ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.
יש לברר מי אמר למי? נאמן עלי אבא לאיזה עניין? כיצד מתבצעת ההתחייבות המדוברת במשנה? האם פסול הקורבה ורועי בקר המוזכרים במשנה הם בדווקא או רק דוגמאות לפסולים בכלל? עד איזה שלב יכול לחזור בו? מעבר לשאלות המקרה, יש לא מעט בירורים נדרשים בעניין 'הטעם'. מדוע אפשר ללכת כנגד דין התורה? ואם כבר ניתן ללכת כך, הכיצד יכול לחזור בו? נעסוק רק בכמה נקודות יסודיות.
דין או עדות?
רש"י על אתר (ד"ה נאמן) כותב שהנאמנות המדוברת היא ביחס לדיין, ונראה פשוט כדבריו ממה שהמשך המשנה עוסקת בשלושה רועי בקר, וודאי דה"מ הוא ביחס לדין שהרי לעדות סגי בשניים. אך לא ברור מסברא מה בדין קל יותר לקבל מאשר בעדות? אך מראשונים אחרים כרבינו חננאל, רי"ף וכן רמב"ם נראה שהוא הדין גם ביחס לעדות.
וכותב סמ"ע (חו"מ כב, ס"ק א) שרש"י לאו דווקא קאמר. אז מדוע אם כן כתב דיין? עונה על כך התוס' יו"ט (על משנה זו):
ונראה לי דרש"י נמי לרבותא הוא דנקט דיין. דהא תנן במשנה ד' פרק ו' דנדה. כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד. ואינו כשר לדון.
שיטות בהבנת קבלה על עצמו
השאלה הגדולה היא בהבנת טעם הדין, הכיצד יכול האדם לומר שפלוני נאמן עלי אם התורה פוסלת אותו?! בדברי רבותינו מצאנו כמה כיוונים לתשובה.
אודיתא
איתא בגמרא בבבא בתרא (קכז, ב):
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא: האומר לחבירו עבדי גנבת, והוא אומר לא גנבתי, מה טיבו אצלך? אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, רצונך השבע וטול, ונשבע - אינו יכול לחזור בו. מאי קא משמע לן? תנינא: אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר - רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו!
רשב"ם: אינו יכול - זה המחזיק לחזור בו ולומר משטה הייתי בך שהרי פטור הייתי וגם לא נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו צריך לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי והאי דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אשבע אני ואפטר אלא אפי' עבדים דלא שייכא בהו שבועה כלל אפ"ה כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה.
כלומר לפי הרשב"ם יש כאן מושג הנקרא אודיתא או הודאת בעל דין. ולביאורו נראה רמב"ם (מכירה יא, טו):
המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים.
ואם כן, במקום בו האדם מקבל על עצמו עדות או דין אזי הוא כעין מקנה מדעתו לפי מה שיצא בסוף הדין. וממילא אין כאן הליכה כנגד התורה אלא התחייבות עצמית של האדם.
תקנת הציבור
הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן סה; שו"ת הרשב"א ח"א סימן תרפ וסימן תתיא; ח"ה סימן קפד) סובר שהחיוב נובע מכח תקנות בי"ד הנצרכות להעמיד את טובת הציבור. הרשב"א לומד ממשנה זו למקומות אחרים בהם כח בית דין מחייב אפילו אם לפי שורת הדין אין כלים לחייב מדין תורה. וז"ל בסימן תרפ:
תשובה כמה פעמים עמדנו על דבר זה וראינו שלא יהיה תיקון לעולם לצרכי הציבור אם נאמר כן. כשהציבור צריכין להביא מן החוץ עדים כשרים לכל הציבור שלא יהא להם שום קורבה עם אחד מן הציבור ולא ימצא לעולם אלא אחד מאלף. ע"כ אנו נוהגים לעולם כן על כל עניני הציבור אפילו בהקדשו'. שאם אין אתה אומר כן מי מעיד בהקדשות של שני הספרים. ובספר תורה הכל פסולין אצלו ואפילו סילוק אינו מועיל. כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מ"ג) תניא האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדיני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ואם איתא ליסתלקו תרי מינייהו ולידיינוהו בספר תורה. דלשמיעה עביד וקאי שכך נהגו בכל מקום עכשו להכשיר פסול הקורבה בכלל דברים אלו. והרי זה כמי שאמר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך.
התחייבות ללא קניין
הסבר נוסף נמצא בדברי התוס' (ב"מ עד, א ד"ה הכא):
ואף על גב דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא כגון בסנהדרין (דף כד.) נאמן עלי אבא כו' דבאתן לך מחלוקת וכן (שם) דור לי בחיי ראשך דאין יכול לחזור בו התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה..
כלומר קבלת העדות של הפסולים נעשתה בעקבות תביעות או דין ודברים בין הצדדים, ובמקום כזה יש תוקף להתחייבות גרידא ללא קניין נוסף מעבר לדברים.
דבר שבממון
ההסבר הפשוט ביותר לענ"ד ראיתי בדברי חידושי הרי"מ (גיטין סד, א):
ונראה דזה סברא אחרת דכמו דרשות ביד אדם לעשות בממונו מה שרוצה ויכול למחול או להתחייב ולכך אמרה תורה דהודאת בעל דין כק' עדים דג"כ רשות בידו להודות בממונו שחייב ונאמן. כמו כן אמרינן דכמו שאמרה התורה דב' עדים נאמנים. ואף דהא אם משקרים באמת חייב זה מ"מ צותה תורה לסמוך עליהם ולדון שבודאי אמת כן כנ"ל. כן הרשות ביד אדם על ממונו לקבל עליו להאמין פסול שיהיה כעדים היינו שנדון ע"פ דבריו ולסמוך עליו שהאמת כן כמו על ב' עדים. ומ"מ אינו מוחל אם הוא משקר כמו בב' עדים ממש. רק זה החיוב יכול להטיל על עצמו וממונו כנ"ל.
תמצית דבריו – בכחו של האדם להתנהג בממונו כרצונו, ובקבלתו פסולים לעדות הוא מחייב ממונו בעצמו.
הערות נוספות
שתי הערות נוספות חשובות לסוגייתנו אך לא נאריך בהן כלל.
כתב בקובץ הערות (סימן עב ס"ק ז) בשם הרא"ש שקבלת הפסולים מועילה בכל העדויות.
הראשונים ואף השו"ע (חו"מ כב, ב) מכשירים בקיבל עליו אפילו גוי, ולפי המרדכי יש מצבים שאף כדיין מועיל. והוא הדין יהיה עם ישראל שפסולים להעיד ולדון. ומה אם כן מקומה של התורה? כותב על כך הש"ך דברים יסודיים ביותר:
נראה לומר דדוקא התם דמיירי להדיא שקנו מידו סתם לדון בדיני גויים דהוי אויבינו פלילים שמחזיק ערכותיהם ודתם, משא"כ בהך דהמרדכי שקנו על גוי אחד בפירוש, הרי שגוי זה נאמן בעיניהם, ולא משום שמחזיקים משפטי הגויים ודתם, רק שזה הגוי נאמן בעיניהם וסמכו עליו, דמהני כמו קיבלו קרוב או פסול. וחילוק זה נכון מאד.
כלומר, קבלה של אדם או שניים לדון ביניהם באופן פרטי יכולה לקבל תוקף, שהרי יכול לעשות בממונו כרצונו. אך אין שום אפשרות לקבל, אפילו במקרה יחיד, מערכת חוקים אחרת משל תורה. כל עוד זה ברמה של ממון אישי אפשר, אך זניחת מערכת המשפט של התורה למערכות אחרות הוא איסור חמור וכמרים יד בתורה משה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
