ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
מפטיר וַיְהִי דְבַר יְ-הֹוָה אֵלַי לֵאמֹר (יחזקאל כ ב) ס
הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם (עמוס ט ז) א
אבות פרק ג'
אבות פרק ג'
פרשת אַחֲרֵי מוֹת קְדֹשִׁים
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת אַחֲרֵי מוֹת 80 פסוקים = הַכֹּהֵן - יְסוֹד. בפרשת קְדֹשִׁים 64 פסוקים = דין – נבואה.
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ (ויקרא טז לב).
בפרשת אַחֲרֵי מוֹת 28 מצוות - מתוכן 2 מצוות עשה ו-26 מצוות לא תעשה (ספר החינוך)
בפרשת קְדֹשִׁים 51 מצוות - מתוכן 13 מצוות עשה ו-38 מצוות לא תעשה (ספר החינוך)
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה וַיָּמֻתוּ. (טז א)
שאלה – מה הטעם דכתיב בְּקׇרְבָתָם, הול"ל בְּהַקְרִיבָם.
תשובה – לפי שמתו ברוב הדבקות נדבקה נשמתם באש הקדושה הנסתר והנעלם. ועל זה רמז בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה וַיָּמֻתוּ, קׇרְבָתָם בהשגה. ונתקיים בהם (תהלים קטז) יָקָר בְּעֵינֵי יְ-הֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. ומיתת אדם בִּיקָר בַּל יָלִין, אבל מיתה זו יָקָר בְּעֵינֵי יְ-הֹוָה, כי היתה בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה. (אוצרות השל"ה) א"נ בְּקׇרְבָתָם הכוונה משום היותם קרובים לפני ה', וכמו שאמר משה (ויקרא י ג) בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ. (אלשיך, כלי יקר) א"נ שמתו בגלל קריבתם לפני ה' בהר סיני כמו שנאמר (שמות כד יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וכמו שארז"ל (במ"ר טו כד) שהיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהוא ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקב"ה לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן. (רבינו בחיי)
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי ר"ת מאש. בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם ר"ת באב. וס"ת ינם. בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה וַיָּמֻתוּ ר"ת בגימטריא נא, היינו נדב אביהוא, וסודו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי (מ"ב ב ט), שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן ר"ת שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן ס"ת בגימטריא סוד, וכן ס"ת שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי בגימטריא סוד. וכן וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי ס"ת בגימטריא מלאך, וכן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה ז) ר"ת בגימטריא מלאך.
שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה וַיָּמֻתוּ ס"ת בגימטריא סמא"ל (131), רמז שאם מתו עתה באש לא ימותו עוד ע"י סמא"ל. (רבינו אפרים)
וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (טז ז)
שאלה – מה הטעם דכתיב וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, הול"ל וְלָקַח אֶת הַשְּׂעִירִם. דהא כתיב (טז ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת.
תשובה – יבואר ע"פ מה שארז"ל אצל אליהו הנביא (מ"א יח כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, אותו הפר שעלה לשם הבעל לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ עד שפתח אליהו פיו ואמר לו לך עמהם, השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו במרעה אחד ועל אבוס אחד והוא עולה לחלקו של הקב"ה ושמו של הקב"ה מתקדש עליו ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי, אמר לו אליהו לך עמהם ואל ימצאו עלילה, כשם ששמו של הקב"ה מתקדש על יד זה שעמי כך מתקדש על ידך. (ילקו"ש מ"א רמז ריד, במדב"ר כג ט). כן הוא בכאן, כיון שהאחד יהיה לעזאזל פן לא ירצה להתקרב, ז"ש וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, הכהן המבין זאת צריך ליקח את שניהם בדברים כמו אליהו, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה, לומר להם אין כאן בית מיחוש כיון שעל ידי שניכם יתקיים מצותיו יתברך שמו, ומי יבוא אחרי המלך. (בני יששכר תשרי מאמר ו יב)
וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי יְ-הֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (טז י) פרש"י - כְּמוֹ יוּעֲמַד חַי, עַל יְדֵי אֲחֵרִים; וְתַרְגּוּמוֹ: 'יִתָּקַם כַּד חַי'. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר חַי ?לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר : לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל ,וְאֵינִי יוֹדֵעַ שִׁלּוּחוֹ, אִם לְמִיתָה אִם לְחַיִּים? לְכָךְ נֶאֱמַר :יָעֳמַד חַי עֲמִידָתוֹ חַי עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּחַ, מִכָּאן שְׁשְׁלִיחוּתוֹ לְמִיתָה.
שאלה – לכאורה יׇעֳמַד חַי הוא מיותר, שאין עמידה אלא בחי. האם שעיר שהוא טריפה כשר לשלח אותו לַעֲזָאזֵל ?
תשובה – כתב הרמב"ם (הל' עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ח) אם היה טריפה פסול שנאמר יׇעֳמַד חַי. והוא בא למעט שאם נטרף אחר הגרלה כשר. דמצד שאין כשר לעזאזל אלא אם ראוי לשם. אינו פסול אלא אם אירע הפסול לפני הגרלה אבל אם אירע פסול אחר הגרלה כשר. (העמק דבר)
וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי – הנה מהראוי להתבונן, כיון שאינו מצוה לשוחטו, בוודאי יׇעֳמַד חַי.
אבל תתבונן, דהנה ציוונו יוצרנו ליתן את השעיר הזה שוחד אל הס"מ, ועל ידי זה יתהפך להמליץ טוב על ישראל. והנה אותיות א"ל שבשמו (סמא"ל) הוא החיות שבו מן הנהירו דקיק שבא מן הקודש, ומזה אין קטרוג, אבל הקטרוג הוא רק מן כח ב' אותיות ס"מ שעתידין להתבטל במהרה בימינו כידוע. והנה על ידי השעיר הזה שנותנין לו לשוחד, מתהפך המקטרג הזה להיות לצד אחר, היינו אצל הסנגורים להמליץ טוב. והנה היפוך אותיות ס"מ בא"ת ב"ש הם אתיות ח"י, והנה הוא היפוך מן אותיות השמאליים [ל-ת] לאותיות הימיניים [א-כ], וזהו שרמזה התורה יׇעֳמַד חַ"י. (בני יששכר תשרי מאמר ו טו)
לַעֲזָאזֵל בא"ת ב"ש (צחפזפח) בגימטריא יְהִי שֹׁחַד לַשָּׂטָן. (748) (הרוקח) וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי (טז כא) ס"ת שֹׁחַד ע"י שוחד זה משתיקים אותו. (ש"ך עה"ת)
וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (טז יז)
שלמות האדם תלוי ביציאת ידי חובתו כנגד שלושה צדדים:
א) שלמות עצמו, ב) שלימות בני ביתו וטפלא דתליא ביה, ג) כנגד חבריו ואחיו הסובבים אותו. על כן ביום הכפורים צריך לכפר ולפשפש בחיפוש אחר חיפוש, אם יצא ידי חובתו כנגד שלושה אלו, 'בַּעֲדוֹ' 'וּבְעַד בֵּיתוֹ' 'וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל'. ('חידושי רבי יוסף נחמיה' עה"ת)
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (טז כט)
שאלה – מה הטעם דיום הכפורים הוא דווקא בעשירי לחודש השביעי. בחטא העגל נאמר למשה רבינו סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ פרש"י (דברים ט יח) - באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום נמצאו כלים בכ"ט באב שהוא עלה בי"ח בתמוז בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה (שמות לד) פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת עשה עוד מ' יום נמצאו כלים ביום הכפורים בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד) סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ואמרו רז"ל (יומא כח:) קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. משמע שמצוה זו קיימוה עוד לפני חטא העגל.
תשובה – לפי שחטא אדם הראשון היה בערב שבת יום א' של ראש השנה, וכשחטא קיבל עליו נזיפה, דכתיב (במדבר יב יד) וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים, ולא נתייחד הדיבור עמו עד אחר שכלו ז' ימי נזיפה כמו גבי מרים. ובשבת לא קיבל נזיפה רק ביום ראשון. ואם כן כלו שבעת ימי נזיפה בשבת, וביום ראשון שהוא עשירי בחודש נתייחד הדיבור עמו ונתרצה לו, ולכן נקבע בו ביום. ולכך כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. דתשיעי היה בשבת. (טעמי המנהגים סימן תשמה)
כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. (ברכות ח:)
שאלה – הלא בעשירי הוא מתענה באמת ואיך שייך לומר כאלו התענה, ולא הוה ליה למימר אלא כאלו התענה תשיעי.
תשובה – רצונו לומר גם תענית העשירי הוא מתרבה ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו, כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד ברצף שהתענית ביום השני קשה כפלי כפלים מתענית יום פשוט אחד, ולזה אמר כאלו התענה תשיעי ועשירי שאז גם יום העשירי תתעלה איכות שלו. לפי שהמתענה שני ימים רצופים עם לילותיהן, יכבד עליו תענית יום ראשון כפלים, מפני שהוא יודע שיש לפניו משך זמן הרבה בתענית כי לא יאכל בלילה הבאה אחריו, מה שאין כן אם הוא אוכל בלילה לא יכבד עליו תענית יום א' כל כך, ולזה אמר כאלו התענה ביום התשיעי ב' ימים שהם תשיעי ועשירי. (בן יהוידע שם)
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. (משנה יומא עג:)
שאלה – מה הטעם שחז"ל אסרו ביוהכ"פ דווקא חמשה עינויים.
תשובה – כנגד חמשה חומשי תורה, כדי לקבלם עליו ולקבל עול מצוות שכתובות בהם בלי מסך המבדיל של תענוגות הגוף. כנגד חמשה חושים שבאדם, שהאדם עושה בהם מצוות ועבירות. כנגד חמש פעמים 'נפש' הכתובות בפרשת יוהכ"פ וכנגד חמשה שמות שנקראה בהן הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כנגד חמש טבילות שטובל הכהן הגדול ביוהכ"פ. וכנגדן גם חמש תפילות של היום: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. (התודעה) כנגד ה' פעמים שאמר דוד בתהלים (קג –קד) בָּרֲכִי נַפְשִׁי כנגד דימוי הקב"ה והנשמה. כנגד ה' פעמים שמופיע בשיר השירים שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. (הרוקח)
א"נ אמרו רז"ל (חגיגה טז.) שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּבְנֵי אָדָם: שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שְׁלֹשָׁה כִּבְהֵמָה. שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — יֵשׁ לָהֶם דַּעַת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמְהַלְּכִין בְּקוֹמָה זְקוּפָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שְׁלֹשָׁה כִּבְהֵמָה — אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְהֵמָה, וּפָרִין וְרָבִין כִּבְהֵמָה, וּמוֹצִיאִין רְעִי כִּבְהֵמָה. ביוהכ"פ נאסרו חמשת העינויים הללו כדי שנהיה דומים למלאכי השרת. וכדאיתא בפדר"א (פמ"ו) נאמר (ויקרא טז כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם. רָאָה סָמָאֵל שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמַיִם. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מַה מַּלְאֲכֵי יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירוֹתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּטֵיגוֹר שֶׁלָּהֶם וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (טז לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ.
וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְ-הֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי-הֹוָה. (יז ו)
שאלה – מה הטעם שבחרה התורה להקריב דווקא את הַחֵלֶב ואת הדם על גבי המזבח, ולא איברים אחרים.
תשובה – הַחֵלֶב הוא כח הקרירות והעצלות שבאדם, הדם הוא כח החום והזריזות. בזמן שהאדם שב בתשובה על חטאיו, כאילו מודה ואומר שעד היום לא השתמש בכוחות הללו בצורה הראויה והנכונה, אלא הפוך, בזריזות מיהר לעבור עבירות ובעצלות נמנע מלקיים המצוות, אך מהיום והלאה כוחות הזריזות והעצלות של נפשו הכל יהיו על מזבח ה', הוא ינצל את בכוחות הללו אך ורק לשם שמים. (משל ונמשל)
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (יז יג)
שאלה – מצוה לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף (החינוך קפז). מה הטעם שדם שחיטת בהמות אינו מחייב כיסוי הדם.
תשובה – מפני שמקצת דם שחיטתה בא על גבי המזבח, אבל דם חיה ועוף שבשחיטה אינו בא דמו ע"ג המזבח אלא במליקת עוף, צריך לכסותו מפני מידת הדין שאומרת היאך בשר (דם) יאכל בשר (דם). (הרוקח, בעה"ט) א"נ הכיסוי הוא להיכר שהדם אסור באכילה, ולכן בהמה המוקרבת ודמה נזרק ע"ג המזבח, שדבר ידוע הוא שדמה אסור ואין צריך היכר אחר, לא הצריכה התורה לכסות את דמה. (בכור שור, רלב"ג) א"נ מאחר שהנפש תלויה בדם, ראוי לנו לכסות את הנפש ולהסתירה מעין רואים קודם שנאכל את הבשר, כי אם לא נעשה כן נקנה בזה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול את הבשר כשהנפש נשפכת לפנינו. אך בבהמות לא נצטוינו על כך מפני שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, וכיון שכך לא רצתה התורה לחלק בין קדשים לחולין. ואע"פ שגם עופות קרבים ע"ג המזבח, מ"מ העופות הקרבים הם מיעוט. (החינוך מצוה קפז)
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-הֹוָה. (יט יח)
יבואר ע"פ הפסוק וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד לא) כי כל ישראל הם אילן אחד ואדם אחד כלול מן רמ"ח איברים וכמו שכל אברי האדם אוהבין זה לזה וז"ש וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כי רעך ממש הוא כָּמוֹךָ כלומר כדמיון גופך המחובר מאיברים רבים וגם לסיבת זה לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר להתקנא איש ברעהו ולהתגדל עליו וכמו שאבריך הקטנים כדמיון הרגלים נשמעין אל אברים הגדולים כדמיון הראש והעין כך הקטנים שבכם יהיו נשמעים לגדולים כי מעולם לא נמצא כי רגלי האדם יתקנאו בראשו ללכת הראש למטה והרגלים למעלה. (עץ הדעת טוב – למהרח"ו)
החילוק בין נקמת האדם לנקמת ה' – אף כאן נאמר איסור לנקום, על הקב"ה נאמר (נחום א ב) נֹקֵם יְ-הֹוָה וּבַעַל חֵמָה, מפני שהאדם נוקם מתוך שהחימה כובשת אותו ושולטת עליו, ואילו הקב"ה כובש את חימתו ומתוך כך נוקם. (החזקוני)
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי י-ְהֹוָה. (יט לב)
תָּנוּ רַבָּנַן: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם – יָכוֹל אֲפִילּוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'זָקֵן', וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז): אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא מִי שֶׁקָּנָה חׇכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח כב): יְ-הֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (קידושין לב:).
שאלה – אם כוונת התורה לצוות שֶׁנְּהַדֵּר רק פני חכם, מדוע לא כתבה התורה במפורש 'מִפְּנֵי חָכָם תָּקוּם'.
תשובה – כל מהותו של החכם היא הזיקנה, שעל ידי שעוסק בתורה כאילו הזיקנה קופצת עליו, ותשים כוחותיו כזקן שבע ימים. וכן נאמר (אבות ה כב) וְסִיב וּבְלֵה בַּהּ, וּמִנַּהּ לָא תְּזוּעַ, תזקין ו'תתבלה' בתורה וממצוותיה לא תנטה ימין ושמאל. {הודיענו כי תורת ה' תּוֹסִיף יָמִים ואֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, וז"ש וְסִיב וּבְלֵה בַּהּ כלומר בה תזכה להיות סִיב וּבְלֵה זקן ושבע ימים. מדרש שמואל אוזידא}. וכן מסופר (בב"מ פד.) על ריש לקיש שרצה לחזור בקפיצה את הירדן להביא את בגדיו ולא היה יכול לחזור, כיון שקבל עליו עול תורה מיד נחלש. ובמדרש (שה"ש רבה ה יד) מסופר על רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שקודם שהיה עוסק בתורה היה כוחו גדול עד שהעלה צמד חמורים לגג בידיו, אך כאשר היה עוסק בתורה נחלש ביותר ולא היה יכול לסבול אפילו את כובד גלימתו. א"נ כדתנן (אבות ד א) אֵיזֶהוּ חָכָם - הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, מי שאוסף את חכמת החיים של כל אדם – לו ניתן לקרוא חכם. נמצא אם כן שאפילו אם אותו חכם יהיה ילד רך בשנים, ניתן להחשיב אותו כזקן מופלג, שהרי בחכמתו הוא צבר את חכמת החיים של עשרות בני אדם, ומה שלקח לאחרים ללמוד במשך עשרות שנים, קנה אותו נער חכם ברגע מועט. ואם נצרף את גילם של כל אותם אנשים שהקנו לו מחכמתם, כי אז נראה לנגד עינינו אדם זקן ולא ילד קטן. אמרו רז"ל הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה (ברכות נו:). כתיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם 'לקח טוב' [155] עולה בגימטריא 'קנה' [155].
(בניהו, בן יהוידע – קידושין לב:)
מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה. כתיב (בראשית כד א) וְאַבְרָהָם זָקֵן, כלומר זקן שקנה חכמה הוא עסק התורה וגם זקן כמשמעו שבאו לו ימי הזקנה ואז וַי-הֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל שהיה לו אחרית טוב ותקוה טובה ועל זה קשא מנא ליה שאברהם אבינו עסק בתורה ומחמת עסק התורה זכה לכך והלא עדיין לא נתנה ואם כן מסתמא זכה לכך בעבור שקיים שבע מצות? ולזה אמר מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. וקשה איך אפשר שקיים כל התורה כולה חדא דלא ניתנו עדיין אלא רק שבע מצות? ועוד אפילו אם היתה נתונה התורה למטה איך אפשר לאדם אחד לקיים הכל? אלא ודאי מוכרח לומר דהתורה ניתנה לו בשלימות והיה עוסק בלימודה ולהכי נחשב לו כאלו קיים כל התורה כולה דכל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה וכיוצא בזה (מנחות קי.) ולכן אמרו מכח לימוד התורה היה לו אחרית הטוב הזה. (קידושין פב. – בן יהוידע)
וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן – לכבד החכמים ולומדי התורה , שנאמר וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. (טעמי מצוות עשין קג)
טעם מצוה זו לפי שהוא המלמדו להועיל תורה ומצוות, להנחילו עולם הבא, ולהזהירו מלירד לשאול תחתית. וכשאתה מהדרו אתה מכבד לִזְקֵנוֹ של עולם יוצר כל, כיון שאתה מכבדו מפני התורה, כי אֵין זָקֵן אֶלָּא מִי שֶׁקָּנָה חׇכְמָה, פירוש שלמד חכמה, לכך וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם – אזהרה לאדם קודם שיזקין יקום בקיום טוב בעולם, וזהו הִדּוּר שלו, שחוזר בתשובה קודם שיזקין. ואין שבח והִדּוּר לאדם שיחזור בתשובה בסוף ימיו, ושלמה המלך צועק ואומר (קהלת יב א) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ. (זהר ח"ג פ"ז - אוצרות השל"ה)
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְ-הֹוָה. (יח ה)
מסופר בגמרא (שבת ל.) על רַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי, שנשאל ברבים האם מותר לכבות נר בשבת למען החולה, ופתח בדברי אגדה, על מאמר שלמה המלך בְּקֹהֶלֶת (ד ב) 'וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה', ושאל הלא דבריו סותרים את דברי אביו דוד המלך, שאמר (תהלים קטו) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ.
שאלה – כיון ששאלוהו שאלה בהלכה, מדוע עיכב את תשובתו ופתח בדברי אגדה שלא מן העניין הנשאל. ורש"י פירש 'כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה'. אולם תמוה שלא נמצא כן בשאר הלכות שנדונו ונשאלו בתלמוד.
תשובה – אמרו חז"ל וכן נפסק בטור (או"ח סימן שכח) בעניין פקוח נפש: 'ספק נפשות להקל, ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר. דגרסינן בירושלמי 'הנשאל הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים'. והרי הכתוב אומר 'וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם'. והטעם נתפרש, כי אם באים לשאול בעניין פקוח נפש רק בשעת מעשה, משמע שהנשאל – רב המקום לא למדם שפקוח נפש דוחה שבת בטרם יבוא מעשה לידיהם, ועתה מאבדים זמן יקר, שעלול חלילה לעלות בחיי החולה. כאשר ראה רַבִּי תַּנְחוּם שהצבור מברר הלכה בפקוח נפש, הבין שאינם יודעים שפקוח נפש דוחה שבת, ורצה שיותר אנשים ילמדו זאת כעת. לכן פתח בדברי אגדה, ודווקא בשאלה מפליאה, כאילו שלמה המלך בא לחלוק על אביו דוד המלך, על מנת לעורר הסקרנות. רק אחרי שהתקבצו אנשים רבים לשמוע את חידושו, עבר להשיב להם בהלכה, והרחיב בפרטי הדין הכל כך נחוץ ודחוף זה – כי פקוח נפש דוחה שבת. לא כן בשאר הדינים , שאין הכרח להודיע וללמד לכל באי בית מדרשט, רק אם שואלים אותו או בהגיע עִתָּם וזמנם. (פניני הגר"א)
נמצאנו למדין שרבי תנחום פתח באגדה זו שאינה מן הענין ורק עשה כדי למשוך לב השומעין, כדי שכולם יטו אזנם וישמעו התשובה שלו שהשיב על שאלת ההלכה דהנר, ונחת הש"ס ללמדנו בזה שכך ראוי להתנהג בדברי תורה למשוך לב השומעין לדבר הלכה, ואין בזה גנאי על אשר מכניס בתוך הענין דברים שלא כענין. (בן יהוידע שם)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד גמרא?
השלמת התמונה
האם מותר לאכול לפני התקיעות?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
אנחנו קודש למענך
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
