רעיונות לפורים | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

שבת ומועדים
עניני החג

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

6 דק' קריאה

על משלוח מנות לחברים
ברשות כל החברים,
אפתח בדבר הפורים.
הן רבות מצוות הפורים.
ומה נעש כי הימים קצרים,
המלאכה גדולה כגובה ההרים,
הפועלים "מתפרפרים"...
ובעל הבית דוחק בזקנים ובצעירים?

מגילה נקראת לילדים ולהורים,
ברוב עם, נשים וגברים.
כל אחד ב"המן" את הקול מרים,
כי זוכרים אנו גם זוכרים,
מה עשו לנו כל הצוררים,
הן הכתובים על ספר הספרים,
והן אשר שם אינם נזכרים.

בבוקר, אך מתעוררים,
אחר מצוות היום אנו תרים.
טעות תהי בידי חושבים ומהרהרים
כי אך בקרב אחים וחברים,
אשר בידידות עמנו דרים,
יפה שמחה ומשתה לשיכורים.
לא, כי עיקר העיקרים
הוא לחפש אביונים בערים
וגם עניים בכפרים
אשר שמחה הינם חסרים,
וכל חייהם צער ומרורים;
- להם כל איש מתנתו ירים,
ולראשם יקשור כתרים.
עוד ידמו כמה נערים,
כי משלוח מנות, פרחים וזרים,
אנו נותנים ומוסרים,
אך לשכנים אשר עמנו גרים,
ולא לאנשים אחרים,
כמו חיילים ואף שוטרים,
ואולי אף גנבים ואסירים,
אשר בכל מקום המה נפזרים.
אולם ידוע נדע, אישים יקרים,
כי משלוחי המנות נבחרים,
דווקא בנתינתם לזרים,
כל אלו אשר עלינו מרירים,
כי אותנו הם זוכרים,
אך בפנים חמוצים וקרירים,
וטינה וכעס לנו שומרים.
ועתה, ביום הפורים,
את כל הכעסים המצטברים,
במצולות ים אנו קוברים,
ושולחים מנות מלוא הסירים,
למורים וגם לסוררים.
אהבה מרבים בין אחים יקרים,
אשר עד כה היו מתנכרים,
בכל המקומות ובכל האתרים.

וכימי צאתנו מארץ המצרים,
נפלאות יראנו אלוקי העברים,
מהרה יקבץ את כל הפזורים
לארץ הקודש מכל העברים.
גמול ישיב לכל הצרים,
שאת ארצנו קרעו לגזרים,
ולבית מקדשו נביא בשירים,
קרבנות תודה וגם פרים.

ברכה ליום הפורים

יען כי הגזירה נגזרת,
מאת העומד על המשמרת,
לפתוח היטב היד העוזרת
הרבה יותר ממלוא הזרת
לאביונים, כמיטב המסורת,
אך יש לשים גבול ומסגרת
למנות השלוחות בתפזורת,
אך מעט בלא אחת מיותרת;
אשר מיד ליד היא נמסרת,
אזי לא נותר ללובש האדרת
(זו אשר בעליה מקברת)
כי אם לאחוז ביד משוררת
ואת המקלדת תחת עט וחרט.

ובפרוס חג ובעת מאושרת,
בה נחוג את תליית העשרת,
זו העת משובחת ונבחרת
להעלות חסדי א-ל בתזכורת.

כל עולה חדש, ואף תייר ותיירת,
דווקא בעיניו העובדה ניכרת
ועוד ידעו כולם, מאיש עד גברת,
כי זו ארצנו, הטובה והנהדרת,
היא מקום עם מציאות אחרת,
בה יד ה' בעיניים מוכרת,
ובה נס וטבע צועדים במחברת.

ואף אם לכולם יש ביקורת,
תוכחת מגולה מאהבה מסותרת,
ועוד יש לעשות לטיפוח תקשורת,
לכנס ולגבש האומה הנפזרת,
כל מפלגה ועדה, כל זוג וכל פרט;
ואף אם נדרש עוד לחזק השרשרת,
ביום חול כיום חג ועצרת;`
ואף אם ברוח סוערת
יצתה לה מילה נמהרת
על דבר חוק, חוקה ומסגרת,
או על דבר תקלה מצערת,
אשר יצאה מן המחתרת,
אל מול אור השמש הזוהרת;
- ידוע נדע כי אף אם למטרה אחרת,
יפעל איש או ממשלה נבחרת,
- מאת אדון כל תבוא המשכורת,
מכל רעה יביא טובה מאוחרת,
ומעז יצא רוב דבש ומסכרת,
להביא לעמנו עוד תגבורת,
ולטעת עוד חלקה מובחרת.

על כן נסיים בברכה מהודרת
אשר בחלום הדורות היא נקשרת
להשלים כל יצירה מתחילה ונגמרת,
למן קום מדינה ההולכת ונוצרת,
עד ביאת משיח לשם ולתפארת,
לבנות המקדש, בו ארון וכפורת
על הכל אהבת חינם תהי מכפרת
כקרבנות וכעשן הקטורת,
ולראש עמי תבל נהיה לעטרת.

בברכת פורים שמחים
ובצירוף הזמנת אחים
לבוא שתויים ואף שיכורים
אל סעודת הפורים

עד דלא ידע
"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע...". מצוה זו, להשתכר עד אבדן צלילות הדעת - מיוחדת היא. הן בכל השנה מברכים אנו את רבונו של עולם על היותו "חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". ואף מבקשים אנו ממנו שיתן לנו ממתנה חשובה זו "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" או "דעה בינה והשכל". אך יום אחד בשנה נדרשים אנו ללכת לכיוון ההפוך, "עד דלא ידע".

כבוד רב נותן האדם לדעת אשר בקרבו. היא אשר תנחה אותו בכל מהלך חייו. מאמץ רב יקדיש במחקר ובלימוד למען יוסיף דעת. אך החכם האמיתי, ככל שידע יותר, יכיר עוד יותר כמה אינו יודע. שיא השיאים של ידיעת ה', "תכלית הידיעה" - אומר בעל העיקרים - היא "שלא נדע" - שנדע שאין אנו יכולים לדעת.
על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" דרשו חז"ל: "אלו בני אדם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", דהיינו: מי שחושב שיכול להגיע לידיעת ה' מתוך חכמתו ודעתו, אך מכיר במיגבלותו של השכל האנושי בנושא עמוק זה. אדם כזה, ישאב את אמונתו באופן טבעי מתוך האמונה החבויה בלבו של כל אדם מישראל.

הגוף היהודי
לכאורה, אין חג יותר "אנטי יהודי" מאשר חג הפורים. דרכה של תורה - הרי היא תמיד ביישוב הדעת, במחשבה הקודמת למעשה ובשאיפות רוחניות גבוהות. פורים - כל כולו אינו אלא ניגוד לשאיפה זו. סעודה של אכילה, שתיית יין עד כדי איבוד הדעת - "עד דלא ידע", מה לה ולעמו של הקב"ה?
היחס אל הגוף, הוא הוא המייחד את מאבק הקיום של עם ישראל בימי מרדכי ואסתר. מלכות בבל - כוח המלכות הוא שהיה כוחה, והיא באה לקחת מאתנו את כוח החיים הלאומי - הארץ והמלכות. מלכות יוון - ייחודה הוא עולמה הרוחני, הפילוסופיה, והיא באה לקחת מאיתנו את הרוח הלאומית.

מלכות פרס, שבאה ליטול מאיתנו את עצם קיומו של הגוף - עניינה הוא טיפוח הגוף. וכך רואים אנו את המלך אחשוורוש המתמכר למשתאות ממושכים ולתאוות נשים. דניאל ממשיל את מלכות פרס לדוב. ועל כך דרשו חז"ל: "אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלים כדוב, ומגדלין שיער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב". הדובים הם בעלי חיים מגושמים, שכל עניינם הוא הזלילה.
מלכות פרס, שעניינה הוא הגוף, היא הבאה לפגוע בגוף היהודי: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". אין להם ענין - לא לקחת מאתנו את המלכות ולא את התורה. את הגוף הם מבקשים, מבלי להבחין בין יהודי שומר תורה לעובר על דבריה וציוני לאנטי ציוני. בנס פורים התברר ערכו של הגוף היהודי. ועל כן חוגגים אנו אותו כחג של קיום הגוף וטיפוחו, בשמחה ומשתה, במשלוח מנות ובשתייה "עד דלא ידע".

זעקה גדולה ומרה (מעט מן האור, תשס"א)
"ומרדכי ידע את אשר נעשה". נודע לו כי נגזרה הגזירה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". תגובתו של מרדכי לא מאחרת לבוא. מהירה היא וחריפה עד מאד. "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר". אך תגובתו לא נשארת במישור האישי הפנימי. הוא פורץ החוצה באופן מופגן. "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". ניתן היה לראות כאן זעקת שבר של מי שרואה שכל עולמו חרב עליו. אפשר היה לראות כאן ייאוש. אך ישנה גם דרך אחרת להבנת הדברים.

דרכו של מרדכי מתבארת מתוך השוואה לתגובתם של שאר היהודים. תגובת המון העם, ספונטנית היא. אין בה תחכום, ואף לא מחשבה מעמיקה, כי אם ביטוי ל"תחושת בטן" טבעית. ואכן תגובתו של הציבור היהודי דומה היא מאד. "אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד; שק ואפר יוצע לרבים". כמרדכי, אף הם לוקחים שק ואפר. אך מבט מעמיק מראה מיד את ההבדלים. מרדכי לקח שק ואפר כלבוש, בו אדם מופיע בחוץ, וכל הופעתו היא בחוץ, בתוך העיר. אחיו, לעומת זאת, לקחו שק ואפר כמצע על מיטתם, בתוך הבית פנימה. אצל מרדכי שומעים אנו זעקה. אצל אחיו ישנם דברים אחרים: צום ובכי, אבל ומספד. תגובתם בולטת בחוסר התאמתה למצב הנתון. על מה הם סופדים? הרי יש עוד כמעט שנה להתכונן לדורון ולתפילה, למלחמה או לבריחה. האם כבר הגיע הזמן להשלים עם המוות ולעסוק בניסוח של הספדים? האם גופותיהם כבר מוטלות על הקרקע כדי להתאבל? איזה מקום יש לאבל ומספד על מי שעודנו חי? לאיזו "בירא עמיקתא" של ייאוש נורא נפלו אותם יהודים, עד שלא נותר להם אלא להכין את ארונות הקבורה ולנסח את הכתובות שייחקקו על גבי המצבות?
לא זו היא דרכו של מרדכי. אין הוא מתייאש. יש לו דרך פעולה. יודע היא כי דרך זו עלולה להיכשל. אך הוא בטוח בישועה. אף אם אסתר תסרב, ואף אם לא תצליח במשימתה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אנו – אין אנו אלא שליחיו של הקב"ה להביא את הישועה לעמו. באור זה יש לשמוע את קול זעקתו של מרדכי. לא קול ענות חלושה יש בו, כאדם הבוכה על מיטתו בביתו פנימה. אף לא קול ענות של איש נדהם וחסר ישע המבקש לפרוק את זעמו בראש כל חוצות. קול ענות גבורה שומעים אנו בזעקתו של מרדכי היהודי, המבקש לעורר את אחיו היהודים מתרדמתם. על כן יוצא הוא להפגנת יחיד ברחובה של עיר. מבקש הוא לפתוח את הלבבות, לסלק את הייאוש ולקרוא ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם. בתוך כך מבקש הוא לעורר את אסתר לפעולה מעשית. יודע הוא כי הסיכונים מרובים והסיכויים קלושים. אך מתוך ביטחון מלא בישועת ה' מבין הוא כי "לעת כזאת הגעת למלכות".
תהיה דרכו זו של מרדכי היהודי נר לרגלנו בעת הזאת, בה עומדים אנו על משמר ארצנו וערי אלוקינו. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – "כן תהיה לנו!".

עניני החג