ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- מטות
אב התשפ"ה
מפטיר שִׁמְעוּ דְבַר יְ-הוָה (ירמיה ב)
פרשת מטות מסעי
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת מטות 112 פסוקים, בפרשת מסעי 132 פסוקים. סה"כ 244 פסוקים הַגּוֹרָל , כָּל יֹצֵא צָבָא , מִכַּף מִדְיָן
יש בהן שלש מצות עשה וחמש מצות לא תעשה עשה (ספר החינוך)
עשה : דין הפרת נדרים • מצות ישראל לתת ערים ללוים לשבת בהן והן קולטות • מצוה על בית דין להשליך מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם. לא תעשה : שלא נחל דברינו בנדרים • שלא להרוג מחויב קודם שיעמוד בדין • שלא יורה עד בדין שהעיד בו בדיני נפשות • שלא ליקח כופר להציל ממות הרוצח • שלא נקח כופר ממחויב גלות לפוטרו מן הגלות.
פרשת מטות מחוברת בדרך כלל לפרשת מסעי . הסיבה היא משום שפרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב.
מִשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה . אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה - כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי נׇכְרִי, לִישְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ בְּאָב - דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ [ישראל שיש לו דין ומשפט עם נכרי, ישתמט ממנו בחודש אב, הואיל ורע מזלו של חודש זה], וְלַימְצֵי נַפְשֵׁיהּ בַּאֲדָר - דְּבָרִיא מַזָּלֵיהּ [וימציא עצמו לדון עמו בחודש אדר שטוב מזלו]. כתבו התוס' – פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב. (תענית כט ב)
אֲדָר בגימטריא 205 - אב בגימטריא 3 - ההפרש ביניהם 202 כמנין רב . לרמוז באב ממעטין ובאדר מרבין. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב (משנה תענית ד ו). באב היה חמשת דברים של פורענות לכך ממעטין בשמחה הפך אתוון חמשה . ובאדר נעשה נס בחמשה שגזר הריגה על אנשים ונשים ובנים ובנות הרי ארבע גזירות מיתה וגם שללם לבוז ועשה הקב"ה וניצולו כולם, לכן מרבין בשמחה שהיא אותיות חמשה ולכך תיקנו בברכה חמשה לשונות של גאולה. (בן יהוידע – תענית כט ב)
באחד לחדש אב, וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר במדבר לג לח, הנה בו נרא"ו בגימטריא אהר"ן רָאשֵׁי הֶהָרִים, ובכאן וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה במדבר כ כט אל תקרי 'ויראו' אלא 'וייראו' שנסתלקו ענני כבוד תענית ט א, וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד במדבר כא א , ער"ד בקליפה בגימטריא (זה לעומת זה) לא"ה רח"ל בקדושה. (274) [ובחדש הזה דייקא וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי וכו', להיות שפגמו בשמיעה, כמו שכתבנו לעיל )אות ג' .( עוד אהר"ן ח"י בגימטריא ער"ד (274) לא היה שליטה למלך ערד; אך כששמע כי מ"ת אהר"ן בגימטריא תרצ"ו וקסבר ניתנה רשות להלחם וכו' תענית ט א, תשכיל ותדע, תרצ"ו הם ב' בתי דינים קש"ה ורפ"ה (696), סוד ב' ימים דראש השנה, לא"ה רח"ל זה לעומת זה ער"ד , הבן. (בני יששכר מאמרי חודש אב ח)
בחודש הזה יכוין לתקן מידת הוד כמו שכתב בספר מעשה הצדקה, ויזהר ביותר לכבד ללומדי תורה ולרוץ בדבר מצוה ולהחזיק ברכים כושלות, ולהיות אוהב שלום ורודף שלום יותר משאר חדשים, ובא וראה מפלאות תמים דעים, דאהרן כהנא דבחינתו בהוד היתה מיתתו בראש חודש אב, דהורה על גודל צדקותו שיורד על פי מדותיו, והמתענה תענית חלום בראש חדש אב אין צריך תענית לתעניתיה. (מועד לכל חי)
אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲ-דֹנָי יְ-הוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא . (עמוס ג ח) אַרְיֵה שָׁאָג והוא מזל אריה שאג בחודש אב שהוא חדשו, ש' הדליק א' ש ג' דול נוטריקון שא"ג בבית המקדש, וגם כן הוא נוטריקון ש' כבה א' ור ג' דול והוא אורו של בית המקדש, מי לא יירא ממדת הדין מאחר שראה שהקדוש ברוך הוא לא נשא פנים אפילו לביתו שהחריבו פשיטא שלא ישא פנים לשום אדם, וכי אֲ-דֹנָי יְ-הוִה דִּבֶּר שהוא מדת הדין הרפה ושורש הדין שדיבר בלשון עז דדיבור לשון עז הוא כמו שאמרו זכרונם לברכה, מִי לֹא יִנָּבֵא עליו כלומר, מי יאמר שלא תהיה הנבואה הקשה והעזה ההיא עליו כי ינצל ממנה, אם לא יהיה ראוי פשיטא שלא יהיה כן מאחר שלא נשא פנים אפילו לביתו, (סופי ענבים סימן ל"א)
חודש אב - רמז בשם החודש אב ראשי תיבות א' דום ב' בל והם השני החורבנות. (מועד לכל חי סימן י - בשם השל"ה הקדוש)
לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל ג) הכוונה לא יחל דברו כי כל דיבור אם טוב ואם רע עושה פעולה למעלה ובורא סניגורין או קטיגורין וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב ואם רע. (מדבר קדמות מערכת ד בשם רבי שמעון טירנו) שמכל דיבור של האדם נברא מלאך, מדיבור טוב – מלאך טוב ולהפך ח"ו. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – כפי מה שיוצא מפה האדם – יַעֲשֶׂה . נהיה רושם בכל העולמות לטוב או ח"ו לרע. (אהבת דוד דרוש י"ג)
וכן מסופר בגמרא על רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כִּי הֲוָה שָׁכֵיב, אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: זִיל, עֲבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי. אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ, דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא. יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ. כִּי מְטָא לְהָתָם דַּלְיַיהּ, קָא מַחְוֵי לֵיהּ. שְׁוַור נְפַל לְהָהוּא גִּיסָא. נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתֵינָא. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: אִי אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתָא - נֶיהְדַּר . אִי לָא -לָא נֶיהְדַּר . (כתובות עז:)
יום אחד יש בשבוע לכל אדם שבאותו יום יצליח ולא ימות באותו יום . (מדבר קדמות מערכת י)
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה . (ל ב) רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת ר"ת ר ב א ו ש לושה י תירו ה נדר.
מֹשֶׁה ר"ת מ ומחה ש לושה ה דיוטות. (עטרת זקנים)
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן . (לג ד)
ד' פרשות מתחילים באלה : פרשת נח - אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ , פרשת פקודי - אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן , פרשת מסעי - אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל , פרשת דברים - אֵלֶּה הַדְּבָרִים . ד' פעמים אֵלֶּה בגימטריא קמ"ד (144). ששת ימי בראשית הם קמ"ד שעות עם הלילות. (6*24) . מהלך העולם קמ"ד אלף יום. כיצד, מצרים מהלך מ' יום. והוא אחד מן ס' בכוש וכוש אחד מן ס' של העולם הרי קמ"ד אלף יום, והיינו אֵלֶּה ד' פעמים. (עטרת זקנים)
אֵלֶּה רמז על ל"ו מסכתות, ל"ו כריתות, ל"ו טפחים בלוחות, ל"ו ברכות של תפילה ביום [בכל תפילה י"ח ברכות], דהיינו שחרית ומנחה, ואילו ערבית אין לה קבע, לא פחות עלמא מ- ל"ו צדיקים שבכל דור שמקבלים פני שכינה. (פענח רזא – ריש דברים)
אֵלֶּה מַסְעֵי - החניות נקראו גם כן מסעות שהיו מסיעי"ן מסועו"ת ומבררים ניצוצי הקדושה בין בדרך הילוכם בין בחנייתם והיו יושבים במסע זמן מה לפי שיעור ניצוצי הקדושה אשר שם והכל במידה ובמשקל ככל אשר ישית יוצר בראשית אל דעות. ותיבות אֵלֶּה מַסְעֵי גימטריא גבורה (216) שהיה צריך גבורה להוציא לאור ניצוצות הקדושה מהמדבר הגדול והנורא. והמסעות הם מ"ב כנגד שם מ"ב וכל שם מ"ב להעלות. והרב כתנות אור פי' דאיתא אלה מסעי כאן רמזה תורה שילכו בגלות ואיתא אם הגאולה היתה ע"י הקב"ה היתה קיימת אך הגאולה ע"י בשר ודם עוברת כשם שהבשר ודם עובר וז"ש אלה מסעי רמז שילכו בגלות והטעם אשר יצאו ממצרים בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן . שהיו בשר ודם וכשהגאולה ע"י בשר ודם אינה קיימת ויש גלות.
אֵ לֶּה מַ סְעֵי בְ נֵי יִ שְׂרָאֵל ר"ת ד' גלויות א דום מ די ב בל י ון. מַ סְעֵי בְ נֵי יִ שְׂרָאֵל ר"ת בגימטריא בן . וכן ר"ת א דום מ די ב בל י ון בגימטריא בן עם הכולל. שם נ"ב רמז דהשכינה עמנו בגלויות כי שם ב"ן רומז לשכינה כידוע. (נחל קדומים)
שאלות
א. שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה . (לא כו) לכאורה קשה מאחר שצוה להם משה (לא יז) וְעַתָּה הִרְגוּ
כָל זָכָר בַּטָּף , מאין בא להם שבי ומלקוח שיחלקו אותו ביניהם.
ב. וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ . (לב מ) בדברי הימים (א ב כא כב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה.
מה הטעם שנתן משה רבינו דווקא למכיר את הגלעד לנחלה ראשון, יותר מבני בן מנשה האחרים. ועוד נמצא שהוא מערב נחלת בן יהודה עם מנשה.
ב. וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ . (ל טז) מה הטעם שנכתב וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ רק בהפרת הבעל ולא בהפרת האב או הארוס.
ג. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא . (לא ד) פרש"י - לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי (ספרי). לכאורה משה רבינו שהיה משבט לוי למה לא הלך
עמהם בעצמו להילחם במדין. והקב"ה ציוה אותו (לא ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ .
ד. וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ . (ל טז) פרש"י - הוּא נִכְנָס תַּחְתֶּיהָ. לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁהַגּוֹרֵם תַּקָּלָה לַחֲבֵרוֹ, הוּא נִכְנָס תַּחְתָּיו לְכָל עֳנָשִׁין
(ספרי). לכאורה קשה מדוע נכנס הבעל תחת האישה שהרי קי"ל אין שליח לדבר עבירה וכאן גרע עוד משליח.
ה. מדוע במלחמת סיחון ועוג לא נצטוו כבר על טבילת כלים.
ו. איזו היא המצווה החמורה מכל מצוות התורה כולה? מכל תרי"ג מצוות הקיימות בתורה, היינו איזו מצווה היא הקשה ביותר לקיום?
ו. רמז בפרשה שכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים.
ז. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן . (לב ג) אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר.
שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. וַאֲפִילּוּ'עֲטָרוֹת וְדִיבֹן' . שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר מֵאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. פרש"י - שאין בו תרגום, שצריך
לקרותו שלושה פעמים. (ברכות ח א) לכאורה קשה מדוע נקטה הגמרא את הפסוק עֲטָרוֹת וְדִיבֹן שעל כל פנים יש בו תרגום ירושלמי ולא הביאה
הפסוקים של שמות השבטים (שמות א ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה שאין עליהם תרגום כלל.
ח. וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַי-הוָה (ל ד) וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ (ל ט) מה הטעם שהתרת חכם שנקראת 'התרה' והפרת אב ובעל נקראת 'הפרה'.
ח. נַחֲלָה מבחלת [ מְבֹהֶלֶת ] בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ . (משלי כ כא) מה הטעם דכתיב מבחלת וקרי מְבֹהֶלֶת . (והקשר לפרשה)
ט. וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם . (לא יט) מה הטעם שהזהיר
הקב"ה הזאת שלישי ושביעי במלחמת מדין, מה שלא עשה כן במלחמת שבעה עממים.
י. וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה (לב לג) מה עניין לחלק את שבט מנשה לשני חצאים בארץ ישראל ובעבר הירדן, ועוד שהרי
הם כלל לא ביקשו זאת, דכתיב (לב כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר .
כ. וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְ-הוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְ-הוָה . (לא נ) אמרו לו אם מידי עבירה
יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְ-הוָה . (שבת סד.) לכאורה הרי מצינו שאשת יפת תואר מותרת במלחמה ואיזה עבירה ואיזה הרהור
עבירה יש כאן.
כ. וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב . (לא ח) פרש"י - שֶׁהָיָה בִּלְעָם עִמָּהֶם, וּמַפְרִיחַ מַלְכֵי מִדְיָן בִּכְשָׁפִים, וְהוּא עַצְמוֹ פּוֹרֵחַ עִמָּהֶם. הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַצִּיץ
שֶׁהַשֵּׁם חָקוּק בּוֹ, וְהֵם נוֹפְלִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: 'עַל חַלְלֵיהֶם' (לא ו). מה הטעם שפנחס הרגם דווקא באופן הזה.
ל. וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הוָה אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה . (לב לא) משה רבינו משבח את שבט גד באמרו (דברים לג כא) צִדְקַת יְ-הוָה
עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל . פרש"י - שֶׁהֶאֱמִינוּ דִּבְרֵיהֶם וְשָׁמְרוּ הַבְטָחָתָם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן עַד שֶׁכִּבְּשׁוּ וְחִלְּקוּ. מה ההבדל בין 'צדקה' ל'משפט'.
מה בדרגה יותר גבוהה צדקה או משפט.
מ. הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. (חגיגה י.) מה הטעם שהשתמשו חז"ל בלשון 'פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר'.
מ. וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם . (לא יט) מה הטעם שהיו
צריכים הזאה בשלישי ושביעי, וקי"ל קברי גויים אינם מטמאים.
נ. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה . (לא כא) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ
תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם . (לא כג) מה הטעם שנקט לשון חֻקַּת על הגעלת כלים.
נ. וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ . (ל י) לכאורה כתוב זה מיותר שהרי ודאי שאם אין לה בעל אין מי שיפר לה וממילא צריכה
לקיים הנדר.
ס. זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב . (לד יב) תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל [וי"ג בתי כנסיות] בְּיִשּׁוּבָן אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה'. בְּחוּרְבָּנָן,
אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת'. (ברכות נח:) פירוש כל הרואה קהילות ישראל ששבו לגבולן בארץ ישראל, וי"א דווקא בתי כנסיות וכדומה מברך 'בָּרוּךְ מַצִּיב
גְּבוּל אַלְמָנָה'. יש להבין מהו הלשון גְּבוּל אַלְמָנָה.
ע. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה . וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד . לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן . (לד יט-כא) מה הטעם שבכל
האחרים הזכיר נָשִׂיא ובאלו השלושה לא הזכיר נשיא.
פ. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְ-הוָה . (לב יב) לכאורה גם יאיר בן מנשה נכנס לארץ ונהרג לפני העי, כדאמרינן (סנהדרין מד.)
וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (יהושע ז ה) זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד רוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין.
צ. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אֲזַלִי הלכתי חֲזַאי ראיתי דְּהָדְרָא לֵיהּ עַקְרַבָּא שמקיפים את הר סיני עקרבים, וְקָיְימָא כִּי חֲמָרֵי חִווֹרָתִי והם עומדים וקומתם כמו חמורים
לבנים. שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁאוֹמֶרֶת: ' אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי להגלות את ישראל; וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי – מִי מֵפֵר לִי '? (בב"ב עד.) מה הטעם שנקטו הלשון מֵפֵר
לגבי הקב"ה, והיינו כלשון 'הפרה' של בעל, ולא לשון 'התרה' כמו של חכם.
ק. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. (לב ב) מה הטעם שהקדים את בני גד לבני ראובן והוא הבכור.
ר. וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ (ל ט) מה הטעם שאף אם אמרה במפורש שאינה נודרת על דעת אביה או בעלה, האב או
הבעל יכולים להפר לה את נדרה.
ש. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ . (לא ב) מה הטעם שהזכיר את פטירתו של משה כאן. הול"ל נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת
הַמִּדְיָנִים .
ש. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה [וְהָיוּ] תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה . (לד ד) כאן משמע שקדש
ברנע היתה מארץ כנען. והרי משה רבינו לא עבר את הירדן ומקדש ברנע שלח את המרגלים , דכתיב (במדבר לח ט) בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת
אֶת הָאָרֶץ .
ת. בכמה מקומות בש"ס מצינו בספק ממוני שנותר בלא הכרעה, (בב"מ ג ד) וכן בענייני איסור והיתר (מגילת תענית) הורו לנו חכמים 'יהא מונח עד שיבוא
אליהו'. מה המקור וטעם הביטוי הזה.
תשובות
א. אומות הנלוים אליהם לא היו מצווים להרוג שלא היו מאנשי מדין, ודווקא אנשי מדין היו מצווים להרוג. ומאותם אלו היה להם שבי באדם. (ילקוט האזובי)
ב. בכור בבני מנשה היה לפיכך נתן לו משה תחילה, ולפי שהוא היה זקן [יותר מששים שנה] ולא יצא בצבא נתן לו עיר מבצר, וישב שם בעוד שהלכו בניו
עם ישראל וחזרו. (החזקוני) ובעבר הירדן לא הקפידו שתתערב נחלת בן יהודה בנחלת מנשה. (מלבי"ם)*
ב. בית דין של מעלה לא מענישים את האדם עד גיל עשרים. ובהפרת האב או הארוס לא שייך לומר וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ מפני שאין מענישים בדיני שמים עד
גיל עשרים, והפרת אב וארוס היא רק בנערה עד גיל י"ב ומחצה. (משך חכמה) והרמב"ן כתב שדיבר הכתוב בהווה כי האב יימנע מלעשות כך מפני שהוא
אוהב את בתו, אבל הבעל אולי ישנא אותה ויחשוב לתת עליה אשם.
ג. גדל משה רבינו במדין – לפיכך לא הלך בעצמו להילחם עמם. ובֵּירָא דִּשְׁתֵית מִינֵּיהּ - לָא תִּשְׁדֵּי בֵּיהּ קָלָא. (בב"ק צב ב) בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו
אבן. (מושב זקנים)
ד. דיני שמים חייב ולא בדיני אדם. (פנים יפות) וזה דווקא כשהאישה היתה שוגגת אך המכשיל חבירו באיסור כמו לפני עוור עובר המכשיל גם אם הנכשל
הוי מזיד (הרמב"ן)
ה. הפקיר גוי את כליו וזכה בו ישראל אין צריך בטבילה. כיון שלא בא הכלי מרשות גוי לרשות ישראל. כיון שבמלחמה זו היו בכלל לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה
ולא נשאר מהם כלום אם כן נשארו הכלים הפקר ולא בעו טבילה. משא"כ במדין שהחיו הנקבות והם יורשות במקום שאין בן.(שו"ת חדות יעקב סימן מ"ב)*
ו. וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵי-ְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל (לב כב) גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי בר רבי בון איזהו המחוור שבכולם אמר ליה וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵי-ְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל
(ירושלמי שקלים פ"ג ה"ב) פירש הראב"ד איזה מצוה בתורה חמורה יותר מכולן שידבק בה האדם, וִהְיִיתֶם נְקִיִּים היא המצוה החמורה שבתורה.
ו. וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ . (לב מב) וַיִּקְרָא לָה ר"ת ל שון ה רע נֹבַח . (ילקוט ראובני) דאמרינן (פסחים קיח.) כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, וְכׇל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וְכׇל
הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בַּחֲבֵירוֹ - רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לִכְלָבִים.
ז. זיכרון עבודה זרה הוי בשמות אלו, שלא תאמר שאין לנו לתרגם פסוק זה ועל כן באו החכמים לומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו שלא להקל בו.
(רבינו בחיי) וְהָיוּ הָאֱמוֹרִיִּים קוֹרִים עָרֵיהֶם עַל שֵׁם עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם; וּבְנֵי רְאוּבֵן הֵסַבּוּ אֶת שְׁמָם לְשֵׁמוֹת אֲחֵרִים. וְזֶהוּ מוּסַבֹּת שֵׁם . (במדבר לב לח רש"י)
ח. חרטה של הנודר תלויה בהתרת חכם ולכן לא שייך בה לשון הפרה אלא לשון התרה. לעומת הפרה היא בעל כרחו של הנודר ולכן בעל מפר נדרי אשתו.
(תוס' רי"ד – ב"ב ) לשון הפרה הוא דבר הנעקר ומתבטל בלא טעם, אבל החכם אינו מתיר אלא ע"י שמוצא לו חרטה ועוקר הנדר מעיקרו. (הרשב"ם)
ח. ח' פעמים הוזכרו בני ראובן בפרשה ולבסוף (דה"א ה כו) וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי . ח' שנים גלו קודם לשאר השבטים. והוא רמוז בפסוק נַחֲלָה מבחלת
[ מְבֹהֶלֶת ] בָּרִאשֹׁנָה שבני ראובן וגד נחלו בראשונה בעבר הירדן וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ לפי שגלו קודם לשאר השבטים. (ילקוט האזובי)
ט. טומאה הותרה בציבור – לפי שבמלחמת שבעה עממים היו כל ישראל במלחמה ואף גיעולי גויים לא נאסר להם שהרי הותרו כתלי דחזירי, דכתיב
(דברים ו יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב . אבל הכא במדין שאינו משבעה עממין ולא היו שם מישראל אלא אֶלֶף לַמַּטֶּה נאסר עליהם גיעולי גויים וגם הוצרכו
הזאת שלישי ושביעי לפי שנטמאו כשהרגו את המדינים. ועוד לפי שנטמאו בהם מישראל דכתיב (כה ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר . (החזקוני) *
י. יוסף אביהם גרם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע, לפיכך ניתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן. (החזקוני בשם מדב"ר פד יט) *
כ. כיבוש הארץ הותרה אשת יפת תואר ולא קודם. (החזקוני) א"נ היינו דווקא באשה אחת בלבד ופעם אחת, אבל שתים ואפילו אחת מפעם שניה ואילך
אסורה ואפילו בהרהור. (דעת זקנים) *
כ. כהן היה פנחס – ואיך יטמא למת ועל כן זרק עליהם חרב והרגן באוויר שלא נגע בהן. (טעמא דקרא)
ל. לפנים משורת הדין היא 'צדקה' – 'משפט' הוא שורת הדין. צדקה היא יותר נכבדה ממשפט. זהו שאמר משה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל כשקיבל על עצמו
לצאת חלוצים לפני ישראל בשבע שנים של כיבוש, ועוד צִדְקַת יְ-הוָה עָשָׂה כשהוסיף להתחייב על שבע שנות החלוקה, שלא נתבקש כלל. (פניני הגר"א)
מ. מלאך הנברא מנדר תלוי ועומד עד גמר בריאתו עד שישלם הנדר, עד אז לא נשלם המלאך. שהרי מכל מצוה נברא מלאך. ('אלף כתב' בשם רבי שמשון
מאוסטרופולי) *
מ. משומד אחד מישראל היה במדין והרגוהו ישראל, ואע"פ שחטא ישראל הוא ולא נודע מי הרגו, על כן היו צריכים כולם הזאה יום שלישי ויום שביעי
מספק. (מדרש אגדה)
נ. נותן טעם לפגם מותר (פסחים מד ב) - וגעולי גוים חידוש הוא לכך אמר זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה . (נחל קדומים)
נ. נערה שהיא גרושה או אלמנה קמ"ל שאינה חוזרת לרשות אביה אחר שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואים אלא היא ברשת עצמה. (רלב"ג) *
ס. סמוך לגבול ארץ ישראל תסופח הקרקע שהתקדשה על ידי תורה ותפילה של בני ישראל – וזהו שאמרו חז"ל (מגילה כט א) עֲתִידִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי
מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ואין הכוונה על הבתים כי אם על הקרקע. ולא ייתכן שתצורף קרקע מארץ טמאה בתוך ארץ ישראל שהרי
הארץ קדושה מאז בריאת העולם, על כרחך שתסופח הקרקע בסמוך לגבול ארץ ישראל. וזהו 'בָּרוּךְ מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה' היות ועל גבולה של הארץ
מדובר. (פניני הגר"א) *
ע. עבירה של זמרי עם כזבי בת צור שהיה נשיא בית אב לשמעוני גרמה לכך שלא זכה להיקרא כאן נשיא. שבט בנימין לא זכו להיקרא נשיא לפי שגלוי
וידוע לפניו מה שעתיד להיות בפילגש בגבעה בשבט בנימין. ועוד הואיל ואֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (במדבר יא כז) והוא אלידד בן כסלון, הואיל
ונתקיים לנו שנתנבא לא רצה לקרותו נשיא, דנביא עדיף מנשיא ומעלין בקודש ואין מורידין. וכלב ידוע שהוא היה מן המרגלים ושם נאמר (במדבר יג ב)
לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם , ונשאר כלב מן המרגלים לכך לא הוצרך לקרותו נשיא שנית. (רבינו אפרים)
פ. פחות מגיל עשרים ועל יותר מגיל חמישים לא נגזרה הגזירה. ויאיר בן מנשה היה בשעת הגזירה מעל חמישים שנה. (החזקוני)
צ. צדיקים נחשבים כלפי הקב"ה כבעל לגבי האישה. (פרדס יוסף)
ק. קבורת משה רבינו ידע גד שתיפול בחלק ארץ סיחון ועוג ולכן ביקש ליטול חלק בארץ זו. דכתיב (דברים לג כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק
סָפוּן . פרש"י - כִּי יָדַע אֲשֶׁר שָׁם בְּנַחֲלָתוֹ חֶלְקַת שְׂדֵה קְבוּרַת מְחוֹקֵק, וְהוּא מֹשֶׁה (סוטה יג :). כדי שמשה יהא קבור בחלקם על כן הקדים הכתוב גד לראובן
אבל למשה לא אמרו הטעם הזה כיון שאינו מן הנימוס לומר בפניו טעם זה. (פרדס שמאי) *
ר. רוב נשים דעתן כך ורובן על דעת כן נודרות. ולכן אפילו אם אמרה במפורש שאינה נודרת על דעת אביה או בעלה מכל מקום התורה נתנה אותה
ברשות הבעל או האב שיוכל להפר לה. (שו"ת הרשב"א ח"ד סימן שי)
ש. שבחו של משה הזכיר – שיכל לחיות הרבה שנים אם היה רוצה, שהרי הקב"ה תלה מיתתו בנקמת מדין, אעפ"כ לא רצה אלא לנקום מיד שנאמר [מיד
לאחר הדיבור אל משה] (לא ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם . (מושב זקנים) *
ש. שני קדש ברנע הם – זה שבארץ כנען והוא נזכר בספר יהושע (טו ג) וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ , וקדש ברנע
שמשם נשתלחו המרגלים כדכתיב (במדבר לח ט) בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ . ואין לומר שנשתלחו מקדש ברנע שבארץ כנען, שהרי
משה רבינו לא נכנס לארץ, וקדש נמצאת בקצה גבול ארץ אדום. (החזקוני, דעת זקנים בשם הבכור שור)
ת. תלמידו של משה רבינו פנחס הוא אליהו – יפרשה ויבארה באור בהיר ומאיר לכולם. כדי שלא לומר שזו אינה התורה של עכשיו אלא ממש תורה
אחרת, לכן משה יחזור על הדברים כפי שמוכרים לנו ורק אליהו הנביא הוא פנחס תלמידו בשמשו כפה למשה רבינו הוא עתיד לפרשה ולבארה היטב.
כדאיתא בזהר (ח"ג דף כז ב) פנחס הוא אליהו – ירש את תפקידו של אהרן להיות לפה למשה רבינו. כשם שמשה היה אומר ההלכה בקיצור ואהרן מפרש
באריכות כך לעתיד לבוא אליהו הנביא יפרש את התורה שבעל פה באור חדש ובהיר. (פניני הגר"א)
מקורות / חידודון *
ב. כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם ואולי היה עדין מכיר קיים ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה והאריך שנים כדורות הראשונים. (הרמב"ן)
ה. משעה שניתנה הארץ לאברהם זכה בה ובכל מה דאית בה ובכלל זה ג"כ מיני המתכת היוצאים מן הקרקע. והיינו דכיון שכבר היה ברשות יהודי הכלים שהיו במלאכת סיחון ועוג, לפיכך לא היו טעונים טבילת כלים. (גידולי טהרה סימן יז) א"נ דהטבילה היא להעלות מטומאת עכו"ם, וכיון שמצינו בירושלמי שבמלחמת סיחון ועוד הותרה הטומאה, לכן א"צ טבילה. (שו"ת שבט סופר סימן סז)
ט. ומה שכתוב (לא מט) וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ היינו לדבר עבירה , ומספק נמי הוצרכו הזאה. (החזקוני)
י. משה רבינו ראה שבעבר הירדן כח התורה מועט, על כן פנה מיוזמתו לשבט מנשה שיסכים שחצי השבט ינחל בעבר הירדן כי היו בני תורה וידריכו את בני גד ובני ראובן. (העמק דבר)
כ. איתא במסכת שבת סד א לפי שזנו עיניהם מן הערוה. (רבינו אפרים)
מ. ורש"י פירש - התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.
(חגיגה י א)
נ. במקרה שנמסרה לשלוחי הבעל והרי זה כמו שנכנסה לחופה, ומת הבעל. וחידש הכתוב שאינה חוזרת לרשות אביה. (מושב זקנים)
וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ . (ל י) פסוק זה נכתב בין פרשת ארוסה לבין פרשת נשואה. ולכאורה אין מקומו כאן .
אבל הוא מדוייק ע"פ הגמרא (כתובות מט א) הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, וְנִתְאַרְמְלָה בַּדֶּרֶךְ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה , הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ: בֵּית אָבִיהָ שֶׁל זוֹ, אוֹ בֵּית בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שָׁעָה אַחַת מֵרְשׁוּת הָאָב - שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. א"כ מקומו בין אירוסין לנשואין. (טעמא דקרא)
ס. פירש"י כגון בישוב בית שני עכ"ל. דקדק לפרש כן הכא משום דבחורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה כמ"ש (איכה א א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה . וכשנגאלו בבנין בית שני מקרי מציב גבול אלמנה דהיינו בנין בהמ"ק ולאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישובן כיון דבהמ"ק חרב לא שייך ביה מציב גבול אלמנה אבל בית גאים ודאי דשייך השתא. (חידושי אגדות – ברכות נח:)
הרואה בתי כנסיות של ישראל ביישובן אומר 'ברוך מציב גבול אלמנה', בחורבתן אומר 'ברוך דיין האמת', בתי עובדי האלילים ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והם הנזכרים בתלמוד תמיד בלשון אומות העולם כל שראה אותם ביישוב ובשלוה אומר: בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְ-הוָה בחורבנן אומר: אֵ-ל נְקָמוֹת יְ-הוָה . (המאירי – שם)
בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְ-הוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה . פסוק הוא במשלי טו כה. אֵל נְקָמוֹת יְ-הוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע . תהלים צד א.
ק. היה לו להקדים בני ראובן הבכור , ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן והיינו דכתיב ולבני גד עצום מאוד ר"ל יותר משל ראובן ועל כן אמרו בני גד דבריהם קודם לבני ראובן הבכור לפי שהיה צערן גדול על של ראובן. ואני אומר שאם כן הוא, ודאי לא מפני צערן קפצו בראש כי אם מתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות לא ישוב מפני כל איש אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית בחשבם כי ע"י העושר הוא מתרומם. (כלי יקר)
הם היו בעלי העצה תחלה לכך קדמם הכתוב . ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן כענין שכתוב (דברים לג) וטרף זרוע וגו', ולא היו מתפחדים מאנשי הארץ לשבת במקומות אלו אע"פ שהיו רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה. (רבינו בחיי)
הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד כמשפט כי הוא הבכור ובן הגבירה וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ) וטרף זרוע אף קדקד ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ. (הרמב"ן – לב ב)
ש. דבר אחר הקב"ה אמר למשה כבר הגיע זמנך להיפטר מהעולם, השיב לו רבש"ע הניחני עד שאנקום נקמת מדין דכתיב (במדבר כה יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם . ועוד ירא אני שאם אני אמות קודם שימות בלעם יקלל את ישראל. אמר לו הקב"ה כל רצונך אמלא, מיד אמר לו נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ . ובזאת הנקמה נהרג בלעם שנאמר וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב . (מושב זקנים)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
שופר
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
האם מותר לפנות למקובלים?
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
מי יושב במקום שלי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
