ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה. - אמאי? מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות! - אמר אביי: מדרבנן. - אמר ליה רבא: והא דבר תורה קאמר! ועוד, כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן! - אלא אמר רבא: אמר קרא זכור ושמור - כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה - איתנהו בזכירה.
בדרך כלל העיסוק המרכזי בלימוד הלכות שבת ניתן לחלק ה'שמור' שהן הלאוין, אך כאמור, העשה והלאו של שבת ירדו כרוכים מן השמים ועל כן ראינו לנכון להתבונן מעט ביסודותיהם הראשוניים ביותר.
הלכות זכור
פשוט הדבר שהקב"ה לא ציוה לנו את השבת על מנת שרק נתבטל ממלאכה ונעביר זמננו לריק. אז מהו אם כן התוכן החיובי הממלא את השבת? אומרת התורה (שמות לא, טז):
וְשָׁמְרוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָֽם:
ופסוק זה דורש ביאור שכן המושג של שמירה הוא אי-עשיה, וזאת בניגוד לנאמר כמה מילים אחר כך 'לעשות' את השבת. אלא שהשמירה והריחוק מהעשייה האסורה מאפשרת לבני ישראל לעסוק בעשייה הרצויה בשבת. ומהי אם כן אותה העשייה?
מלמדנו הנביא בדבריו על השבת (ישעיהו נח, יג-יד):
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:
מדברי הנביא למדנו שתי הגדרות או שני ציווים ביחס לשבת: א. עונג. ב. כבוד. ואכן הדברים מובאים להלכה ע"י הרמב"ם בפרק ל מהלכות שבת וכך פותח (הלכה א):
ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד.
כבוד ועונג
אך מהו ההבדל שבין כבוד לעונג?
הגר"א בביאורו לשו"ע (או"ח תקכט, א ד"ה שזהו) כותב בקצרה את ההבדל:
ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת.
דהיינו מעשים הנעשים לפני השבת כלולים בהגדרת הכבוד, ומעשים הנעשים בתוך השבת עצמה, אפילו לכבודה, מוגדרים כעונג. לפי הגדרה זו תתורץ קושיה על הרמב"ם. פרק ה עוסק בהלכות נר שבת ובהלכה א כותב על הדלקת נרות לשבת שהוא בכלל עונג שבת. מאידך, בפרק ל הלכה ה כותב ביחס לנר שבת שהוא לכבוד שבת.
הגרי"ז מבריסק מבאר את הסתירה על פי העקרון של הגר"א על אף שלא מזכירו. וכך כותב:
ונראה לומר דבהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג שבת וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין עונג שייך בשבת עצמו וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה, משא"כ בדין כבוד שבת שהחיוב הוא כבר מבעוד יום, שזהו ג"כ בכלל כבוד השבת.
אך נראה לי שהגדרה זו צריכה תוספת ביאור, וכי חלוקה סתמית היא בין לפני כניסת שבת לאחריה? וכי אדם שכיבד את השבת בכסות נקיה לפני השבת יכול לאחר מכן להורידה וללבוש בגדי חול?! פשוט הדבר שלא התכוונו לכך, אלא יש עניין פנימי בכבוד ועונג שבת וכפי שיבואר.
עונג שבת
את הפסוק המובא לעיל מספר שמות מתרגם יונתן בן עוזיאל:
וְיִנְטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת שַׁבְּתָא לְמֶעֱבַד תַּפְנוּקֵי שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַים עֲלָם:
ואת הפסוקים מהנביא מתרגם:
אִם תְּתִיב מִשַׁבַּתָא רִגְלָךְ לְמֶעְבַּד צוֹרְכָךְ בְיוֹמָא דְקוּדְשִׁי וּתְעָרַע לְשַׁבְּתָא בְּתַפְנוּקִין לְקַדִישָׁא דַיָי תְּיַקַר וּתְיַקַר קֳדָמוֹהִי מִלְמֶעְבַּד אוֹרְחָךְ מִלְסַפְקָא צוֹרְכָךְ וּמַלָלָא מִלִין דְאוֹנָס: בְכֵן תִּתְפַּנַק קֳדָם יְיָ וְיַשְׁרִינָךְ עַל תּוּקְפֵי אַרְעָא וְיוֹכְלִינָךְ פֵּרֵי אַחְסָנַת יַעֲקֹב אֲבוּךְ אֲרֵי בְּמֵימְרָא דַיָי גְזִיר כֵּן:
את העונג התרגום מבאר כתפנוקים, והיינו ששבת היא זמן בו הקב"ה נותן לנו מנוחה מעמל השבוע על מנת להתענג בטוב שברא בעולמו, להתפנק. וכך מפורש גם ברד"ק על אתר:
וקראת לשבת עונג, מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלי' ערבים וטובים שמתוך שישנהו משאר ימים לטוב יזכור מעשה בראשית ושהאל חדשו מאין ושבת ביום השביעי ומתוך כך ישבח לאל ויפארוהו בפיו ובלבבו, ותתענג נפשו בו.
מאידך גיסא עיין שם באבן עזרא ובמלבי"ם המבארים שהעונג המדובר הוא עונג נפשי-רוחני ולא עונג גשמי.
מכל מקום העולה משני הכיוונים הוא ששבת ניתנה לאדם על מנת להתפנק, להנות להתרומם מעל מירוץ העולם הזה, הן ע"י עונג גופני המזכיר ומחזק את הטוב הקיים בעולם והן ע"י התענגות רוחנית המזכירה את המגמה העליונה והנעימה גם יחד. וחשבתי שיסוד שני הפירושים מופיע כבר בדברי רבותינו בירושלמי(שבת פרק טו הלכה ג):
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתני' מסייעה בין לדין בין לדין. כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר [ויקרא כג ג] שבת הוא לה'. וכתוב אחד אומר [דברים טז ח] עצרת לה' אלהיך. הא כיצד תן חלק לתלמוד תורה. וחלק לאכול ולשתות.
וכך גם מאריכה הגמרא במסכת שבת (קיח, א-ב) הרבה בענין עונג השבת, מהותו ומעלתו. ומתוך כך נקבעו כל מיני הלכות כגון סעודות, שינה, ריבוי מגדנות ועוד עניינים (עיין סימנים רפ; רפט-רצא; שז סעיף א ברמ"א). יסוד העונג שבת הוא חיבור ומיזוג עם קדושת השבת. החלקים הגשמיים נכנסים באדם ומשמחים אותו והם עוזרים לו להתחבר אל תוכנו של היום שבזכותו הוא מתענג.
כבוד שבת
מאידך עומד מושג הכבוד ויש לבררו. בהלכות העוסקות בכבוד השבת (ל, ב-ו) הרמב"ם עוסק בעיקר בדברים הנעשים לפני השבת לצורך השבת. ומשם כנראה, למדו הגר"א וגרי"ז, שכבוד שבת הוא לפניה. אך נראה לומר יותר מכך, שכבוד הוא מושג השייך ליראה, לריחוק השומר על היחס הראוי. לדוגמא, כבוד תלמידי חכמים אינו מביא לחיבור מיידי עמהם אלא ליראה מהם ורק אחר כך ליכולת לקבל מהם. ועל כן נראה לי שיסוד הכבוד הוא היראה משבת, עשיית מעשים המבטאים את מעלתה וקדושתה היתירה על פני שאר כל הימים.
וכעין זה מצינו ביחס לעם הארץ בשבת. אומרת המשנה במסכת דמאי (ד, א):
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר.
וקשה, מדוע מותר לסמוך עליו בשבת? הרי אינו נאמן? עונים על כך המפרשים בשם חז"ל (ברטנורא):
דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:
רצוני לומר שיש מימד של יראה וכבוד ביחס אל השבת, כיום קדוש, והוא מתבטא לאורך השבת כולה, והחידוש הוא, שאפילו לפני השבת עצמה כבר מקיימים מצוות כבוד שבת, כשם שמכבדים אדם חשוב המגיע להתארח. ובמילים אחרות נאמר שהגדרת האחרונים הנ"ל שכבוד שבת הוא לפני השבת, אינו סיבה אלא סימן.
עובדין דחול
לפי הבנה זו של כבוד שבת, חשבתי, לולא דמיסתפינא, שניתן לבאר היטב את המושג המעט מעורפל של 'עובדין דחול'. התפארת ישראל בהקדמתו למסכת שבת כותב כך:
אמנם עובדין דחול, יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות.
לענ"ד נראה ששתי ההגדרות הראשונות הן יותר שבות מאשר עובדין דחול, שעניינם ריחוק מאיסורי שבת, אך ההגדרה השלישית 'טרחא יתירה' היא התואמת יותר לעובדין דחול. וזאת משום שאם כבוד השבת עניינו מעשים שמבטאים את ייחודה וקדושתה של השבת, אזי עובדין דחול הם כל אותם המעשים המבטלים את היחס הראוי הזה לשבת. ולדוגמא טרחה יתירה, היינו יתירה ביחס לצרכי השבת, והיא אינה לצורך השבת, בעצם מתייחסת לשבת כזמן פנוי לעיסוקים נדרשים.
ועוד ראיתי שמחלק הר"ן (על הרי"ף א, ב ד"ה רב ביבי) בין שבות לעובדין דחול, ומתיר רדיית הפת שאינה שום איסור אלא עובדין דחול, וההיתר הוא משום כבוד שבת. שכן כבוד המלך הוא שמכינים הכל קודם בואו, ולא לאחר בואו. אך במקום שכבודו הוא לעשות ולהוציא הפת בכדי שלא יעברו על דבריו, אה"נ עושים. ולאחר כתבי זאת שמחתי שמצאתי שכעין זה כתב כן הרב מינצברג (ספר בן מלך עמוד קפו).
ויסוד להסברי זה למדתי מדבריו החשובים והיסודיים של הרמב"ן בפרשת אמור:
ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה:
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
