ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
אחדות ההפכים
מורה דרכנו בשאלה קשה זו הוא מרן הרב קוק זצ"ל. במקומות רבים הוא עוסק במערכת היחסים המורכבת שבין האדם לבוראו. במאמר 'דעת א־לוהים' הוא לא מקבל את התפיסה הדתית הרווחת, כאילו מדובר רק ביחסי סמכות, יחסי אדון-עבד. הקב"ה לא פונה אל האדם רק "מלמעלה", אלא גם נוכח בתוכו – "מלמטה".
אמונתנו בכך שנבראנו בצלם א־לוהים כוללת בתוכה מפגש עם המידות הא־לוהיות הטבועות בנשמתנו. אהבת ה' אפוא איננה רק כמיהה אל הנשגב הנמצא מחוצה לנו, אלא גם הזדהות עם מי שמופיע אלינו כבעל אותן מידות טובות שאנו פוגשים בעצמנו. מן ההיבט הזה, אנו אוהבים את ה' א־לוהינו דווקא משום שאנו אוהבים את עצמנו. הערצתנו אליו כרוכה בין השאר בהערכה הגדולה שאנו מעריכים את הכוחות הגדולים ואת המידות הטובות שאנו פוגשים באישיותנו. אמונתנו בו אינה מנותקת מן האמון שאנו נותנים בעצמנו, וביטחוננו בו מחובר אל הביטחון שיש לנו בכוחות ובכישרונות שהוא נתן בנו, כשאנו מכירים בכך שמי שנטע בנו את אותם כוחות ממשיך להעניק לנו אותם בכל עת (הרחבנו על כך במאמרנו 'ישראל בטח בה'', באתר 'אסיף').
אמונתנו איננה נבחנת בכך שאנו תופסים את עצמנו כחדלי אישים וחסרי אונים הממתינים באפס מעשה למי שיעשה חיל בשבילנו ובמקומנו. אנו יודעים לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), אבל לא מתוך שחצנות אנושית, אלא מתוך ענווה גדולה, המזדהה בכל לב עם הציווי: "וזכרת את ה' א־לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (שם, יח). אתה הוא העושה חיל, אולם כל כוחך לא בא אלא מה' א־לוהיך (שיחות הרצי"ה עקב, סדרה א, 5). ה'אני' וה'אין סוף' אינם עומדים בעימות מתמיד. ה'אין סוף' מתגלה, באופן חלקי ומצומצם, ב'אני'.
עול מלכות שמיים ואוטונומיה אישית
האם די בכך כדי ליישב את המתח שבין יהדות לבין ליברליזם? – לא נעשה לעצמנו חיים קלים. האישיות האנושית מורכבת מחלקים שונים – חלקים גבוהים, שבהם בא הצד הא־לוהי שבנו לידי ביטוי, וחלקים נמוכים, שבהם שולט ה'אגו' שלנו, עם כל אנוכיותו, קטנוניותו וגסותו. גם החלקים הגבוהים שבנו, עם כל הגדולה שיש בהם, חלקיים ומצומצמים הם אל מול הטוב והקדושה האין־סופיים של מי שנטע אותם בנו.
לצד ההבטחה "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), נדרשה גם כפיית הר כגיגית עם איום חריף בצידה: "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). ועם זאת, אדם שחש בתוכו את השאיפה לטוב ולקודש הקיימת בנשמתו, לא אמור לחיות בתודעה של קונפליקט בין האוטונומיה האישית שלו לבין דבר ה'. הקונפליקט בהחלט קיים, אבל בתור מתח פנימי בתוכו של האדם, בין שני קולות המתנגשים באישיותו. ומאחר שהוא מכיר בכך ששאיפות הקודש והטוב הן המבטאות את עיקרה של אישיותו, הוא רוצה להעדיף אותן על פני הנטיות הנמוכות שיש בו. דבר ה' המתבטא בתורה לא נתפס אצלו כמה שבא לדכא אותו. ה'תורה' היא בשבילו 'הוראה' והדרכה כיצד לממש את עצמו בדרך מאוזנת, הנותנת את המקום הראוי גם לחומר וגם לרוח, גם לקודש וגם לחול, ומרימה את מכלול האישיות לחיים של משמעות וסיפוק עמוק.
האם הדבר הזה אפשרי? – ברמה העקרונית, כן. האם הוא מתממש בחיינו אנו? יש מי שזוכה לכך יותר ויש מי שפחות, ואף הרבה פחות. זהו חזון העתיד. זוהי הברית המחודשת שמופיעה אלינו בנבואת ירמיהו: ברית זו לא תהיה "כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, נאום ה'"; אלא "נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה". כתוצאה מכך לא יהיה עוד צורך בכפייה חיצונית, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה'" (ירמיהו לא, לב-לד).
מן העתיד אל ההווה
בכמה מקומות עומד מרן הרב זצ"ל על כך שחזון העתיד כבר מתחיל להתממש. כך באורות הקודש: "בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי, אז היה החזון הא־לוהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר המשועבד רק להחפצים הבהמיים... ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהייתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא". אבל העולם הולך ונעשה מתוקן יותר. "התבסמות העולם... זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הינם מכוונים מצד עצמם אל הטוב הא־לוהי" (אורות הקודש ב, תקמה).
התביעה העכשווית לתת מקום לאוטונומיה האישית לא צמחה בחלל ריק. "נגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליברליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום" (המילה 'אנרכיה' – מהמקור בשמונה קבצים א, קט). האם זה אומר שהגיעה העת להעמיד את האדם במרכז ולסמוך על ההזדהות שלו עם דבר ה' שבקרבו? – לא ולא! עוד רבים הם "חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי". מסיבה זו, "עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהשרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע". וזה מפני שהאשליה שכבר הגענו אל המצב המתוקן גורמת "להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר".
התביעה הליברלית מזהה את השינוי ברוח האדם, אולם מקדימה את זמנה, ואנו נתונים "בתוך כף הקלע": מצד אחד, עוד לא הגיעה העת, ומצד שני "כשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק – לא תצליח". עלינו להכיר במתח הקיים בתוכנו בין הקול ה"דתי" הישן לבין הקול ה"ליברלי" החדש, ולנהל אותו בדרך המתאימה לדורנו. נכיר בכך ש"החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מכיכרי הדת והמוסר עצמם". ובעזרת הכרה זו עצמה "מתאשר עוד ביותר הכוח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו".
היישום המעשי של הבנה זו, כתפיסה חינוכית סדורה, עומד בתשתית של הספר 'אורות התשובה'. ומתוך כך מדריך הרב ש"התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא־לוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה". ולכן "רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם... ההוויה כולה, אל קונה, לֵאור באור החיים" (אורות התשובה טו, י).
"ושכנתי בתוכם"
רעיון זה גנוז בפתיחתה של פרשת 'תרומה', הפותחת בציווי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). בהבנה הפשוטה, ציווי זה מבטא את התפיסה הדתית המוכרת, הדורשת להעמיד את הקדושה ואת דבר ה' במרכז החיים, ולהזיז את אישיותו של האדם אל השוליים. אולם רבי משה אלשיך מביא על כך מדרש מפורסם, שהמקור שלו אינו ידוע: "המשכן, אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם, כמה דאת אמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כי 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'..." (המילים האחרונות מובאות גם בשל"ה, בשער האותיות. וכך מצאנו אצל חסידים, כמו הכלי יקר, ואצל מתנגדים, כמו נפש החיים והמשך חכמה. ועי' שמות כט, מה-מו).
תפקידו של בית המקדש הוא גדול בהרבה מאשר להשכין את השכינה בתוכו כדי להעמיד את הקדושה במרכז החיים שלנו. תפקידו הוא להשרות את השכינה בתוכנו, בתוך ליבנו פנימה. או אז ישכון השלום בין שני היריבים המרים – היהדות והליברליזם, מתוך הכרה בכך שמה שנמצא במרכז החיים הוא 'הא־לוהי שבאדם'. תובנה זו, יש בכוחה להוריד מעט את גובה הלהבות בעימות החריף שיש כיום בין חלקי העם, "והיה המשכן אחד".
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין וראש מחלקת 'אחווה' – לחברה ומשפחה, ב'מרכז תורה ומדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
