ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיא זו נשתדל לגעת בקצרה על אחד היסודות המרכזיים בתורת הקניינים והוא הדעת. נפתח בדברי הגמרא (מז, ב):
אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.
עניינה של מכירה היא העברת הבעלות מהאחד לשני. אך מהי מהותה של עצם המושג בעלות? ונראה שהמהות של מושג הבעלות הוא השליטה החוקית ורצונית ברכוש. בהנטל אחד מאלו אזי הבעלות חסרה:
א. שליטה – לדוגמא, אם החפץ אינו בשליטת האדם אזי לא יכול להקדישו (קידושין נב, א).
ב. חוקית - כנ"ל אך הפוך, הגזלן לא יכול להקדיש (קידושין נב, א). 1
ג. רצונית - מי שאינו רוצה ברכושו אזי הוא הפקר (מעשה ההפקר הוא הגילוי הודאי ל'עולם' שרצונו הופקע מהחפץ, אך העיקר הפועל הוא הרצון).
סעיפים א וב מתבארים במקומות אחרים, אך בסוגייתנו נפתח פתחים לדגש העיקרי והוא מרכיב הדעת בבעלות או ליתר דיוק בקניין. הסיבה לאזכור הבעלות היא משום שאחד מסעיפי השליטה בחפץ הוא היכולת לבחור האם להוציאו מרשותי או לא.
הוצאת חפץ מבעלים נגד רצונו
אם נקרא רק את המילים הראשונות בסוגיא 'תליוהו וזבינן זביניה זביני'. אזי עולה שלקיחת חפץ בכח שלא ברצון בעליו, אינו מעשה אסור, ובתנאי שתינתן התמורה הראויה. שאם לא כן, אינה מכירה אלא מעשה גניבה. אך מהגמרא בב"ק עולה חילוק נוסף:
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן? א"ל: חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. א"ל: אי יהיב דמי, חמסן קרית ליה? והאמר רב הונא: תלוה וזבין זביניה זביני! לא קשיא: הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני.
כלומר מעבר למעשה הקניין של נתינת המעות והגבהה, לצורך הענין, מחדשת הגמ' שיש לוודא שהבעלים הנוכחי מעוניין בפעולה זו.
כיון שכך נוכל להבין דברי הרשב"ם על תחילת סוגייתנו – תליוהו וזבין – מה המקרה? הרשב"ם מבאר כך (ד"ה תליוהו):
מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני.
באופן פשוט המילים 'מי שתלו אותו או עשו לו יסורין' מבארות את המילה 'תליוהו'. והמשך דבריו 'עד שמכר וקיבל הדמים' מסבירות את המילה 'וזבין'. אך מהיכן הביא הרשב"ם את המילים 'ואומר רוצה אני'?
אלא לפי דברי הגמ' בב"ק שראינו הדברים מוכרחים, דאל"ה הרי הוא חמסן גמור, ולא מהני ליה מעשיו. אך א"כ קשה מרשב"ם עצמו שכתב (ד"ה דכל דמזבין) שיש הו"א בגמ' שיועיל מכר אע"ג דלא גמר ומקני. וכיצד ניתן להעלות זאת על הדעת, וכפי שמקשה הקו"ש (אות ר):
כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירשב"ם, ואפ"ה זביניה זביני, אף על גב דלא גמר ומקני וה"נ וכו', ותימה לומר כן דלא בעינן כלל גמר ומקני, והרי אסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקני, ומ"ד אסמכתא קניא, הוא משום דס"ל דגם באסמכתא גמר ומקני.
האם באונס צריך גמירות דעת
אמנם למסקנת הסוגיא מודה הרשב"ם שצריך גמר ומקני. אך מהו הביאור בהוא אמינא? מבאר ר' נחום (אות רסב) שגמר ומקני בעניינו אינו רצון גמור להקנות כעת, שאחרת באמת אין קנין. אלא שגמר ומקני ברשב"ם היינו מסיח דעתו לגמרי ולא מתכוון לנסות להשיג חזרה את רכושו לכשיתאפשר. ואילו לא גמר ומקני היינו על אף שמבין שכרגע עובר לזולתו, מקווה להחזיר אליו את החפץ הנמכר.
באופן זה יש הגיון בהו"א, שאע"פ שיש בדעתו עוד לנסות להשיב את רכושו אליו, בשלב זה יש מספיק רצון בכדי להחיל את הקניין. ולמסקנת הגמ', שאגב אונסיה גמר ומקני, נסביר שהגמ' חזרה בה מההו"א שבמכירה לא צריך גמירות דעת, אלא שבאונסא דנפשיה יש התרצות ונחשב לגמר ומקני. אך באונסא דאחריני אין גמר ומקני ולכן לא יועיל.
לעניין זה יש להוסיף את דברי הר"י מיגאש, הסובר שאף למסקנה, באונס דנפשיה אין צריך לגמירות דעת. אלא הבעיה באונסא דאחריני היא עצם העובדה שיש אונס, ולכן המכר לא מתקיים. אך באונס דנפשיה, אע"פ שלא גמר ומקני, לא חשיב אונס ולכן המכר חל. ונראה שכוונתו משום שהוא קיבל כסף ומעצמו מכר, אזי דברים שבלב אינם דברים – ולכן לא אכפת לן במאי דאמר לא רציתי למכור.
אמירת רוצה אני
בנוגע למה שהוסיף הרשב"ם על הגמרא וכתב שאמר המוכר 'רוצה אני' יש להביא את דברי הרמב"ם שכתב (מכירה י, א):
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה וכו'.
כלומר, הרמב"ם לא כתבו ואף השו"ע שהעתיקו (רה, א). והסביר ב"י (רה, א) שיתכן וקבלת הדמים עומדת במקום אמירת רוצה אני, שהרי הגמ' בב"ב לא כתבה שאמר כן (וראה עוד בעניין זה ברמב"ם גזילה א, ט ובמ"מ שם). ומכח סתימה זו כותב הפרישה שאף אם נראה לנו שהמכירה היתה שלא ברצון המוכר, כל עוד קיבל דמים הרי הקניין חל. ומוסיף שזה בניגוד לשיטת הרא"ש והטור, שסוברים שדווקא באם יודעים שהיה אונס ממש אזי המכירה חלה, אך אם לא היה אונס ממש ונראה שהיה העסק שלא ברצון הבעלים, אזי המכירה בטלה.
הנתיבות (ביאורים, סימן רה ס"ק א) מביא את הפרישה ומקשה קושיות רבות ומסקנתו היא:
לכן נלפענ"ד להכריע, דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור, ובהאי הנאה שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב א"צ לאמירתו, דהא אנן סהדי דגמר ומקני, דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הויין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' [ע"א], ואפילו להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש, ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"ס הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא, דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאילו אמר רוצה אני, משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו, שלא נפטר משום אונס במכירה זו, ולא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה, צריך שיאמר רוצה אני בפירוש. וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין, דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור, כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ, דהא לא היה לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין.
קיצור דבריו, כאשר יש אונס של ממש, גופני או ממוני, בנוסף לתשלום הרי הוא מתרצה, אך במקום בו אין אונס אלא רק הכרח למכירה אין התרצות לקניין.
תליוהו ויהיב
שאלה נוספת שיש בהבנת גמירות הדעת היא - מדוע דווקא בתליוהו וזבין אנו מניחים שגמר בדעתו להקנות ואכן מועיל הקניין, אך בתליוהו ויהיב אינו מועיל? גם כאן לכאורה ניתן לומר אגב אונסי גמר ויהיב?
ואולי אפשר לומר שבזבין, הוא סוף סוף מקבל תמורה אזי בין התמורה לבין הפסקת הסבל הוא מסכים למכירה, אך ביהיב בו אינו מקבל מאומה בתמורה, אזי הוא 'מסכים' להפסיק לסבול, ומקווה להשיב את רכושו בחזרה כשיוכל.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
