ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהי תוספת שביעית?
ראשית נברר מהי תו"ש. הגמרא במו"ק (ג, ב) מבררת את דין תוספת שביעית ומביאה משנה ממסכת שביעית (א, ד) שדנה בשאלה זו. שיטת רבי עקיבא מובאת במשנה זו כדעת ת"ק:
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
ויש לשאול לשיטת רבי ישמעאל מהיכן לומדים את דין תוספת שביעית. במהלך הסוגיא במו"ק מבררים כיצד התירו ר"ג ובית דינו את דין תו"ש, ובאחת מהאפשרויות ההסבר אומר רבי יוחנן, שלמדו מדין שבת, כשם שבה אין תוספת הוא הדין לשביעית. אכן התוס' (שם ד, א ד"ה מה) שואלים לפי רבי יוחנן שלמדו משבת שאין דין תו"ש, הכיצד רבן גמליאל ביטל את כל תו"ש הרי ביומא אנו למדים שצריך תו"ש? ותירצו שאם היו למדים משם היה מספיק בתו"ש כלשהו, וזמן שכזה אינו בעל משמעות ולכן לא החשיבו. וזאת למרות שאכן צריך להוסיפו אפילו לשיטת רבן גמליאל.
רב אשי שם דוחה הבנה זו ומסכם שר"ג סבר כרבי ישמעאל שמקור חובת תו"ש הוא הלכה למשה מסיני, אך מהצמדת ההלכה לערבה וניסוך המים, ששניהם שייכים רק במקדש, נמצאנו למדים שההלכה עצמה ביחס לתו"ש לא נאמרה אלא בזמן שבית המקדש קיים.
שתי שאלות עולות מתוך הדברים: א. האם הלכה למעשה יש הבדל בין התַּנָאִים בשל מקור הדין של תוספת שביעית? ב. האם יש הבדל מהותי בהבנת עצם המושג של תו"ש?
תוספות קדושה בימים אחרים
את המושג של תוספת בכלל אנו מכירים משבת ויום הכיפורים. ואמנם מהגמרא בר"ה (ט, א) נראה לכאורה שיש קשר הדוק ביניהם.
הגמרא שואלת מה המקור לכך שמוסיפים מחול על הקודש. שיטת רבי עקיבא היא שאנו לומדים זאת משביעית, מהפסוק הנ"ל 'בחריש ובקציר תשבות'. ואילו רבי ישמעאל הלומד פסוק זה לדין קציר העומר בשבת, לומד דין תו"ש מהפסוק 'ועיניתם את נפשותיכם' הנאמר ביחס ליום הכיפורים.
ואף כאן יש לשאול כנ"ל האם יש סיבה מהותית ללימוד השונה.
התוס' (ד"ה ולרבי ישמעאל) מביאים את ר"ת המקשה מדוע יש צורך לחפש מקור לרבי ישמעאל הרי מקורו הוא מהל"מ? מתרץ ר"ת שהפסוקים נועדו על מנת ללמד על תוספת שמיטה בסופה של השנה, כיון שמההלכה לא לומדים אלא לתחילתה (שמא המקור לזה הוא מהטעם שנתן הר"ש שחסה תורה על ממונן של ישראל, והוא בעיקר בתחילתה).
על זה מעירים התוס' שא"א לומר כן, משום שאין למדים קל וחומר מהלכה וא"כ אין לרבי ישמעאל מקור לזמנים האחרים. אלא, ההלכה נועדה ללמד על תוספת שביעית ואילו הפסוקים נועדו ללמד על שבת ויו"כ.
מהלכות תוספת שביעית
בטרם נתבונן במהות תוספת שביעית, נלמד מעט מכללי הלכותיה.
הרמב"ם פתח את פרק ג בהסברת עניין תו"ש וכתב:
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
וצריך דיוק בדבריו, מה כוונתו בנתינת הטעם 'מתקנה לשביעית'? ועוד מהיכן למד זאת?
וכנראה עפ"י ירושלמי (שביעית א, א) המבאר את שני הפרקים של תוספת השמיטה בכך שהם מועילים לשנת השמיטה, וכן העתיקו ראשונים (ריטב"א ר"ה, ט). והרמב"ם נקט זאת לא רק במהות האיסור אלא גם באורכו, שלושים יום.
אך אם זה הטעם, אזי מה הדין במלאכות שאינן לצורך תיקון השביעית?
המשנה בשביעית אומרת (ב, ב):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
וכתב שם הר"ש שיש ד' דרגות:
ויש כמה חילוקין בדבר: א. דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן ב. וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת ג. וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר ד. וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אף על פי שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור:
מדבריו למדנו שרק מה שמועיל לשביעית, ובשביעית איסורו מדאורייתא, נאסר בתו"ש. וכך נראה שיש לומר גם בדעת הרמב"ם, שנתינת הטעם להלכה למשה מסיני מלמדת שדוקא מלאכות שנועדו לתועלת הארץ לשביעית אסורות, אך קצירה ובצירה שאינה מועילה לקרקע בשביעית מותרת, אפילו בזמן הבית (שבת הארץ ג, א).
דעת ראשונים נוספת היא שכל מה שמועיל לשביעית אסור בתו"ש. ומשמע שאף מלאכות דרבנן. וכך משמע בתוס' ריד (מו"ק ג, ב ד"ה עשר) שכתב: וכל מה שאדם עושה בששית לצורך שביעית הוא אסור. עכ"ל.
הדעה המחמירה ביותר סוברת שבתוספת שביעית נאסרו המלאכות כולן, אף מה שלא מועיל לשביעית עצמה (ר"ש ב, ו בסופו. ולכא' סותר את עצמו כפי שראינו ממשנה ב. וצ"ע).
שורש המחלוקת
ונראה לתלות את הדעות השונות בשאלה מהי מהותה של תוספת זו. אם היא כעין תוספת שבת אזי יהיה נאסר בכל המלאכות. אם היא שונה אזי כל עניינה שלא תכין לשנה השביעית וממילא רק מלאכות בעניין זה יאסרו. ולמ"ד שאף לצורך שביעית אסרו רק בדאורייתא אפשר לומר שהוא משום דאע"פ שהמשיכו דיני השביעית הוא רק כעין השביעית עצמה, ולא גזרו יותר.
להערות [email protected]
שופר
האם מותר לפנות למקובלים?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
