ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
- משפחה חברה ומדינה
- ארץ ישראל ומצוותיה
- צבא ומלחמה
לדעת תומכי גישה זו, תפיסה זו של מוסר המלחמה נלמדת מדברי הרמב"ן. מכיוון שאין אפשרות במסגרת מאמר בעיתון לדון בשאלה מהו מוסר המלחמה הראוי על פי התורה, נסתפק כאן בבחינת דברי הרמב"ן עצמם, ונראה כי עמדתו רחוקה מן הפרשנות המיוחסת לו. נצטרך לדון על פי המקרים המצוינים בתורה, אף שאמות המידה המוסריות במצבים כאלה השתנו מאוד מאז.
המלחמות נגד מדיין, עמון ומואב
כדי לעמוד בדייקנות על עמדתו של הרמב"ן אין די להתייחס לדבריו במקום אחד בלבד, חובה לעיין בפירושיו בכל הקשר דומה. רק כך ניתן יהיה לעמוד על מידת רגישותו ומידתיותו בשדה הקרב. נפתח במלחמת מדיין. לאחר שנכשלו ישראל בבנות מדיין ובבעל פעור בעקבות תחבולת בנות מדיין, מגיע ציווי אלוקי כפול קשוח וחריף: "צרור את המדיינים" (במדבר כה, יז) ו"נקום נקמת בני ישראל" (במדבר לא, ב). משה רבנו שולח את העם בהובלת פינחס. הם הורגים שם "כל זכר", שובים את הנשים והטף, ושורפים את הערים (במדבר לא, ז-י). אולם בחזרתם משדה הקרב הם נתקלים בקצפו של משה בגלל שהחיו את הנשים, והוא מצווה: "הרגו כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (במדבר, יד-יז).
הרמב"ן התקשה להבין מדוע קצף משה: הלוא "משה לא ציווה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדיין", ואם כן מדוע כעס עליהם שלא הרגו את הנשים והטף? והשיב על כך שתי תשובות. האחת, שמשה "חשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט, כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים". לשיטתו, לא היה כל צורך לפרט מהי נקמה ראויה – הדבר היה אמור להיות מובן מאליו. השנייה, שמשה לא התכוון למלחמת חורמה כוללת, אלא "שלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעיין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא ציווה להם דבר רק להינקם כאשר תמצא ידם". אלא שכאשר חזר פינחס והתגאה כי "נקמה גדולה עשינו בהם", קצף משה על שהחיו את הנשים, מפני ש"הן הנה היו לבני ישראל בבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור" (במדבר לא, טז), "והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה".
וכך היא גישתו אף לגבי עמון ומואב: כפי שצווינו ברמה הפרטית "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ד-ה), כך ברמה הלאומית "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג, ז). הרמב"ן מבאר כי אף שמלחמה יזומה נגדם נאסרה לדורות, "אם יבואו הם להילחם בארצנו – מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות, להכות יושבי הערים שעשו עימנו הרעה... ואז לא נצטרך לקרוא בשלומם, ונכה בנלחמים בנו כל עיר – מתים הנשים והטף, אם נרצה".
הרמב"ן הביא כמה דוגמאות מהמקרא שבהן מתבטאת גישה קשוחה זו הלכה למעשה: יפתח נלחם בבני עמון "ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר ועד אבל כרמים מכה גדולה מאוד" (שופטים יא, לג). כן דוד בדורו הכניע את בירתם, ו"העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ומגזרות הברזל והעביר אותם במלבן", וכך עשה "לכל ערי בני עמון" (שמואל ב' יב, לא). וכן אלישע ניבא ליהושפט וליהורם שינצחו את מואב והורה להם: "וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים" (מלכים ב' ג, יט) – השחתה שמטרתה היא "להזיקם ולצערם" ושרבותינו הצדיקו באומרם על מואב ש"זו קלה ובזויה" (במדבר רבה כא, ו).
אין צורך להכביר במילים כדי להוכיח ש"החיוניות, הנחיצות והמידתיות" של השחתת רכוש או הריגת האויב נעדרות כאן כליל. הרמב"ן מקבל בפשטות שמשה שלח את העם להשחית ולהרוג בערי מדיין כדי לצערם ולנקום בהם, וכך גם הנחה אלישע למלכי ישראל ויהודה לעשות במואב. הפרשנות שלפיה פינחס הרג את כל הזכרים המדיינים בלי שצווה בכך, ושבהזדמנות זו משה דרש אף אץ הריגת הילדים – היא פרשנותו של הרמב"ן עצמו. ועוד לימד שהאיסור לדרוש שלום מעמון ומואב בא לאפשר לנו לצאת למלחמת חורמה בלי להציע להם להיכנע. כמובן איני טוען שפעולות נקם אלה נעשו לשווא, אך ברור מדבריו שישנם מעשים כשרים לחלוטין שאינם נובעים מצורך מבצעי מצומצם, ושאין בדבריו כל דאגה מפני "השחתת נפשנו" ממעשים אלה.
השארת פתח רביעית, "לא תשחית" ו"ונשמרת מכל דבר רע"
מאידך, אכן ישנם כמה מקומות בדברי הרמב"ן שניתן ללמוד מהם יחס של חמלה ורחמים כלפי האויב בזמן מלחמה. אולם ככל מקור אחר בתורה – אין להסתפק בקריאה שטחית. בעת מצור עלינו "להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם", ומלמד הרמב"ן "כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה" (השגות לספר המצוות, שכחת העשין ה). אולם לשיטתו דין זה נאמר במלחמות הרשות בלבד, ולכן אין כאן אלא רחמנות כלפי מי שאינם שותפים להחלטת עירם לצאת למלחמה במקום להיכנע. כמו כן בציווי "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט) ביאר הרמב"ן שהאיסור הוא להשחית "שלא לצורך המצור כמנהג המחנות". אך אין זה מפני רחמנות כלשהי, אלא מטעם אמוני – הם משחיתים מתוך ספק שמא לא יצליחו לכבוש את העיר, ואילו "אתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם".
עוד על הפסוק "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) ביאר הרמב"ן: "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע". וכן פירש על הפסוק "שם לו חוק ומשפט" (שמות טו, כה) – "שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו". לכאורה, מדברים אלו ניתן היה להבין שהרמב"ן דורש מן החייל שלא להידמות לצבאות הגויים, אשר אכזריות וכעס מאפיינים את מלחמתם, ולהילחם מתוך רכות לב וריסון פנימי.
אך פרשנות זו אינה נכונה כלל, וזאת משתי סיבות. האחת, שאחד מהאיסורים המרכזיים הנלמד מן הפסוק לדעת הרמב"ן הוא "שפיכות דמים" (השגות לספר המצוות, שכחת הלאוין יא). אם כן, היעלה על הדעת שהכתוב מזהיר מפני איסור רצח בשעה שהמחנה יוצא להילחם ולהכות באויב? ברור אם כן שהביקורת אינה על מעשי המחנה בחיילי האויב בשדה הקרב, אלא על התנהגותו כלפי עמים ומדינות שאינם חלק מהמלחמה. כך ביאר הרמב"ן את בקשת משה מאדום: "נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר" (במדבר כ, יז) – "שלא ייכנסו בשדות ובכרמים כדרך מחנות עם רב, השוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים", מאחר שישראל היו בדרכם למלחמה בעמי כנען ולא באדום, וביקשו להבהיר שלא ינהגו בו כדרך צבאות העוברים בארץ אויב, אלא יעברו בלא לפגוע בארץ וביושביה. השנייה, שהרמב"ן כלל לא דרש מן הלוחמים להימנע מביטוי "אכזריות וחמה". אדרבה, הוא מציין שזו תופעה טבעית, ואף מצויה אצל "הישר בבני אדם" בצאת מחנה על אויב. אלא שדווקא מפני כן הזהירה התורה שלא יגלוש המחנה לעבירות האסורות – אכילת נבלות וטריפות וזנות. והוסיף הרמב"ן שיש להיזהר שאכזריות זו תישאר מופנית כלפי האויב בלבד ולא תחלחל פנימה לתוך המחנה – "כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאוד יותר מן האויבים".
למעשה, הרמב"ן הציג בפנינו מוסר מלחמה מורכב הרבה יותר ממה שיש המנסים למסור בשמו. אכן יש להיזהר שלא לאכול מאכלות אסורות בשדה הקרב, לשמור על דיני צניעות ולהיזהר בלשון הרע. אך אין זה אלא צד אחד של דבריו. כנראה הרב זרביב ביקש להזכיר גם את הצד השני של דברי הרמב"ן, שכתב כי "בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם" (השגות לספר המצוות, שכחת העשין ו).
הכותב אברך בישיבת 'אור וישועה', המאמר נכתב בליווי ארגון 'תורת המדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מי אתה עם ישראל?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך עושים קידוש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
