בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש בראשית
  • וירא
קטגוריה משנית
undefined
13 דק' קריאה • 44 דק' צפיה
מעשה האדם והברכה האלוקית שיחת הרה"ג זלמן ברוך מלמד לפרשת וירא (תשפ"ו) התעוררות של מטה גורמת להתעוררות של מעלה ◆ הברכות צריכות כלי שיש בו ממש ◆ הפעולות שעושה אברהם להמשיך עליו את הברכות ◆ הכוח שנתן הקב"ה לעם ישראל◆ הנהגת העולם תלויה בהתנהגות שלנו ◆ גישת נפש החיים לעומת גישת החסידות ◆ דייקנות במצוות ◆ הצורך לשלב את שתי הגישות ◆ קובע מקום לתפילתו ◆ הכנה רוחנית לתפילה ◆ אסור לוותר על שום חלק מארץ ישראל ◆ ההבטחה על הארץ היא נצחית התעוררות של מטה גורמת להתעוררות של מעלה נפתח בדברי 'אור המאיר', ספר מיוחד ונפלא, נכתב על ידי אחד מראשוני דרשני החסידות. על הפסוק "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹקים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (בראשית כא כב), הוא מפרש שכל מה שאתה עושה, כנגד זה הקב"ה עושה. הכול מתחיל מהאדם, האדם עושה מעשה, והקב"ה עושה כנגדו, וכמו שמדייקים, "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהילים קכא ה), ה' צלך, כמו צל, כל תנועה שאדם עושה זה ניכר בצל. כל פעולה שאדם עושה, כנגד זה ריבונו של עולם עושה. אצל אברהם אבינו זה ניכר באופן מיוחד. אומרים חז"ל, "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב ד). כלומר, אדם שמבטל את רצונו לפני ה' וכל הרצון שלו זה הרצון לעשות את רצון ה', אזי רצונו נהפך לרצון ה' וממילא הרצון שלו משפיע וכביכול ה' עושה את רצונו. אבל הדברים הרבה יותר עמוקים. הזוהר אומר לנו על הפסוק "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם" (בראשית טו א), רבי יהודה פתח "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז יא), כלומר, כשאני לדודי אז הוא משתוקק אליי, התעוררות למטה גורמת להתעוררות של מעלה. הברכות צריכות כלי שיש בו ממש הזוהר ממשיך ואומר, הברכות לא מגיעות מלמעלה אלא במה שיש בו ממש, שנאחז בדבר ממשי, בפועל, שאינו ריקם. שואל הזוהר, מנלן - מאשת עובדיה. פסוק זה לקוח מההפטרה, שם אמר לה אלישע, "הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת, וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן" (מלכים ב ד ב). מה זה אסוך שמן, כמה זה אסוך שמן? הזוהר אומר זו כמות שיש בה כדי לסוך אצבע קטנה. זה כלום, טיפה, קצת שמן שנשאר שאפשר לשים על אצבע קטנה. אמר לה ניחמתני. ממשיך הזוהר ואומר, לא ידעתי איך ימשיכו הברכות מלמעלה למקום ריק, עכשיו שיש לך שמן זה המקום שימצאו בו ברכות. שמן זה ביטוי של ברכה, "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן" (תהילים קלג ב), ובהמשך שם כתוב "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (שם ג). כל דבר שנמשך מלמעלה צריך שיהיה לו איזה שהוא בסיס למטה, וכל התעוררות של מטה גורמת להתעוררות של מעלה. ממשיך הזוהר ואומר, בוא ראה שולחן לחם הפנים שהברכות יוצאות ממנו. כלומר, התורה ציוותה להביא לחם הפנים ולשים על השולחן בבית המקדש, במשכן. ומה תפקיד שולחן לחם הפנים - להמשיך את הברכות מלמעלה. ולכן על שולחן לחם הפנים היה לחם תמיד. עד כדי כך תמיד שחז"ל אומרים לנו (מנחות יא ז) שכשהיו מביאים את לחם הפנים החדש בשבת, היו מחליפים את הלחם הקודם עם הלחם החדש, חלק מהכוהנים היו עומדים מצד צפון של השולחן עם הלחם החדש וחלק אוחזים בלחם הישן, אלה מוציאים ואלה מכניסים שלא יהיה רגע אחד שהשולחן יהיה בלא לחם, וזאת כיוון שהשולחן גורם לשפע שנמשך כל הזמן. הפעולות שעושה אברהם להמשיך עליו את הברכות ממשיך הזוהר, בוא וראה, "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו א), אחר שרדף אברהם אחרי ארבעת המלכים והרג בהם, מתגלה אליו הקב"ה ומבטיח לו, "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (שם). כלומר, אתה עשית השתדלות, אתה גמלת חסד עם לוט, אתה מקבל על זה שכר. אנחנו פוגשים את הדברים האלה בכל הפרשיות הללו על אברהם אבינו, כל צעד שאברהם עושה הקב"ה ממשיך ומוסיף עליו ברכה. בתחילה הקב"ה מבטיח לו את הארץ הזאת, כאן הקב"ה כבר מבטיח לו יותר, "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם יח), אומר לו בלשון עבר, אשר נתתי לך כבר, זה נתון ועומד, ההבטחות הולכות ומתגברות. ככל שאברהם אבינו פועל יותר, צובר עוד זכויות, הקב"ה נותן לו עוד ועוד ברכות. הכל מתחיל מהאדם. זה קורה גם מעצם הליכתו של אברהם לארץ ישראל. גם הזוהר מזכיר זאת קודם. כתוב "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ...לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (שם יא לא) ואחר כך כתוב, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ "(שם יב א), כלומר, הייתה התעוררות לבוא לארץ ישראל ואז הקב"ה מצווה אותו לבוא אל הארץ. זה הסדר, הכול מתחיל ממך, אתה מתאמץ ועל גבי זה באה סייעתא דשמיא ובא שפע של ברכה. הכוח שנתן הקב"ה לעם ישראל אומר נפש החיים (שער א ז): "וזה שאמר דוד המלך עליו השלום "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהילים קכא ה). היינו שכמו שנטיית הצל אצל איזה דבר, הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה, כן בדמיון זה כביכול הוא יתברך מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכן מפורש במדרש: אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אהיה אשר אהיה. מהו אהיה אשר אהיה? כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך (מובא ברמב"ן שמות ג יג). וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך, מהו ה' צלך כצלך, אם אתה משחק לו הוא משחק לך ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך אם אתה מראה לו פנים זועמות או מוסברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה ה' צלך כשם שאתה הווה עמו הוא הווה עמך. ובזוהר תצוה (ח"ב קפד, ב) בוא וראה (בתרגום) העולם התחתון עומד לקבל תמיד וכו' והעולם העליון אינו נותן אלא כפי מה שהוא עומד כפי העולם התחתון, אם הוא עומד בהארת פנים מלמטה אז כך מאירים לו מלמעלה, אם הוא עומד בעצבות נותנים לו דין כנגדו. כנגד זה עבדו את ה' בשמחה כי שמחת האדם מושכת עליו שמחה אחרת עליונה, כך גם עולם התחתון הזה כמו שמתעורר כך מושך מלמעלה" זאת אומרת, כאשר אדם עצוב, באים לו דינים, וכשהוא שמח, כנגד זה הקב"ה מרבה לו טובה ומשמח אותו. כאשר אדם עושה את רצונו של מקום, כפי זה הקב"ה מאיר על העולם. אצל נפש החיים זה דבר ממש יסודי, הקב"ה ברא את האדם בצלמו. זאת אומרת, שם אלוקים משמעותו זה כוח כל הכוחות כולם, ולכן כתוב שהאדם נברא בצלם אלוקים, לא כתוב בצלם אדנות, בצלם שם אחר, אלא נבחר דווקא השם אלוקים, כלומר, הקב"ה נתן לאדם מישראל את הכוח מאז מתן תורה, שמה שישראל עושים כך העולם מתקיים. הנהגת העולם תלויה בהתנהגות שלנו ישנה אחריות כבדה מאוד לעם ישראל. עם ישראל הוא כמו נשמה של הגוף, כל פעולות הגוף מתחילות מהנשמה שלו, בכוח הפנימי שלו. עם ישראל הוא נשמת העולם, כפי הנהגתו של עם ישראל כך קיומו של העולם. אנחנו מכירים את זה כבר מדברי חכמים (שבת פח א) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. כלומר, קבלת התורה היא תנאי לקיומו של עולם. אז זה לא רק באופן כללי אלא כפשוטו ממש, שכמו שישראל מתנהגים כך הקב"ה מתנהג עם העולם. זה קצת שונה מתפיסת החסידות. החסידות בונה על חסד ה' ולא על ההתנהגות שלנו. נפש החיים אומר שהנהגת העולם תלויה בהתנהגות שלנו, אם אנחנו מתנהגים כפי שצריך להתנהג ועושים את רצונו של רבונו של עולם, כך העולם יתקדם. זה רצונו של הקב"ה, שהעולם יתקיים במידת הדין. כלומר, כפי מה שאנו נוהגים, כך הקב"ה יתנהג איתנו. זו המטרה האידיאלית, שהאדם יגיע למצב כזה שבזכותו יהיה כל קיומו של עולם. גישת נפש החיים לעומת גישת החסידות החסידות אומרת, שהאדם הוא בשר גשמי, וגם הכוחות הרוחניים שלו מוגבלים. אנחנו צריכים שהקב"ה יתן לנו יותר ממה שאנחנו עושים, שהוא ייתן לנו חסד, שהוא ישפיע על העולם למעלה ממה שאנחנו יכולים לעשות. אז כדי שהקב"ה ישפיע עלינו שפע מעל הזכויות שלנו, אז אנחנו צריכים לנהוג במידה כזאת של חסידות, ואז הוא ינהג איתנו בחסידות. כי הקב"ה נוהג מידה כנגד מידה, אנחנו צריכים לעשות מעשים לפנים משורת הדין, לעשות מעשי חסד, לעבוד את הקב"ה באופן כזה. וכן להתפלל. לכן התפילה בחסידות היא יותר במרכז מאשר התורה, מפני שבתפילה אנחנו באים לבקש מהקב"ה חסד, כי מה שמגיע לנו הוא יתן לנו. אנחנו מבקשים אתה חונן לאדם דעת, אם זה מגיע לנו הוא הרי יתן לנו, אז למה לבקש, אלא אנחנו מבקשים שהוא ייתן לנו יותר ממה שמגיע לנו, מבקשים חסד אלוקי. כאשר אדם בא ומבקש, אז הוא כביכול מעורר את ריבונו של עולם למעלה, לתת לו שפע. כל עניינה של התפילה זה בעצם בקשות יותר ממה שמגיע, ולכן התפילה נעשית במרכזה של עבודת ה', זה עיקר ענייננו לפי ההדרכה של החסידות. לעומת זה, נפש החיים בהשקפתו אומר לא כך. השאיפה שלנו צריכה להיות שנקבל את מה שמגיע לנו לא בחסד. אנחנו צריכים שכל הטוב שהקב"ה ייתן זה יהיה בזכות שמגיע לנו שהטוב הזה יהיה שלנו, שנהיה שותפים בזה בשלמות, לא רק בבקשות אלא ממש בהתנהגות מושלמת. ולכן הדגש הוא על לימוד תורה וקיום מצוות, על הדייקנות בקיום המצוות, וזה הדבר העיקרי ולא בקשה מהקב"ה מעל ומעבר. כמובן, גם לבקש צריך, אבל השאלה על מה שמים את הדגש. זה מזכיר לי, שהשבוע ראיתי מודעה בלוח המודעות, בשורה משמחת, יש תפילה בברסלב בשעה תשע ורבע בשבת. דייקנות במצוות על זה נפש החיים זעק, קריאת שמע בזמנה זו מצוות עשה דאורייתא, שלא בזמנה זה תלמוד תורה בעלמא, זו לא מצוות עשה של קריאת שמע. קריאת שמע זו אחת מהמצוות המרכזיות שלנו, קבלת עול מלכות שמים. ראשית, אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואחר כך מקבל על עצמו עול מצוות. אז קריאת שמע בזמנה זה דבר יסודי, לא יכול להיות שאדם לא יקרא קריאת שמע בזמנה. תפילה מאוחרת זו דרכה של החסידות, שלגר"א היה פחד מכך, שהתורה הולכת ונעקרת. בהתחלה תפילות, אחר כך כל מיני דברים אחרים שעושים לשם שמים, אבל לא כמו שהקב"ה מצווה לעשות. את רצון ה' צריך לעשות כמו שהוא ציווה, לא כמו שאנחנו מתלהבים, מתרגשים, אנחנו לא עובדים את עצמנו. אנחנו עובדים את ה' והוא אמר לנו איך לעבוד אותו ולא איך שאנחנו מרגישים, ולא איך שאנחנו רוצים לעובדו. אדם שעובד את ה' כדי להגיע להרגשה עליונה, הוא עובד את עצמו, הוא לא עובד את ה'. כמובן שהשאיפה השלמה היא, שאדם יתרומם ויתעלה בכל מצווה שהוא מקיים, אבל בראש ובראשונה יש לעשות את רצונו יתברך בדיוק בזמנים הנכונים, בדייקנות של המצוות, דוקא כך הן ממשיכות את השפע. אם אתה עובד את ה' לפי הרגשות שלך, זו עבודה מצומצמת, כל הכבוד לרגשות שלך, אבל אתה בן אדם, אתה עם חושים מוגבלים, ואתה עובד את ה' במגבלות שלך. אבל אם אתה עושה את מצוות ה' כי כך הוא ציווה, שזו מצווה אלוקית, והמצווה האלוקית היא עליונה, ממילא אור ה' מופיע עכשיו על ידי המעשה שאתה עושה, זה לא אתה עושה אלא ריבונו של עולם מופיע על ידך. אז לכן כאשר אדם מקיים את המצווה באופן המדויק שה' רוצה, אור ה' מופיע עליה, ואם אתה מקיים את המצווה כמו שמתחשק לך אז זה לא ממשיך את הגודל הזה של העבודה האלוקית. הצורך לשלב את שתי הגישות בסופו של דבר, כמו שאמרתי, אנחנו צריכים את שניהם, צריך את הבסיס, את הדייקנות, לעשות את רצון ה' כמו שאומר נפש החיים, ולהוסיף על זה כמובן לא להסתפק בזה. נפש החיים הדגיש כל כך את הנקודה הזאת של עשיית המצוות כמו שה' ציווה, אז הוא מרבה להסביר שגם אם אדם למד שלא לשמה, זה גם דבר גדול מאוד. לא כל הזמן לעסוק בלשמה, אלא לעסוק פשוט בלימוד. תלמד את דבר ה', דבר ה' מופיע. כמובן שלכתחילה צריך להתכוון, לזכור ולעבוד את ה' מתוך דבקות, אבל העיקר זה לעשות, להופיע את דבר ה' בעולם. כל מצווה שאתה מקיים אתה מופיע את אור ה' בעולם. ואנחנו מקפידים על שני הדברים. צריך גם לדייק, לא לזוז מדייקנות בזמנים. אמרתי כבר כמה פעמים, בני ישיבות שעוסקים בתורה, לא יכול להיות שלא יקראו קריאת שמע בזמנה, מוכרחים להקפיד על זה, על הזמנים, כמו על כל המצוות כולן. קובע מקום לתפילתו "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'". (בראשית יט כז). חז"ל למדו מכאן, "כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו" (ברכות ו ב). מה משמעותי בדבר הזה שקובע מקום לתפילתו, אם אדם מתפלל בכוונה זה דבר גדול אבל קובע מקום לתפילתו, זה הרי לכאורה דבר חיצוני. אומר רבנו יונה (ברכות דף ג, ב בדפי הרי"ף ד"ה כל הקובע), אם אדם קובע מקום לתפילתו זה מראה כמה הוא מחשיב את התפילה, זה מראה שהוא חושב כיצד הוא יתפלל הכי טוב, איך הוא יתפלל בצורה מסודרת עד כדי כך שהוא אפילו חושב על המקום. התפילה שלו היא תפילה שבאה מתוך תשומת לב, מתוך הכנה גדולה. עצם העניין של המקום מראה על הכוונה. רבנו יונה לא פירש למה קוראים לו אי חסיד אי עניו, אפשר לקרוא לו מתלמידיו של אברהם אבינו שגם אברהם אבינו קבע מקום לתפילתו, אבל למה קוראים לו אי חסיד אי עניו. אומר על כך הצל"ח (ציון לנפש חיה ברכות ו ב) כיוון שהוא רוצה שמשהו יסייע לתפילה שלו, הוא אומר מה עניינה של התפילה שלי, כמה כוח יש לה, כמה משמעות יש לה ,אני כשלעצמי מה אני, אז אם אני אתפלל במקום אחד קבוע, אז המקום הזה יתקדש שוב ושוב, אז התפילה שלי תהיה במקום קדוש, ממילא התפילה תתעלה. כלומר, מתוך ענוותנותו הוא מחפש דרך איך לגרום שהתפילה שלו תתקבל. ולכן אומרים לו אי עניו. הרב צבי פסח פרנק אומר, שאנשים שלא ענווים הם תמיד נפגעים מכל מיני דברים בבית הכנסת, לא נתנו לו את העלייה הנכונה אז הוא עוזב את בית הכנסת, הולך למקום אחר. אחר כך גם שם לא נותנים לו אז הוא שוב כועס... אבל מי שהוא עניו הוא לא מקפיד, גם אם הוא לא קיבל את הכיבוד הזה, לא קראו לו לתפילה, לא נתנו לו להתפלל פעם אחת, לא קראו לו לעלות לתורה או איזה דבר אחר, הוא לא מקפיד, הוא עניו, אז הוא יכול להיות במקום הקבוע, מקום קבוע של תפילה. אבל צריך גם לדעת לא להיות קיצוניים. פעם אחת חיפשתי מניין, הייתי בירושלים והייתי ליד איזו ישיבה, נכנסתי להתפלל מנחה וחיפשתי מקום לעמוד שלא אפריע לאף אחד, אז נעמדתי על יד ארון הספרים. אני רואה שמישהו מסתובב מסביבי כל הזמן והבנתי שכנראה זה היה המקום שלו. חשוב לשמור על המקום, אבל אם בא אורח ואתה צריך לתת לו את המקום שלך, עשית משהו שיעזור לתפילה שלך יותר מאם היית מקפיד על המקום. אם ההקפדה על המקום גורמת לאי נעימות למישהו אחר, או שאתה יכול לעשות חסד עם מישהו אחר, אז לא צריך להיות קיצוני בזה. כל דבר צריך לשקול בשכל, לשקול את השיקולים הנכונים. לא בקיצוניות. הכנה רוחנית לתפילה אנחנו יכולים לפרש זאת גם מבחינה רוחנית. הקובע מקום לתפילתו, זה לא משהו חיצוני בלבד. לפני שאדם נכנס לתפילה הוא נכנס לעולם רוחני, הוא חושב על כך שעכשיו הוא עומד לפני ה'. יראה את עצמו כאילו עומד בבית קודשי הקודשים, עומד לפני ה' ומתפלל. זאת אומרת, הראש שלו יהיה במקום חדש, במקום הזה שהוא עומד לפני ה', לקבוע מקום רוחני ולא רק מקום גשמי, ואז אדם יכול לעמוד ולהתפלל לפני ה'. אומרת הגמרא, (ברכות ח א) "לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת, שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל", "לשמור מזוזת פתחי" (משלי ח לד) המהר"ל (נתיב העבודה ה) מסביר, שפתח אחד עניינו לצאת מהחוץ, ופתח שני להיכנס פנימה. זאת אומרת, אדם נמצא בחוץ, באיזה דבר שמעסיק אותו אז קודם צריכים להוציא מהראש את העניינים שבחוץ, ואחר כך צריכים להכניס את העניינים שבפנים, אלו שני מהלכים. להשתחרר מכל המחשבות, מכל הדאגות, מכל מה שמעסיק את האדם טרם שנכנס לתפילה, ואז להיכנס פנימה. לא להישאר ליד הדלת גם פיזית וגם רוחנית, אלא להיכנס פנימה, להיכנס לתוך בית המדרש. רבי פנחס מקוריץ אומר שהכניסה לבית הכנסת זה כמו מעבר גבול. עומדים שוטרים ובודקים שלא יכניסו דברים שהמדינה לא מסכימה שיכניסו, נשק או דברים אחרים שבלי לשלם מס אי אפשר להכניס. צריך לעבור מבחן. כאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך להרגיש שעכשיו בוחנים אותו, עם מה הוא נכנס. האם הוא נכנס עם דברים שלא שייך להכניס אותם לבית הכנסת, עם מחשבות והרהורים לא מתאימים... יש שומר שרואה מה אתה עושה. אסור לוותר על שום חלק מארץ ישראל הרבי מהוסיאטין, ענף של בית רוז'ין, היה גר בתל אביב והיה רבה' ציוני. הוא הביא בספרו אהלי יעקב מאמר, מדברים שאמר בעניין הדיון שהיה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל, שהיו לזה מתנגדים והיו כאלו שהיו בעד החלוקה. הרב חרל"פ אמר, מוטב לאדם לקצוץ את ידו ולא לחתום על ויתור כלשהוא בארץ ישראל. גם הרבי מהוסיאטין אמר, אני הייתי ממתנגדי התכנית, לא מטעמים כלכליים שמדינה קטנה על שטח קטן זה לא חי הנושא את עצמו, וגם לא מטעמים אסטרטגיים כי הערבים היו נשארים על ההרים ואנחנו רק על השפלה וכו', אלא מטעם אשר יסודו באמונתנו. החלוקה הייתה קשורה בוויתור מצידנו על חלק גדול מארץ ישראל. המטרה הייתה כמובן לעשות פשרה, הערבים רוצים את כל הארץ אנחנו רוצים את כל הארץ, אבל אף אחד לא ויתר על השאיפות שלו. אז הוא אמר, בואו נתבונן בפרשה שלנו. הרמב"ן אומר (בראשית יב ו) שמעשה אבות סימן לבנים וכל מה שקורה אצל האבות זה אחר כך נמשך לבנים. בפרשת השבוע כתוב "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק. וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא ח-ט). במה הוא מצחק, הוא היה מלעיג על תקוות יצחק בירושת הארץ, הוא אמר אני הבכור ואני אזכה בארץ. ושרה אמרה, "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם י) הוא יירש את הארצות שלו, אך לא את ארץ ישראל שם אין לו חלק. אומר הרב'ה, אמנם לא בידינו לעשות את הפעולה הזאת, אבל לוותר מצידנו ודאי לא שייך. שרה אמרה "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" אז אנחנו צריכים ללכת אחריה, מעשה אבות סימן לבנים. ההבטחה על הארץ היא נצחית והוא ממשיך ואומר, הקב"ה הבטיח לאברהם את ארץ ישראל, ושואל אותו אברהם אבינו "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (שם טו ח). פירש הרמב"ן (שם), שאברהם היה ירא שישראל יחטאו ואז לא יוכלו לזכות בארץ ישראל, ולכן אברהם שואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". אז הקב"ה מבטיח לו שהוא ייתן את הארץ הזאת אפילו שלא יהיו ראויים וזו כריתת ברית. שואל השל"ה ( פרשת לך לך טו), מדוע הקב"ה אומר לאברהם בברית בין הבתרים "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שם יג), למה הוא מספר על צרות הגלויות? והוא עונה שישנם שני חששות. חשש אחד שמא יגרום החטא, וחשש שני, אם עם ישראל יהיה בחוץ לארץ וזה ימצא חן בעיניהם, יהיו בניו יורק או בארצות אחרות, אפשר להקים שם כוללים, אפשר להפיץ שם תורה, למה צריך לחזור לארץ ישראל. ואז אפילו שהקב"ה כורת ברית, אבל אם עם ישראל מוותר על הארץ אין מה לעשות עם זה. אז אברהם דואג, אולי הם יתרגלו לחוץ לארץ. אומר לו הקב"ה, לא יהיה להם טוב בחוץ לארץ, יהיה שם ראש עיר שונא ישראל... תמיד יהיה להם שם רע, "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ואחר כך אימה, וחשיכה, אלו צרות הגלות. עם ישראל לא יאהב את חוץ לארץ אז ממילא אין בעיה, כריתת הברית היא מוחלטת. זה מה שמסביר הרב'ה מהוסיאטין. כתוב במדרש, שאברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך זה לא היה לרצונו של הקב"ה: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה" (בראשית כא כח-כט) אמר לו הקב"ה אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות. אתה נתת לו שבע כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן חפני ופנחס ושמשון ושאול וג' בניו. אתה נתת לו שבע כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות ואלו הן אוהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין. אתה נתת לו שבע כבשות בלי רצוני כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים שבעה חדשים". זאת אומרת, יש הקפדה על כך שאברהם אבינו כורת ברית עם אבימלך. לא מוותרים על חלקי ארץ ישראל אפילו לא באופן זמני. ונתפלל שהקב"ה יזכה אותנו שנחזור בקרוב לכל חלקי ארץ ישראל בשלמותם ונזכה לגאולה שלימה.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il