בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • סוכה
undefined
5 דק' קריאה
שאלות פתיחה בבואנו לברר את הסוגיא אני מציע לפרק את המושג 'מצוה הבאה בעבירה' (מה"ב) לכמה שיותר גורמים, נעלה רק מספר שאלות מתבקשות: א. על איזו מצווה או סוג מצווה מדובר? ב. כיצד באה? בשוגג? ברצון? ג. איזה עבירות פוגמות במצווה הבאה על ידן? דאורייתא או גם דרבנן? בין אדם למקום או גם לחבירו? כמו כן יש לברר מה בין המושג 'מצוה הבאה בעבירה' שהוא שלילי לבין המושג 'עשה דוחה לא תעשה' שהוא מותר ואף מחויב לפעמים? וכן עוד הרבה צדדים, אך כדרכנו לא ניגע בכל הפרטים אלא נפתח פתחים לעיון והעמקה בסוגיא. ואידך זיל גמור. מקורות הסוגיא יש בש"ס בבלי שלושה איזכורים מפורשים של ההגדרה 'מצוה הבאה בעבירה', מתוכם ננסה לעמוד על גדרי הכלל. א.
בסוכה (ל, א) כתוב שלולב פסול משום מה"ב. ב. בברכות (מז, ב) מובא שמותר לשחרר עבד כנעני על מנת להשלים מנין. ג. בב"ק (צד, א) מובא שאין מברכים על הפרשת חלה גזולה.
מקורו של פסול זה נידון במסכת סוכה וכך אומרת הגמ':
משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש - אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש - הא קנייה ביאוש! אלא לאו - משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.
אמנם בירושלמי (שבת פרק יג הלכה ג) רואים שמובא מקור אחר לגדר מה"ב:
א"ר אילא: 'אלה המצות' - אם עשיתן כמצוותן הן מצות, ואם לאו אינן מצות:
בעיון במקורות הנ"ל, נשים לב שיש הבדלים בין שני התלמודים. לפי הבבלי נראה שעיקר הדגש בדין מה"ב הוא על החסרון בגברא, היינו באדם שעושה מעשה שלא כדין. ועוד, מעיון במקורות הנ"ל בבבלי, נראה שהעיסוק סביב המושג מצוה הבאה בעבירה הוא דווקא במצוות בין אדם למקום – ד' מינים, תפילה, חלה. לעומת זאת, בירושלמי האמירה היא כללית בנוגע לכל המצוות. ועוד, שעיקר החסרון האמור שם הוא – 'אינן מצוות' – כלומר בחפצא של המצווה ולא בגברא. ולכאורה נראה שהבדלים אלו ממשיכים בדברי רבותינו החולקים בדין לולב הגזול. נביא את השיטות כפי שמביא השו"ע (או"ח תרמט, א):
כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש; אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה ומיהו לא יברך עליו; ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון.
לשיטה הראשונה בשו"ע נראה שהוא פסול בחפצא שכן הלולב הגזול נפסל לכו"ע, ואילו לי"א הוא פסול בגברא, שכן לא נפסל אלא לגנב עצמו אך לא לאחרים. מצוה – איזו? בכדי לעמוד על בירור זה נדרש ראשית לעיין בשאלה – באלו מצוות עסקינן בכלל זה של מה"ב? המקור הבסיסי בבבלי לדין מה"ב הוא מפסולי קרבנות, ואם כן צריך לשאול האם דין זה שייך רק במצוות הקורבנות או גם במצוות הדומות לה, או אפילו בכל שאר המצוות. בנידון זה כותב תוס' (ל, א ד"ה משום וכן הוא בתוס' רא"ש):
דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב, הוא הדין בכל מצות דהוי דאורייתא כדמוכח בריש הגוזל קמא גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ.
אך יש שיטת תוס' המובאת בכמה ראשונים, האומרת שדין מה"ב אינו שייך בכל המצוות. וכך כותב הריטב"א (סוכה לא, א ד"ה תנו רבנן):
ואסיקנא דפליגי בשתקף את חברו והוציאו מסוכתו, דרבי אליעזר סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא בסוכה שאולה ורבנן סברי אדם יוצא בסוכה שאולה. והקשו בתוספות מ"מ כיון שתקפה מחברו הא איכא מצוה הבאה בעבירה, ותירצו דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בהם, אבל בסוכה שאין בה ריצוי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה.
ולכאורה הסבר זה מתאים גם למצוות האחרות המובאות בגמ' שהן מצוות שבין אדם למקום, שעניינם קירבת ה'. וטעם קרוב לזה אפשר למצוא בדברי המנחת חינוך(שכה, ט):
והנה נראה הא דמצוה הבאה בעבירה אינו יוצא הטעם דהקב"ה אינו רוצה בכך ולא לרצון לפניו דסניגור יעשה קטיגור ער"נ פ' לולב הגזול ואני ה' שונא גזל בעולה. והנה משום זה שייך שפיר לומר דלא יצא ידי המצוה כי זה אינו רצון הבורא ית' וא"כ לא קיים המצוה וזה שייך שפיר במצוה החיובית כיון דלא יצא י"ח המצוה ממילא לא עשה המצוה וביטל המצוה כי זב"ז תליא כמ"ש.
אך הריטב"א כותב שם שאין כן הדבר:
ולא נראה דהא בירושלמי חששו למצה של טבל ולמצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדכתיבנא התם, אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, והרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך, כנ"ל.
כיצד באה המצווה? וכנראה שלדעתו אין השוואה מוכרחת בין ריצוי לכל מצוות בין אדם למקום, ומה"ב שייך בכל המצוות באם מתקיים בהם כלל אחר והוא שהעבירה היא המסובבת את קיום המצווה (ל, א ד"ה אלא לאחר יאוש), וכך סובר גם התוס' (הנ"ל) וכן כתב הר"ן זה לשונו (על הרי"ף בתחילת הפרק ד"ה לענין הלכה):
ומיהו כי אמרינן לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדיין, א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעתו בקנין. דמש"ה אמרינן גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, דס"ל לרבי יוחנן דיאוש בכדי לא קני, כדמוכח במרובה. ונמצא - שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש, ודאמרינן בגמרא תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרינן, וכיון דמצות הקרבן, דהיינו הקדש, סייעיה בקנייה, אמרי' דאית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. אבל כל שנקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה.
הוי אומר, למ"ד הכלל חל במצוות של ריצוי אזי אפילו אם העבירה לא מסובבת ישירות את המצווה הרי זה פסול. ולאידך גיסא, מי שתולה את הפסול בכך שהעבירה היא המסובבת המצווה, אזי הדבר נכון בכל המצוות כולן. אמנם יש להעיר שאין המדובר בכל המצוות ממש שכן מצוות שעניינן התוצאה כגון מילה, שהמצווה היא להיות נימול, אע"פ שמל באיסור (כגון מילה שלא בזמנה בשבת), קיים את המצווה. עד כה ראינו שיטות הסוברות שמצוה הבאה בעבירה הוא דין דאורייתא, אך יש בראשונים שיטה שהוא אכן פסול רק מדרבנן. דעה זו מובאת בתוס' (סוכה ט, א ד"ה ההוא מיבעי). ושמא אפ"ל דמי שסובר שהכלל של מה"ב שייך בכל המצוות, סובר ג"כ שמה"ב היינו רק כאשר העבירה היא המסובבת המצוה. והקשר הוא שכל מצווה שהיא תוצאת העבירה, אינה לרצון, מצד עצמה. אך למ"ד שהכלל חל רק במצוות של ריצוי, אזי מובן שאפילו אם העבירה לא סיבבה או אפשרה את קיום המצווה, עצם הסיוע של העבירה אינו לרצון ה', ועל כן פסול.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il