ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
מפטיר וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי (שופטים יא)
פרשת חֻקַּת
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת חֻקַּת 87 פסוקים = הַסּוֹד הַזֶּה , נָדָב וַאֲבִיהוּא
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טְעָמֶיהָ, אֲבָל לַאֲחֵרִים חֻקָּה. (ילקו"ש תשנ"ט)
יש קבלה ביד העולם דנדב ואביהוא נקברו בהר ההר סמוכים למערת אהרן הכהן ע"ה (בן יהוידע - סוכה כה:)
בפרשה 3 מצוות עשה (ספר החינוך)
עשה: פרה אדומה ◙ טומאה של מת ◙ מי נדה שמטמאין אדם טהור ומטהרין אדם טמא מטומאת מת בלבד.
ביום שישי פרשת חוקת נהגו להתענות. כתב המשנ"ב בשם המגן אברהם: איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו במהרה בימינו. כתב התניא (תניא רבתי המיוחס לרבי יחיאל בן יקותיאל הרופא הרע"ד) ביום הששי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת. ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה מתרגמינן דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא. וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום כמו שמובא בסליחות שחיבר בעל השפתי כהן. (או"ח תקפ)
שבת פרשת חוקת – בשבת זו קוראין פרשת טהרה, והיא מסוגלת להיטהר ולהתקדש בו כיום הכיפורים. ומובא בספרים הקד' שילך בו לצדיקים לקבל ברכותיהם. ובשל"ה הקדוש כתב ללמוד משניות פרה בשבת זו. וכ"כ הכף החיים או"ח תכט ו בפרשת פרה ראוי ללמוד משניות של מסכת פרה וכן בכל זמן וזמן המסכתות השייכות. והטעם לזה ע"פ מה דאיתא בסנהדרין ק"א ע"א כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר (משלי טו) וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. וכ"כ במסכת סופרים (פי"ח ה"א) כל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאלו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן. (אוצר הסגולות)
חידה בפרשה – אָמַר לוֹ הקב"ה לְמֹשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טְעָמֶיהָ, אֲבָל לַאֲחֵרִים חֻקָּה. האם יש עוד מישהו שידע את טעמיה של פרה אדומה.
יובן ע"פ מדרש פליאה - מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. והוא טעון ביאור.
ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד לא), ואחר כך במתן תורה בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (שמות יט ט). אך נודע דבפרה אמר השם יתברך למשה לך אני מגלה טעמה של פרה (במ"ר פי"ט ו'), שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה לכך, אבל לאחרים חקה. ולכך פירשו המפרשים מאמר שלמה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז כג), שדרשו רז"ל (במ"ר פי"ט ג') שבקש לידע סודה של פרה אדומה, והיא בלתי אפשר רק שיהיה בעצמו החכמה. והיינו אֶחְכָּמָה, אבל וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי דייקא. והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן בקש להיות כמשה, וידוע דראיה בכמה מקומות הוא לשון הבנה, כמו רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים (שמואל ב' טו ג) וכמו כִּדְבַר יְ-הֹוָה תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם (יהושע ח ח) ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר. (ישמח משה)
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (יט ב) גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, וְאֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי (תנחומא)
שאלה – מה הטעם דכתיב לֵאמֹר והיא חוקה שאינו יכול לפרש טעמה, וכבר כתיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
תשובה – כתיב (תהלים פא ד-ה) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב. לכאורה נראה שאומר טעם לשופר כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא ואינו מובן. אלא כשהש"י רואה כביכול טענות המקטרגים, והוא ית"ש רוצה להושיע את ישראל ולזכותם, והנה הוא ית"ש (משלי כט) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, ושואלים המקטרגים מה טעם יש בדבר להושיע את ישראל כיון שאין זכות ח"ו, אזי אומר הש"י כתורה וכמשפט הוא, כיון שישראל מקיימים מצות שהם חוקים בלא טעם, המשפט צדק הוא מדה כנגד מדה לזכותם ולהושיעם מבלי טעם. וז"ש תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר וגו' כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא חוקה מבלי טעם, והוא הנעשה מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב, כן הוא המשפט צדק, כיון שמקיימים ישראל בחוקה מבלי טעם, אזי המשפט הוא שיוושעו מבלי טעם. וזהו הפירוש בתורה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה בחוקה דייקא מבלי טעם בכדי לֵאמֹר, שיהיה הוא ית"ש יכול לאמר ולהשיב להמקטרגים, דמהראוי להושיע לישראל מבלי טעם, וכתורה וכמשפט הוא, כיון שהם מקיימים מצות בחוקה מבלי טעם. (בני יששכר תשרי מאמר ג ד)
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (יט ב)
שאלה – מה הטעם דכתיב עֹל בכתיב חסר ו'.
תשובה – לרמוז שעל ו' דברים פוסלים בה ומחסרים אותה מכשרותה. הניח עליה אפילו עור של סכין, עלה עליה זכר, דש בה, מום, ב' שערות לבנות או שחורות. (פענח רזא) שאפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה. (בעה"ט) שאם נתן עליה ידו ועבר מכאן והלאה הרי זו פסולה. היתה עוברת בנהר או עולה במעלה או יורדת בירידה ונתלה בזנבה, אם כדי לעזור לה כשרה ואם כדי שתעזור לו פסולה. (ספרי זוטא)
זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כׇּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכׇל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. (יט יד)
אמרו חז"ל (תמיד לב.) 'הרוצה שיחיה ימית את עצמו', וכוונתם דיקיים בעצמו אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל דאמרו על כך חז"ל (ברכות סג:) אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, דבני אדם בחייהם נקראים מְתִם (שווא) כדכתיב (דברים ב לד) וַנַּחֲרֵם אֶת כׇּל עִיר מְתִם פרש"י - מְתִם – אֲנָשִׁים. ובמותם נקראים מֵתִים (צֵירֶה), רמז לכך שבחיים עומדים זה על זה וכל אחד מתאווה לבלוע את חבירו וחומד ומתאווה מה שיש לחבירו, ובמותם שוכבים זה אצל זה (כמו צֵירֶה) וזה רמוז בחילוף שזה בשווא וזה בצֵירֶה, ואמרו ז"ל (אבות פ"ה) הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, וזה רמזו חז"ל בצחות לשונם 'הרוצה שיחיה ימית את עצמו' היינו יהיה בחייו בגדר מֵתִים (בצֵירֶה), ולא שיעמוד על חבריו לחמוד מה שבידם כי זה מוציא את האדם מן העולם. (אמרות ה')
וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. (יט יט)
שאלה – מה הטעם שהחמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות בעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים, ואפילו עצמות אדם מטמאים. ותהליך הטהרה לאדם שנטמא למת הינו ארוך ומורכב. ואפר הפרה היא יקרא בדמים והמת אסור בהנאה.
תשובה – כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מֵתֵיהֶם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדאי. א"נ כדי שלא יהיו דורשים את המתים ובעלי אוב, לפיכך החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם, לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים, ואף מטמא באהל ועושה חרב כחלל. כמו"כ מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות ושטיחין, מעצמותיהן כלים להשתמש בהם [ארז"ל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחְיֵיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוָן שֶׁהֶחְיָיה אוֹתָן, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. כשהיה רוצה לשתות בהם אָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: חַבְרֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. סנהדרין צב:] וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רז"ל (חולין קכב.) מפני מה עור אדם מטמא? שלא יעשה אדם עור אביו ואמו
שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא? שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין. ולפי חיבתן - טומאתן. שלא יתנו אותם עם התרומה ויאכלו אותם העכברים. וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם, לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים. וגם בשביל להרחיקם מן המת, אסר מת בהנאה. לפי כשמטמא והוא משתמש בכלים טמאים יטמא כל אשר בביתו, ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו. (בכור שור)
וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. (יט יט)
בפסוק זה יש רמז גדול כי אף בזמן שאין אפר פרה יוכל אדם לטהר את עצמו כְּשֶׁדָּבֵק בהתמדת התורה, ולומד ומלמד על מנת לשמור ולעשות ולקיים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פי"ט ס"ב) יומו של הקב"ה אלף שנים, וכוונתם כי הימים אשר היו בתחלת היצירה שברא ה' יתברך דבעת ימי בראשית, רומזים לששת אלפים שנה, שֵׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרוּב הרומז לעולם שכולו שבת (סנהדרין צז.), הרי שכל יום מהימים האלה רמז לאלף שנה. והנה התורה ניתנה באלף השלישי, והמתחטא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר שמתחטא ומטהר את עצמו מהתורה הנתנת ביום השלישי, אזי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהַר, כי אז תגמור טהרתו בעולם הבא שהוא יום השבת, יום שכולו שבת. וְאִם חס ושלום לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, אזי בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר, כי (ע"ז ג .) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. (אוצרות השל"ה)
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-הֹוָה אֲלֵיהֶם. (כ ו)
שאלה – כאן כתיב קודם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם ואח"כ וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-הֹוָה אֲלֵיהֶם. מה הטעם שאצל בלעם הוא להיפך. דכתיב (כד ד) אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. קודם נאמר ראיה ואח"כ היה נופל.
תשובה – בלעם לא היה כדאי לראות זוהר הכבוד לכן לא היה בו כח לעמוד אלא מיד היה נופל בתחילת המראה. אבל אלו מיד שהרגישו שהיה רוצה הזוהר לבוא מיד נפלו על פניהם מפני כבוד השכינה, כדרך עבדים שמשתחוים לאדוניהם, ואח"כ באים להקביל פניו, כך לאחר הנפילה נגלה אליהם, אבל בלעם לאחר הנפילה לא ראה דבר. (רבינו אפרים, מושב זקנים)
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (כ י-יא) פרש"י - לְפִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה לֹא הוֹצִיא אֶלָּא טִפִּין; לְפִי שֶׁלֹּא צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַכּוֹתוֹ, אֶלָּא וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ אֶל סֶלַע אַחֵר וְלֹא הוֹצִיא. אָמְרוּ: [שֶׁמָּא] צָרִיךְ לְהַכּוֹתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכִּיתָ בַּצּוּר )שמות יז,ו( וְנִזְדַּמֵּן לָהֶם אוֹתוֹ סֶלַע וְהִכָּה. לְפִי שֶׁהָלַךְ הַסֶּלַע וְיָשַׁב לוֹ בֵּין הַסְּלָעִים כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבְּאֵר.
שאלה – איך נסתייע מילתא שבא לידו סלע אחר. ולמה כעס עליו ה' יתברך.
תשובה – הטעם שהסלע הלך לו בין הסלעים להגדיל הנס כדי שיוציא להם משה מים מאיזה סלע שירצו ישראל. ואמרו ז"ל (פסיקתא רבתי פ"ו) הכל מסייעין למלך, כ"ש שהכל מסייעין לממ"ה הקב"ה. ובזה טעה משה ואמר (כ י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. שישראל ביקשו מסלע אחר ואמר להם משה הֲמִן הַסֶּלַע כמתמיה ואומר הלא לא לדבר אל הסלע הזה ציווני הקב"ה וכי מן הסלע הזה שלא נצטויני לדבר אליו נוציא לכם מים ועל ידי כן לא נתאמת אצל ישראל הדבר לנס וקידוש השם כי אמרו משה שהיה רועה במדבר ויודע ומכיר בסלעים המוציאים מים ולכך כעס הקב"ה, וזהו יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי. וי"מ שהכעס היה על שאמרו נוֹצִיא לָכֶם מָיִם כמדברים בעד עצמם ותלו הגדולה בעצמם, כמו (בראשית יט יג) כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה. (פענח רזא) וזהו כוונת הפייטן בפיוט לראש השנה באמרו על משה 'יען נוקש בעשר נחרת בו מיתות עשר'. ר"ל בשביל שנכשל בי' כי אמר נוֹצִיא בנ' והול"ל 'יוציא' בי' בכינוי כלפי השי"ת. לכך מידה כנגד מידה נכתב עליו י' פעמים מיתה בתורה. (רזא דמאיר) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מִיתוֹת כְּתוּבוֹת עָלָיו עַל משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת: (דברים לב, נ): וּמֻת בָּהָר: (דברים ד, כב): כִּי אָנֹכִי מֵת: (דברים לא, כט): כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (דברים ד, כז): וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (דברים לג, א): לִפְנֵי מוֹתוֹ, (דברים לד, ז): בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ: (דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה': (יהושע א, א): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה: (יהושע א, ב): משֶׁה עַבְדִּי מֵת. (דברים רבה יא י)
הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. ישראל סברו כמשמעו, כלומר איך יוכל להיות שסלע זה יוציא לכם מים ומשה רצה לומר ההייתם סבורים שמן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שנעשה, ולכך הקפיד הקב״ה, שהיה לו לפרש דבריו שידעו הכל בפירוש שהקב״ה נותן להם מים והוא לא דקדק בלשונו. (חזקוני)
בא הכתוב לבאר מדוע באמת התגלגל הדבר לידי כך שבאה הטעות לידי משה להכות בסלע במקום לדבר אליו, ועל כך מפרשת התורה (כ יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ – משה הרים את האות י' מן הפסוק הקודם, שלא אמר יוציא לָכֶם מָיִם, אלא נוֹצִיא לָכֶם מָיִם ולכן התגלגל הדבר לידי כך שוַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, כי עבירה – אפילו אם היא נעשית בשגגה גוררת אחריה עבירה אחרת. (אדרת אליהו)
כתב הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד') שהחטא היה לפי שכעס באומרו (כ י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, ובא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שהיה אדם גדול, ואין ראוי לאדם כמוהו שיהיה כועס לפני עדת בני ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חילול השם, מפני שתנועותיו כולם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות, ולא יבוא כי אם מתכונתה רעה בנפש, ועל זה אמר (כ כד) עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה, כי היו ישראל חכמים גדולים, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות המדות, חשבו כי ה' יתברך כעס עליהם בבקשת המים, ולולי זה לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס לה' יתברך. (שפתי כהן)
וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (כ כט)
חידה בפרשה – ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה.
תשובה – כתיב וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם 'כֹּל' בֵּית יִשְׂרָאֵל מכאן שלא היה כל הארבעים שנה במדבר רוצח נפש בשגגה שהיה צריך לגלות למחנה לויה, והיה נפרד מביתו וממשפחתו. שאמרה התורה (להלן לה כה) ברוצחים שישב שם עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, והיה להם לשמוח.
שאלה – מה הטעם דכתיב וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל ולא כתיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
תשובה – לפי שהיה זה בשנת הארבעים בראש חודש אב והיו סבורים העם שימותו עדיין בט' באב במדבר, דכתיב (יד כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם, והיה זה לנחמה עבורם מיתת אהרן שגם אהרן ינוח אצל משכבותם, ולא יִתַּמּוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לעולם התחיה, אלא יקומו לתחיה עם אהרן. שהרי על אהרן אין ספק בדבר תחיית המתים, ויהיה הוא בבחינת 'מושך עצמו ואחר עמו'. משל למלך שזרק צרורות, מה עשה ? השליך מידו מרגליות והגביה את כולם. אבל בֵּית יִשְׂרָאֵל המה הטף והנשים שעליהם לא היתה גזירת המרגלים – המה בכו כולם על מות קדוש ה' מבלי להביא אותם בארץ. (משך חכמה)
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. (כא א)
שאלה – היכן רמוז בפסוק מה שפירש"י – 'אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת'. מה הטעם שכתוב מִמֶּנּוּ. הול"ל וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ שֶׁבִי.
תשובה – שֶׁבִי ראשי תיבות שפחה בת ישראל. (מנחה בלולה)
וזהו מִמֶּנּוּ מִמֶּנּוּ ממש, שהכנעני הוא עֶבֶד עֲבָדִים (בראשית ט כה) ומצא מין את מינו וניעור, וכוונתו לראות אם אחר שמתו אהרן ומרים האם יספיק להם זכותו של משה. (שפתי כהן)
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי. (כא ט)
נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל - ראשי תיבות עון, שעתידין לטעות בו ולעשותו עבודה זרה. (שפתי כהן)
שאלה – מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו לאחר שסיים את תפקידו, ואמרו ז"ל (תמיד לב.) אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, וא"כ היה עליו לראות את העתיד ולהבין שאותו נחש יפתח פתח לרשעים לְהָפְכוֹ לעבודה זרה. ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו. דכתיב (מ"ב יח ד) וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.
תשובה – אותו נחש לימד את עם ישראל כלל חשוב מאוד, שכאשר אדם עושה תשובה, ישועתו תצמח מתוך הצרה עצמה, כמו שנאמר (ירמיה ל יז) וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, שמהמכות עצמן מכין הקב"ה רטיה לאדם, לפיכך הניח משה רבינו את נחש הנחושת על עמדו, ללמד לדורות הבאים אחריו שאותו נחש שהמית את ישראל כשחטאו הוא עצמו ריפא אותם כאשר הם שבו בתשובה. זה גם מסביר מדוע אסא ויהושפט הניחו את הנחש על מכונו, על אף שכבר בימיהם היו אנשים שעבדו בו ע"ז. שאותם חוטאים לא היו אלא חלק קטן מעם ישראל, וסברו אותם מלכים שעדיף שמעט יכשלו ולרבים הוא ילמד דרך תשובה. אך חזקיהו המלך סבר שאפילו בשביל אותם מעט אנשים שעובדים בו ע"ז ראוי לבטל אותו ואין להתחשב בתועלת שתצמח לאחרים כל עוד נכשלים בו בני אדם. (בניהו – חולין ז.)
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. (כא יז) יָשִׁיר מלא י' – כי י' שירות הם: על הים. באר. האזינו. יהושע. דבורה .חנה .דוד. שלמה. חזקיה. ושירה לעתיד לבוא.
שאלה – האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו.
תשובה – שירת הים ושירת הבאר אחד קורא ולא שנים. שירת משה (האזינו) ו' אנשים קוראים אותה וסימן הזי"ו ל"ך. (מס' סופרים פי"ב – הרוקח)
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ (כא יח) ר"ת בַּחֹשֶׁךְ כמו שאמרו ז"ל בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי (איכה ג ו) זה תלמוד בבלי שאז הבירור היה קשה יותר להוציא לאור תורה וזה רמז בַּחֹשֶׁךְ כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם שעל ידי הלימוד הם מעלים אור התורה מהחושך. וזה בזכות משה רבינו שניצוציו מאירים בחכמים וז"ש בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. (חומת אנך) כתיב (דברים לג כא) כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן פרש"י - כִּי יָדַע אֲשֶׁר שָׁם בְּנַחֲלָתוֹ חֶלְקַת שְׂדֵה קְבוּרַת מְחוֹקֵק, וְהוּא מֹשֶׁה.
מה הטעם שמשה רבינו נקרא מְחֹקֵק? מלשון חוק – לפי שהמושל יקרא מחוקק, לפי שנותן החוקים. (רד"ק) לפי שהמושל הוא מייסד מנהגים וחוקים
ירצה שיתנהגו בהם האנשים אשר הוא מושל עליהם - קרא את המושל מחוקק. (רלב"ג)
וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. (שופטים יא ג) מפטיר.
שאלה – מהי שמה של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה.
תשובה – איתא בירושלמי (שביעית פרק ו א) אָמַר ריב"ל כְּתִיב וַיִּבְרַח יִפְתַּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב זוֹ 'סוּסִּיתָא'. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ טוֹב שֶׁיִּפְטוֹר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. הטעם שהאנשים קראוה כן מחמת יראת שמים שנתייראו מאד שלא יכשלו באיסורי טבל ושם אין את החששות האלה. (טעמא דקרא)
שבעים פנים לתורה, לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה, הערות והארות יתקבלו בברכה
לע"נ הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
למה תוקעים בשופר בראש השנה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
לבדוק את החמץ שבלב
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
