ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- פסח
הזמן ככוח משחרר
איך יוצאים לחירות? איך משתחררים ממגבלות הטבע? על ידי זמן! פסח הוא החג שבו נולד הזמן בעולם. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך. כאשר ישנו זמן, אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה, וממנה ניתן להתקדם הלאה. זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות. בעולם הקדום מושג הזמן היה מעורפל מאוד. האדם האלילי חי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות, וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אומנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים מדויקות וציון פתיחה של שלב חדש – נוסחו בלשון מעורפלת: "כך וכך היה לפני שלוש עונות גשם". לבעיה ה"טכנית" הזאת ישנה השלכה נפשית: בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי ללא אפשרות פריצה, או במילים אחרות - עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן, ולכן הוא נשלט בידי הבל הזמן - נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו.
במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר מעבר לעבדות: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת" (מכילתא יתרו); לא רק עם ישראל, גם "האדונים" המצרים היו מצויים במצב נפשי של עבדות; סגירות לכל דבר מעבר לקיימות סתמית; אין דבר מעבר לטבע האקראי הנשחק במעגלי הזמן. הרעיון של מחזוריות ללא מטרה מתבטא בצורה הגרפית של העיגול, ששימשה סמלו של אל השמש המצרי (המכונה 'רַע' או 'רַא'). בניגוד לקו ישר שמבטא פריצה, התקדמות ורוחניות - הרי המעגליות משמעה דרך ללא מוצא, מחזוריות וחושניות.
המשיכה לעצמים מוחשיים שמעניקים אשליה של ממשות ויציבות היא כה גדולה בנפש האדם, עד שגם כאשר עם ישראל יוצא ממצרים הוא מתפתה להקים עגל מסכה. משה רבנו, שעולה לארבעים יום להר סיני, מציב תביעה עליונה לעם ישראל. הוא דורש מהם התעלות לעולמות מופשטים של התרוממות רוח והיפתחות לעידן חדש. ואולם בני ישראל חוששים מכך ומתלוננים לאהרון הכהן - "האיש משה לא ידענו מה היה לו". במילים אחרות: גדול עלינו. אנו מעדיפים מעגליות נוצצת. עגל, כדוגמת השה, אלוהי המצרים – הוא בעל חיים רגוע. צפוי מראש. מבוית. הרצון להישאר במעגל, בעגליות, בכבשיות, בקטנוניות – במצריות – הוא כוח חזק שיש להתמודד איתו.
הולדת הזמן היהודי
הכול הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש הראשון. יתרה מזאת, כל חג הפסח הוא סביב לזמן: זמן ביעור חמץ, זמן שבו הבצק מחמיץ, זמן אכילת אפיקומן וכדומה. בחודש ניסן מתחילה ההיסטוריה לצאת לדרך, מתחילה לפרוץ את המעגל. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי. לזמן ישנם שני ממדים: זמן קבוע וזמן משתנה. על מנת למדוד זמן אנו זקוקים ראשית לכל לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב; ולאחר מכן, לתנועה שאותה ניתן לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנו מרגישים כך: אם אנו לא בתנועה ובהשתנות, אנו מרגישים שהזמן 'לא זז'.
במעגל השנה היהודי ישנם אכן שני הצירים הללו: שבת - הבסיס הקבוע, ויום טוב - התנועה המשתנה. שבת, אומרים חז"ל (חולין קא, ב), היא "קביעא וקיימא", היא נקודת הזמן הקבועה, הקיימת ועומדת מששת ימי בראשית. לעומת זאת המועדים הם דינמיים ומשתנים בהתאם לקביעתו של בית דין: "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט, א). לפני שאנו מגיעים למועד הראשון של עם ישראל, לפסח, לחג שבו מתחילה ההיסטוריה לפסוח בחיפזון ובצעדי ענק – חלה שבת הגדול, נקודת הבסיס של הזמן מכאן ולנצח נצחים.
בשבת הגדול עם ישראל עוקד את האל המצרי, הלוא הוא השה – בעל חיים המבטא את המעגליות, עדר כבשים הנע ללא מטרה, צאן ללא רועה וללא תחושת זמן. אנו עוקדים את התמימות הסתמית ומסמנים את נקודת ההתחלה, את נקודת הגודל. פורצים את המעגל. ההיסטוריה מתחילה לנוע. כמה ימים לאחר מכן יופיע הממד השני: יחול חג יום טוב הראשון של עם ישראל - חג הפסח - וייוולד העם שתפקידו לסמן כיוון ותנועה בדברי הימים.
כשההיסטוריה הופכת לחירות
לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק "רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי", כדבריהם של היסטוריונים פסימיסטים. ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, היסתוריה - הסתר־יה. ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, א־לוהים מתגלה בהיסתוריה. מכיוון שכך, בשבת הגדול לוקח עם ישראל את האליל המצרי - השה, בעל חיים המבטא את שיא התמימות, שיא הטבעיות הפשוטה והזורמת - ועוקד אותו לרגלי המיטה. אנו עוקדים את הטבע לרגלי הגופניות הישראלית הנחותה ביותר (מיטת השינה בלילה) וזובחים אותו.
בהמשך אותו שבוע מופלא, הטבע כולו על כל מערכותיו: הנוזלים, המוצקים, בעלי החיים שבים, ביבשה ובאוויר, מערכות הקוסמוס ובכורי המין האנושי - כולם מקבלים צורה חדשה כאשר נולדים הגודל והחירות בעולם במכת בכורות. בשבת זו מתבררת גדולה נוספת - הגדול שבעם הולך ודורש דרשה גדולה. תלמידי החכמים הולכים ומרימים אותנו מעבר לשגרה. המסגרת הטבעית של ימי השבוע מובילה באופן טבעי לסוג של אפרוריות וקטנוניות. בשבת אחת בשנה אנו מצליחים לפרוץ את המעגליות היומיומית, באמצעות דרשה שהינה מעבר לזמן הרגיל הננו מכינים עצמנו לקראת היציאה לחירות, לקראת הפסיחה ודילוג המדרגות שיחולו עוד כמה ימים.
זאת ועוד, בשבת זו אנו יוצאים ממצרי הזמן הטבעי ונוגעים בעולם העתיד, באותו "יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג), אותו עידן מופלא שבו אליהו הנביא, הדמות העולה בסערה השמיימה ומבטאת את הניצחון על המוות הטבעי, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בשבת הגדול קראנו את ההפטרה המבשרת לנו על ימים אחרים, שבהם תופיע אחדות הכוחות בעם ישראל. קראנו הפטרה הלוחשת לנו על ימים גדולים שבהם יופיעו נשמות גדולות שיתעלו מעבר למציאות הטבעית ומעבר למגבלות הזמן, לגדולה של אותו "יום שכולו שבת" וליום "אשר הוא לא יום ולא לילה".
מתוך העיתון 'בשבע'
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









