בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • מכות
undefined
4 דק' קריאה
פתיחה לאחר שביררנו בסוגיות הקודמות את מושג ההזמה ודין כאשר זמם ולא כאשר עשה, נבוא לדון בביצוע העונש הניתן לעדים שהוזמו. ודאי שהדין הבסיסי הוא לנהוג על פי הפסוק 'ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו'. אך האם המילה 'לו' מתייחסת לכת כולה כאחת או שמא לכל אחד מהעדים בפני עצמו? ומה נפק"מ אם כן? אומרת המשנה (ה, א):
משלשין בממון ואין משלשין במכות. כיצד? העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין - משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין - כל אחד ואחד לוקה ארבעים. גמ'. מנא ה"מ? אמר אביי: נאמר רשע בחייבי מלקיות ונאמר רשע בחייבי מיתות ב"ד, מה להלן אין מיתה למחצה, אף כאן אין מלקות למחצה. רבא אמר: בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. אי הכי, ממון נמי! ממון מצטרף, מלקות לא מצטרף.
באופן פשוט ביאור ההוראה 'משלשין' הוא מחלקים, אך לא מבואר במשנה מי הוא המקבל את התשלום של העדים הזוממים? ועוד, יש לשאול מדוע יש הבדל בין ממון למלקות? ואמנם הגמ' מסבירה ש'ממון מצטרף' אך אכתי לא נהירא, שכן כל עד בפני עצמו זמם שהנידון יפסיד מאתיים, ואם הוא ישלם פחות אזי לא נעשה לו כעין מזימתו?! החלוקה בממון לעומת מלקות מצאנו בדברי רבותינו כמה תירוצים לקושיא זו. כתב בבית הלוי (פרשת בשלח ד"ה חרפה) שיש לבדוק את כוונת העדים הזוממים. בממון רצו להפסידו סך מסוים ואין קשר בין פרוטה לפרוטה, כל אחת עומדת בפני עצמה, ועל כן אין נפק"מ מהיכן וכיצד יאסף הממון – המגמה היא הסכום הדרוש. אך במלקות, יש קשר בין מכה למכה, וכל אחת מכאיבה יותר באופן הדרגתי עולה. ואם כן, כיון שרצו לחייבו סך מלקות, אם יחלקו את מספר המלקות בין העדים אזי ודאי לא יגיעו לרף הכאב שמגיע לרשעים לקבל. תשובה אחרת יש בשיעורי ר' שמואל (מכות פרק ראשון אות רכ). הוא מתחיל בהסבר ההוו"א שמא מלקות יצטרפו, והיא - כשם שא"א להעניש אלא ע"י הכת כולה כך העונש צריך להגיע לכת כולה ועל כן ניתן לחלק. ועל זאת אומר רבא שבממון יש את הנידון שמקבל את הממון וממילא הוא מצרף הכל, אך במלקות, אם יחולקו, אין מה או מי שיצרפן ולכן כל אחד צריך להענש בפני עצמו. מי מקבל את הכסף? שני ההסברים הקודמים בנויים על דברי רש"י (שם ד"ה ממון מצטרף) מהם עולה שהכסף מגיע אל הנידון, אותו רצו להפסיד. אך יש לשאול על כך, הרי זממם לא היה שהם ירויחו אלא שהשני יפסיד, ואם כן מדוע שלא רק נגרום להם להפסד מקביל? ואמנם כתב היראים (סימן קעח):
ואם הוזמו עדים ענוש עליהם בפ' שופטים ושוטרים דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כל מה שרוצה לעשות לחבירו עושים להן סקילה שריפה הרג וחנק מלקות וממון. לא ידעתי מניין לאומרים - שהממון למי שהעידו עליו?! אחרי שהוא קנס יתנהו ב"ד לכל מי שירצה! כדתנן בחומש של תרומה ליתן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה. וכן נראה לי עד יורו לי צדק. סוגייא נראה לעולם למי שהעידו עליו, ונראה, כי לא ידעתי מניין.
הרי לן סברא ומקור לכך שאין מחוייב הדבר שהממון ילך אל הנידון, וכפי שרואים בקנסות אחרים. על שאלה זו של היראים הובאו כמה תירוצים, וממילא חוזרים לשיטת רש"י שהממון הולך לנידון. כתב רדב"ז (שו"ת רדב"ז ח"ג תרכד):
תשובה דבר זה לא ראיתי ולא שמעתי אבל אחר בקשת המחילה מהרב ז"ל אפשר לי לומר דקיי"ל דאע"ג דאין עונשין עונש הגוף מדין ק"ו, עונשין ממון מדין קל וחומר! וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם עד שלא יצא הממון על פיהם משלמין מה שיזמו להפסידו בזמן שיצא הממון על פיהם אינו דין שישלמו וכן היא הסכמת הפוסקים אשר אנו סומכים עליהם...ואיכא למדרש טעמא דקראי כיון שנצטער זה שגנבו ממונו ראוי שיזכה בכפל הכי נמי כיון שנצטער זה שפרע מה שלא היה חייב בדין הוא שיזכה בכפל של עדים זוממין דחד טעמא נינהו וכי היכי דהבא מן הדין תשלומין שלו מטעמא דאמרן גם הנדון דהיינו דזמם ולא עשה תשלומין שלו וטעמא נמי איכא שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ממון ואי לאו דהוזמו הוה משלם ולכן זכתה לו תורה בתשלומין כי כל דרכיה דרכי נועם...
תמצית דבריו היא – שמסברא פשוט הדבר שהכסף הולך לנידון, הפיצוי של הניזוק אינו בנקמה שהמזיק יפסיד אלא שהוא ישוב מהפסדו אלא דווקא אם ירויח , אך יש לזה גם סמך מפסוקים. כיוון אחר מבאר ר' נחום (חידושי ר' נחום ב"ק ד, ב אות קלה) ונביא מעט מלשונו:
דהנה בעיקר הדבר דעדים זוממים חשיבי בהדי אבות נזיקין נראה בביאורו דאע"פ שבפועל לא אירע נזק, מ"מ מאחר שהעדים מצ"ע פעלו בעדותם גמר דין שחייב את הנידון לשלם חשבי' להו כמזיקים, דבפרשת עדים זוממים נתחדש דעצם זה שהנתבע נתחייב לשלם וראוי להוציא ממנו ממון מיקרי היזק, ואף שלאחר ההזמה נתבטל הפס"ד שחייבו לשלם מ"מ מאחר שביטול הפס"ד לא נעשה ע"י העדים עצמם אלא ע"י הכת האחרת שבאה והזימתם, נמצא שהעדים זוממים מצ"ע פעלו נזק בעדותם, וי"ל דבכה"ג חידשה התורה להחשיבם כמזיקים ולא להתחשב בזה שבאו אחרים והצילו את הניזק... והנה ביראים סי' קע"ח הקשה מהיכן ידעו חז"ל דעדים זוממים משלמים את הממון לזה שהעידו עליו דמאחר שהוא קנס יתנוהו ב"ד לכל מי שירצה וכדתנן בפ"ו דתרומות בחומש של תרומה דנותן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה. ונראה דלפי המבואר בברייתא דילן דחיובא דעדים הוי מדין מזיק על הנזק הראוי להעשות א"כ פשיטא שצריך ליתנו לזה שהעידו עליו והזיקוהו, וצ"ע ד' היראים שלא כ"כ.
כלומר עדים זוממים אינם 'כמעט' מזיקים אלא מזיקים גמורים, זהו גופא החידוש של התורה בדין זה, ועל כן ודאי ש'מושא' הנזק - הניזק, הוא האדם אותו רצו להפסיד, ועל כן ככל ניזק הוא המקבל את הממון. דברים אלו מבוססים יותר על דברי חכמים הסוברים שעד זומם הוא ממון ולא קנס, אך לשיטת ר"ע, דקיי"ל כוותיה, דעדים זוממים הוא קנס ולא ממון, אכתי קשה מדוע בדווקא הולך אל הנידון? בעניין זה נפנה אל ביאור חשוב של ר' אלחנן (קו"ש כתובות, קז). המח' הנ"ל בין ר"ע לחכמים בגדר העונש של העדים זוממים תמוהה מעט, שהרי הכיצד יתכן להגדיר את התשלום של הע"ז כממון, הרי לא הפסידוהו מאומה, ובוודאי זהו קנס?! אלא ההסבר הוא שעונשם של הע"ז הוא 'לירש' את מה שזממו לעשות לנידון, ולאחר שחייבוהו בבי"ד, תוקף חובתו לשלם היא 'ממון' ועל כן הם יורשים 'ממון' ולא 'קנס'1.  
^ 1.
תירוץ נוסף ראיתי בדברי ר' אשר וייס (מנ"א מכות). המושג קנס אינו קשור למעשה של האדם אלא להאם משלם כפי מה שהזיק או לא.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il