה
מראובן ונטלה ליוסף. וכתיב (בראשית כט לא) וַיַּרְא יְ-הוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה .
צ. לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל י-ְהוָה (כג ד) מה הטעם שהקדים עמוני למואבי והלא מואב נולד קודם. דכתיב (בראשית יט לו-לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם . וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם . ואיך בנותיהם מותרות.
ק. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי (כא כג) לכאורה למה כתבה התורה כאן טעם ולא כתבה טעם בשום
מצוה. ועוד כיצד דוד הסכים לתלות את בני שאול דכתיב (ש"ב כא ו) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְ-הוָה וַיֹּאמֶר
הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן . דבר זה הוא נגד משפט התורה, שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ.
ר. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה . (כא יא) מה הטעם שקורא לה יְפַת תֹּאַר ולא יְפַת מַרְאֶה .
ש. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ . (כא י) מה הטעם דכתיב וּנְתָנוֹ בלשון יחיד, הול"ל וּנְתָנָם .
ת. וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ . (כא כב) חֵטְא הוא שוגג ומשפט מָוֶת אינו אלא במזיד. מדוע נאמר וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא .
תשובות
א. אכזריות ורחמנות הם שתי מידות הפוכות – אין השלמות ניכרת באדם אלא אם עובד את ה' בשתי מידות הפוכות. לפי שאם מצטיין במידה אחת אין
הכרח שהוא צדיק, רק שכך טבעו, לא כן כשמתנהג בשתי מידות הפוכות יחד אז מוכיח עצמו כעבד נאמן לעשות רצון אביו שבשמים בכל ענין ולא רק
לפי אפיו וטבעו. ודווקא בצרוף שתי המידות הללו גם יחד מגיע האדם לתכלית השלמות. (פניני הגר"א)
ב. בית דין קוברים אותו בקבר בית הדין - אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין שהם החמורות, וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין שהם הקלות. נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת
הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. (סנהדרין מו א) לכך קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ תחילה בקברות המתוקנים לבית הדין ואח"כ בקברות אבותיו. (הרוקח)
ג. גט שבו כותבים 'ירח' נישואי אשת יפת תואר יסתיימו בהם. מצינו בכתובה כותבים את התאריך ל'חודש'. ולא כותבים 'ירח'. כדי לא לפתוח פה לשטן, כי
הלשון 'ירח' מוזכר אצל גירושין (דברים לג יד) 'גֶּרֶשׁ יְרָחִים' פרש"י - שֶׁהָאָרֶץ מְגָרֶשֶׁת וּמוֹצִיאָה מֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ. התורה מבשרת לך שסופך לשנוא אותה
ולגרש אותה. (זכרון שמואל)
ד. דְרוֹר שנים עמד בית המקדש הראשון (410). גַּם צִפּוֹר שנים עמד בית המקדש השני (420 עם הכולל). (רבינו אפרים, הרוקח) *
ה. המן נתלה רק הוא ובניו הזכרים ולא הנקבות לפי שהם היו מאומות אחרות ולא מעמלק לכן כתבה תורה בלשון זכר. (טעמא דקרא)
ו. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (כב ז) לאכילתך. למדנו מכאן שהביצים נאכלים אף על פי שהם יוצאים מן החי. (החזקוני) וקי"ל שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן
הטהור – טהור. (בכורות ה ב) וכל מקום שנאמר צִפּוֹר בטהור הכתוב מדבר, אבל עוף טמא אינו בר שילוח, כדאמר ר' יצחק (חולין קלט ב) עוף טהור נקרא
עוף ונקרא צפור, והטמא אינו נקרא אלא עוף בלבד. (החזקוני) צִפּוֹר בגימטריא עוף טהור. (376) (הרוקח)
ו. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (כה ב) ס"ת של וְהָיָה אִם בִּן מצטרפים למלה 'המן', ונסמך לזה הַכּוֹת הָרָשָׁע . מכאן רמז למנהג להכות את הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת
הַמְּגִלָּה. (הגר"א)
ז. זריזים ומלומדים היו הבכורות בעבודת הקב"ה, אך לאחר שנלקחו הלויים לעבוד במקומם [לאחר חטא העגל] ציוה הקב"ה שלא תינתן ללוים נחלה
ורק המעשרות יינתנו להם. לפיכך נוטל הבכור פי שניים – חלקו הראוי לו וחלק הראוי ללוי. (חזקוני) א"נ משום שהוא עשה אותו אב (משך חכמה -
שמות ד כב) ומפני שאהבתו קודמת (מורה נבוכים - ח"ג פ' מב). א"נ לפי שהיה נכנס תחת אביו בהשגחת הבית והבנים וזה החלק חלף עבודתו אשר
יעבוד. (אם למקרא) א"נ כי הוא ראוי ראשית לירש ממנו. (רשב"ם) א"נ נוטל פי שנים כיון שיש בו קדושה ונוטל חלק שלו וחלק של ה'.(תפארת יהונתן)
ח. חילול שבת גרם לביאת עמלק כיון שראה עמלק שחיללו השבת שיצאו ללקוט מן נתעורר ובא על ישראל. ולא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא
כדי שיעסקו בתורה וציוה הקב"ה לזכור תמיד שנאתו ואיבתו, התקינו לקרוא פרשת זכור ביום השבת לעוררנו עד כמה חמור איסור חילול שבת.
(מעם לועז בשם דרישה לחיים מכילתא)
ט. טרח כבר בקצירה ועימור וקשה לפניו בשכחה למסור מעשי ידיו לאחרים, לפיכך נאמר בו ברכה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ
ולפום צערא אגרא. משא"כ בפאה עדיין לא טרח בקצירתה, מסיקה או בצירה, ומה שטרח בנטיעת האילן כבר נשכח ממנו. (אזנים לתורה)
י. יצה"ר המקטרג ביותר בשעת הסכנה במלחמה ועליו אמר וּנְתָנוֹ יְ-הוָה א-ֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ . (כלי יקר) *
כ. כבודה עליו לשמור לפיכך ראוי שתשב בתוך הבית פנימה וזהו וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, להורות כי מה שנצטוה לנוולה ולהמאיסה הוא רק בעבורו אבל
לא להכלימה בפני אחרים. היות וצריכה לגלח את ראשה ולגדל צפורניה חייב להושיבה בתוך ביתו פנימה לבל תתבזה בעיני הבריות. (פניני הגר"א)
ל. לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו . (כב י) כתב החינוך - מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות
דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כׇּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכּוֹן , וכל
הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. (תקנ) לפי שהשור מעלה גרה ונראה כאוכל כל שעה והחמור רואה ומצטער. ד"א לפי שהשור מלך
בבהמות ודמותו על כסא הכבוד, והחמור בהמה בזויה ואין הזיווג נאה. ד"א רחמיו של הקב"ה עַל כָּל מַעֲשָׂיו ואין כח החמור ככח השור. (החזקוני)
מ. מקלל אביו ואימו דינו בסקילה, שנאמר (ויקרא כ ט) אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ . פרש"י - 'זוֹ סְקִילָה'. מדכתיב אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ הוי כמו
מקלל אביו ואימו. (דעת זקנים) א"נ כיון שהוא מלסטם את הבריות אינו משמר שבתות ונתחייב סקילה. (הרא"ש)
נ. נפרדות ומרוחקות שתי האותיות ג-ט זו מזו לחלוטין, לא תמצא אותן מופיעות זו לצד זו לא בשורש ולא בשום מילה בתנ"ך. משום כך קראו לזה 'גט',
לרמז שספר כריתות מפריד לחלוטין בין איש לאשתו כשם שהאותיות הללו נפרדות לגמרי, ואין שום חיבור וצירוף ביניהם כלל. (פניני הגר"א) תרגום
אונקלוס וְיִכְתּוֹב לַהּ גֶּט פִּטּוּרִין וְיִתֵּין בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַּהּ מִבֵּיתֵיהּ.
ס. סילוק היזק שכבר נמצא לא מברכים כגון מים אחרונים. משא"כ בעשיית מעקה שהוא עושה מעשה קיים כדי להישמר מסכנה עתידה מברכים.
(ברכת אברהם סימן ר"ד) א"נ מצות מעקה אינה מצוה שכלית דעל כל פנים ההולך שם ישמור את עצמו שלא יפול. ועל מצות שכליות לא תקנו ברכה.
(ערוך השולחן חו"מ תכז י). א"נ במצוות דרבנן לא מברכים משום סכנה, אבל במה דהוה מן התורה מצוה מה בכך דהוי משום סכנה אם התורה עשתה
למצוה והוא מתרי"ג מצות ומן רמ"ח עשין. (שו"ת קנאת סופרים להגר"ש קלוגר סימן מ"ב) (פנינים מבי מדרשא)
ע. עצה רעה קמ"ל - שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, ואמרינן במדרש (ספרא) לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה
הוגנת לו. (החינוך רל"ב) קרא ' לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ ' קמ"ל אזהרה לנותן מכשול אע"פ שלא הכשיל, לאיסורא מיד אפי' בדליכא עדיין מי שיכשל בהן.
(ביאור על ספר המצוות לרס"ג) וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בגימטריא 'כלב רע הנובח וסולם רעוע'. (881) (רבינו אפרים)
ע. עני חשוב כמת – ואין לך עני כעבד כי מה שקנה העבד קנה רבו לפיכך מעלה עליו הכתוב כאילו שפך את דמו. א"נ לפי שגורם לזה שיהרג, שמתוך
שנגנב זה מאצל אביו ואמו ונתגדל אצל אחרים אינו יכול לכבד אביו ואמו כראוי ומקללם ומכה אותם נהרג, ולכך נענש זה הגונבו כאילו שופך דמים.
(רבינו אפרים)
פ. פשיעתו של ראובן היה, ונתנה ליוסף בפרנסתו לאביו. ואפילו הכי לֹא יוּכַל לְבַכֵּר , ואם פשע לאביו יביאהו לבית דין כדמפרש ואזיל. (הרא"ש, דעת זקנים)
צ. צנועה היתה שקראה לבנה בֶּן עַמִּי בלשון נקיה, לפיכך הקדימה. והם נתכוונו לשם שמים לפיכך נקיבותיהם מותרות. (הרוקח)
ק. קידוש השם בפרהסיא היה - שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. וּמָה עָשׂוּ? פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ: אֵין
לְךָ אוּמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ כָּזוֹ. וּמָה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ - בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמָה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ - יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! מִיָּד נִתּוֹסְפוּ
עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף. (יבמות עט א) ודווקא מי שנתלה על שם חטאו אסור להשאירו תלוי, משא"כ מי שנתלה על חטא אבותיו מותר להשאירו.
(טעמא דקרא) *
ר. רעב בעיר מפני שהם במצור משתנות פניהם לכך אמר יְפַת תֹּאַר , כלומר שהיא ראויה לקבל היופי שחסרה בימי הרעב. (הרא"ש)
ש. שר שלהם יתן בידכם לפיכך כתיב וּנְתָנוֹ כדי שיהיה לכם נוח לכובשם למטה. וּנְתָנוֹ בגימטריא 'זה שר' (512). (רבינו אפרים) א"נ הכונה כאיש אחד
(רבינו בחיי)
ת. תשובה עשה אחרי שנתחייב משפט מות וממילא הפך להיות שוגג כגון שצעק שהוא מתחרט על העבר ומקבל על העתיד, ומכיון שעשה תשובה מיראה
נעשו לו זדונות כשגגות. על כך אמרה התורה וְהוּמָת , שאע"פ כן אינו ניצל ממות, דקי"ל (מכות יג ב) חַיָּיבֵי מיתה בידי שמים, אִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה בֵּית דִּין
שֶׁל מַעְלָה מוֹחֲלִין לָהֶן. חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, אִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מוֹחֲלִין לָהֶן. לפיכך כתיב כאן חֵטְא ולא עוון. כי העברה נהפכה
ממזיד לשוגג. (פניני הגר"א) *
מקורות / חידודון *
ד. קן הצפור רומז לשכינה שהיתה שרויה בבית המקדש ('מאה שערים' שער שבעה וארבעים), שהצפור היא השכינה והקן הוא בית המקדש ('ילקוט ראובני' כי תצא כב, ו בשם הזוהר), והאפרוחים והביצים רומזים לישראל שהם מצפצפים בתפילותיהם לאמם המקננת על הארץ ('תיקוני הזוהר' תיקון ו דף כא ע"א) ו'יושבת' עליהם, כמו שנאמר "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" (דברים כב, ו) ('ילקוט ראובני' בשם הזוהר). ולפי שהשכינה הלכה בגלות עִם ישראל, אז היא כמו הצפור הנודדת מהקן ('מאה שערים'). וזה נרמז בפסוק "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵא-לֹהָי" (תהלים פד, ד), "גַּם צִפּוֹר" – בגמטריא עם הכולל יוצא ארבע מאות ועשרים כמספר השנים שעמד בית המקדש השני. "דְרוֹר" – בגמטריא יוצא ארבע מאות ועשר כמספר השנים שעמד בית המקדש הראשון ('רבינו אפרים על התורה').
י. רמז נאה במ"ש ביומא (דף ס"ט) דאנשי כנסת הגדולה בעו רחמי על יצרא רע"ז ונמסר בידם וביטלוהו ושוב בעו רחמי על יצרא דעבירה ונמסר בידם אלא שהיה נחרב העולם דלא אשתכח אפי' ביעתא בת יומא בכל א"י והחזירוה וסימו עינו דלא לגרויי בקריבי ע"ש וזהו הרמז כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ תרי שהם יצר ע"ז ויצר עבירה וּנְתָנוֹ לאחד בְּיָדֶךָ דהיינו יצרא דע"ז ומהשני וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ לעשות לו סימוי דיהיה מועיל קצת. (נחל קדומים)
נ. ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה. (תוס' שם)
ק. ומה שלא בקשו רק שבעה , כי לא היו יותר, כי ידעו שיהונתן לא הסכים בעצת שאול להרע עם הכהנים ועמהם כי היה בעל ברית דוד:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן . כי דבר זה הוא נגד משפט התורה, שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כ"ז רק מדין מלך כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מלכים הלכה י), שהמלך הורג רבים ביום א' ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם, ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה, וכמ"ש ביבמות (עט א) שהיה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד בל יפשטו ידם בגרים הגרורים האלה, לכן אמר המלך אֲנִי אֶתֵּן , מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת. (מלבי"ם)
ת. שוגג - החטא בשוגג צריך תשובה מעליתא, ואי לא עבד תשובה ענוש יענש והנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח ד). ובזמן שהיה בית המקדש קים היה מביא קרבן ועושה תשובה ומתכפר (עי' ירושלמי מכות פ"ג, ה"ו), וגם עתה צריך תשובה ובמקום קרבן ונשלמה פרים שפתינו. והמון העם חושבים שכשחטא בשוגג הוא פטור לגמרי, דמאי הוה לה למעבד, ואף אם מצטער מעט תכף חלף הלך צערו, וזה אפלו על המזיד. ויותר אדם מצטער על אבדת זוז אחד ממה שמצטער על עברה אחת, וזה מחמת שבעוונותינו הרבים עינינו חשכו מראות ברע אשר גרמנו מה למעלה. ולפי האמת ראוי להצטער ולהתמרמר על העברה צער בנפש, יותר ויותר מעל פרידת נפשו מגופו. וכמו שההורג בנו יחידו בשוגג, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כן ביותר צריך להצטער על העברה בשוגג. וכמו שהשופך קיתון של שמן על בגדיו החמודות אפלו בשוגג, בגדיו מתלכלכים, ואם הם בגדי המלך, ענוש יענש אשר לא פקח עיניו ולא נזהר בזהירות מרבה, ואם היה באנס, נהי שלא יענש, אבל על כל פנים צריך הוא לתקן את אשר עות ולכבס הבגדים היטב ולתקנם ולהחזירם לקדמותם, כן הדבר הזה, שהחוטא במזיד יגדל ענשו על אשר זדון לבו השיאו להכעיס את המלך בפניו ולהמרות את פיו וללכלך היכלו ומלבושיו בצואת עוונותיו, ופגם בשמות ועולמות וקלקל צנורות השפע וכהנה רעות רבות שגורם החוטא. על הכל ענוש יענש ביסורים קשים ומרים. ואם רוצה לנצל צריך לסגף עצמו ולקבל עליו יסורין כאשר יוכל שאת, ואם יבואו לו יסורין מן השמים יקבלם באהבה ושמחה. (פלא יועץ – שוגג)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה המשמעות הנחת תפילין?
אנחנו בצד של החזקים!
איך עושים קידוש?
איך מותר להכין קפה בשבת?
לבדוק את החמץ שבלב
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מתי נכון לומר סליחות ?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
