ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
כהמשך הבירור של יצירת חזקה והוכחתה, מביאה הגמ' את המקרה הבא (ל, א):
ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך. אמר ליה: את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא, ואת לא זבינתה מינאי? זיל לאו בעל דברים דידי את; אמר רבא: דינא קאמר ליה.
בהצגת הויכוח בין הטוען לנטען חסרים ללומד נתונים רבים המשפיעים על הבנתו וממילא על הכרעת הדין. השאלות העולות הן: א. מכח מה טוען המערער לבעלותו? ב. האם המחזיק אכל שנות חזקה? ג. מה מקור הידיעה של המחזיק אודות המר"ק – הודאתו מכח ידיעה אישית או מכח הודעת המוכר? ד. האם המוכר השתמש בקרקע או לא?
סוגיא זו רחבה מאד, ועוסקת בכמה נושאים שונים, ניגע רק בחלקם.
הדין המתחדש מסוגיא זו
הרשב"ם (ל, ב ד"ה אמר ליה) בביאור סוגייתנו, מפנה לגמרא מקבילה בהמשך הפרק, נלמד אותה תחילה:
ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שני, אתא מארי דביתא אשכחיה, א"ל: מאי בעית בהאי ביתא? א"ל: מפלניא זבינתה דזבנה מינך; אתא לקמיה דר' חייא, א"ל: אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא - אוקימנא לה בידך, ואי לא - לא. אמר רב: הוה יתיבנא קמיה דחביבי, ואמרי ליה: וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה? וחזיתיה לדעתיה, אי א"ל: קמאי דידי זבנה מינך - מהימן, מיגו דאי בעי א"ל: אנא זבנתה מינך.
איזה חידוש דין יש בגמ' זו? הרי יש למחזיק שנות החזקה כראוי, יש לו טענה על קנייה – ומה אם כן מוסיפה הגמ'? ונראה שעולה מגמ' זו שיכול המחזיק להתלות במוכר על אף שטענתו איננה חזקה מאד שכן הבית הגיע אליו בעקיפין ולא ישירות ממרא קמא. אך זאת בתנאי שיש ראיות על הַחְזקה כלשהיא של המוכר.
וממילא נבין את החידוש בגמ' בסוגיין (ל, א), שאין חזקה למחזיק, שהרי אין כאן טענה של ממש, שכן אין המחזיק יודע בוודאות כיצד הגיע הנכס ממרא קמא אליו. ואמנם, יש צורך בגמ' זו משום שתתכן הווא אמינא שבמקרה כזה אכן החזקה תתפוס, וזאת משום שאין המקרה דומה לגמרי למובא במשנה (מא, א):
כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה. כיצד? אמר לו: מה אתה עושה בתוך שלי? והוא אמר לו: שלא אמר לי אדם דבר מעולם - אינה חזקה .
אך כאן, יש לו טענה של ממש, הוא מתאר את הדרך בה עבר הנכס מהמערער עד אליו, וממילא יש לו טענה. והחידוש הוא שאע"פ שאין למערער עדים (ראשונים), ולפי הרשב"ם אפילו שאכל שנות חזקה, עדיין נחשב הדבר כאילו הוא מחוסר טענה והקרקע חוזרת למר"ק.
מחלוקת רמב"ן ראב"ד
נקודה נוספת בסוגיא היא בשאלה מהו מקור המידע של המחזיק כאשר הודה על בעלות המערער הראשונית? בדבר זה נחלקו רבותינו הראשונים, ונציג את מח' כפי שמבוארת בדברי הראב"ד והרמב"ן.
שיטת הראב"ד (הובא בשמ"ק ל, א ד"ה האי מעשה) היא שידיעת המחזיק מקורה באמירת המוכר, וכפי שכתוב בפשט הגמ' 'דאמר לי דזבנה מינך'. אמנם, שיטת הרמב"ן שונה (ל, א ד"ה הכי גרס'), והיא שדווקא אם יודע מעצמו על בעלות המערער אזי הקרקע תחזור למערער וכפי שפסק רבא. אך אם לא יודע על כך מעצמו אלא רק מדברי המוכר, אזי אין הדין כפי שפסק רבא, משום שרבא לא דיבר בכה"ג. וזאת משום שיש כלל 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', ומי שאסר, היינו חִיֵיב את עצמו, הוא המוכר, ע"י ההודאה שהקרקע היתה שייכת לפלוני, וכשם שמאמינים למוכר על זאת, ורק היא נקודת ההשענות של המערער כאמור, אזי יש להאמין לו גם למה שהתיר לעצמו, ונאמן בטענת קניתי ממרא קמא.
הראב"ד דוחה את טענת הרמב"ן, וסובר שבכל מקרה אין כאן הפה שאסר, וטעמו:
כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, וכגון אשת איש הייתי וגרושה אני וכל השנוים במסכת כתובות. לפי שנאמר אמת אמרו שהרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם. אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה היתה מתחלה ובאמת ראוי היה להאמינו על זה, כי הודאת בעל דין נקרא עדים בדבר שהוא חובתו, והויא לו הודאה זו ודאי. וכי הדר אמר ליה אנא זבינתה מניה, זה הדבר אצלו בספק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו על כן אמר ליה מי לא הודית כי שלי היתה שעל זה לך להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתיה אבל אתה חי מפיו וזהו אצלך ספק שאין לך להאמינו על זכותו אם כן הוי ליה גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
דהיינו, טענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר היא רק במקום בו האוסר הוא עצמו המתיר, ולא כאשר מסתמכים על מקור אחר. וכאן הרי העומד לנגד עיני הדיינים הוא המחזיק, והוא לא היה האוסר, וממילא הוא אינו המתיר ואין לו מיגו. מה שיש הוא רק אמון שנותנים במוכר האוסר והמתיר, ואמון כזה ניתן רק במקום בו מחייב את עצמו משום שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך להאמין לו כאשר מזכה את עצמו ללא ראיה, זאת א"א (ראה הרחבה בזה בקצה"ח לד, ס"ק ד). ולכן, מסכם הראב"ד, שאפילו אם הודאת המחזיק היא מכח דברי המוכר, בכל זאת הדין הוא שהקרקע חוזרת למערער.
וא"כ, מה יענה על זאת הרמב"ן? האם נחלקו בהבנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר? שמא ניתן לומר שדעת ראב"ד, כפי שכותב מפורש, הפה שאסר הוא דווקא במקום בו האדם יודע מעצמו את האיסור וההיתר, אך לא אם הדבר נוגע לאדם אחר. ולדעת הרמב"ן מתייחסים לפה שאסר מצד עצמו, אפילו אם אינו האוסר עצמו, וזאת משום שהמחזיק הוא בא כוחו של המוכר והטענה אמיתית אף ביחס אליו.
אך לא נראה כן, שהרי הרמב"ן בסוף דבריו דוחה את דברי הראב"ד לא מכח טיעון על הפה שאסר אלא מכח טיעון על המיגו להד"מ שיש למחזיק. שכך כתב:
שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא, ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מגו, שאלו בב"ד אמר כן היו מאמינים אותו עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן.
דהיינו, באמת מצד הפה שאסר אכן אין להאמין למחזיק, כיון שלא הוא האוסר והמתיר. אך נאמן הוא מצד תוספת המיגו שיש למוכר עצמו, וכך הם הדברים: למחזיק יש טענה א והיא קניתי מהקונה ממך ויכול היה לטעון ב והוא להד"מ. וממילא צריך להיות נאמן בטענה א. אלא שיש לפקפק ולומר שטענה א אינה עומדת במבחן האמינות משום שרק באופן חלקי היא בגדר ודאי למחזיק, והוא החלק המחייב את עצמו (מוכר) בהודאת בעל דין. אך בחלק של הזכות אינו נאמן. וממילא אין למחזיק שום טיעון של ודאי המוציא מהמערער.
אך אם נתבונן ביחס אל המוכר עצמו – ודאי שיש לו נאמנות על דבריו מכח הפה שאסר (מיגו) וממילא כל דבריו הם ודאיים, וכאשר המחזיק קנה ממנו את הקרקע, אזי כל טענה א שלו היא בגדר ודאי ויש לו מיגו להד"מ ולכן תשאר הקרקע אצל המחזיק.
ומסבירים אחרונים בשיטת הראב"ד כך:
אם אכן היתה מגיעה תביעה לבי"ד, ושם היה המוכר אומר הפה שאסר אכן היה נאמן. אך בפועל המציאות היא שאנו דנים במצב בו התביעה בבי"ד היא רק ביחס אל המחזיק, ודנים רק בטענותיו. ומשכך, אין הסתמכותו על המוכר נחשבת לטענת ודאי. וזאת משום שכאשר הטוען היחיד הוא הקונה-המחזיק, לא מתחשבים כלל בצד הזכות של המוכר.
סיבת אי-התחשבות זו נובעת ממה שסובר הראב"ד שלא אומרים מיגו מחוץ לבית דין. דהיינו את טענת קניתי מהמרא קמא אמר המוכר למחזיק בשעת המכירה ולא בפני בי"ד כנתבע, וממילא א"א לבנות על זה טענת מיגו, או לדון באמינות המוכר מכח אמירה סתמית שאינה נתונה לחקירת הדיינים. ולכן נשאר רק התחייבותו העצמית, וזוהי 'ירושת המחזיק'. וכנראה שהסברא בזה היא שמחוץ לבית דין לא שייך לדייק בדברי הנתבע, שכן הוא עצמו רק מנסה להבריח את עצמו מתשלום, וכל טענה שעולה על ליבו, מוציא. משא"כ בפני בית דין שם שוקל את מילותיו וטענותיו באופן מדויק ביותר ובמקרה כזה שייך לדקדק.
וכנראה לפי הרמב"ן אכן אפשר לטעון מיגו מחוץ לבי"ד. ושמא סברתו היא ששיש ערך למה שאומר בחוץ ולא מוציא טענות סתמיות שאין בהם כלום.
שיטת הרא"ש
אף הרא"ש סובר כדעת הראב"ד שגם במקרה בו הודאת המחזיק נובעת מאמירתו של המוכר, עדיין אין לו חזקה. ובדבר קושיית הרמב"ן, הרי מכח טענינן יש למחזיק מיגו שהיה טוען המוכר עצמו, עונה כך הרא"ש:
ולי נראה דאע"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם, אין מיגו זה טוב לגבי אותו שלקחה. כי ניחא ליה טפי למימר שלקחה מאותו שמכרה לו, כי הוא סבור שימצא עדים שהמערער מכרה לו, אבל לא בעי למיטען לא היתה שלך מעולם – כי הוא ירא שהוא ימצא עדים שהיה שלו:
כלומר, גם במקרה בו ההודאה היא מפי המוכר אין למחזיק מיגו משום שהוא יעדיף לטעון טענה קרובה וסבירה יותר מבחינתו והיא שאכן המערער מכר ולא יטען שלא היו דברים מעולם. כיון שמסתבר שיהיה קל יותר להוכיח. ולא יטען טענה רחוקה, והיא להד"מ, שכן היא אינה תלויה בו, ואין הוא יודע בוודאות שאין עדים בדבר.
תביעת המוכר ע"י המחזיק
דיון נוסף המובא בראשונים הוא בשאלה האם לאחר שחוזרת הקרקע למערער, יכול המחזיק לשוב ולתבוע את המוכר. דעת הרשב"ם (ל, ב ד"ה אמר ליה) סובר "ויחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרו לו". וכנגדו כתב רבינו יונה:
קבל עליו לוי אחריות על מכירת זה הקרקע, והרי יוצאה מתחת שמעון בדין, מחמת מה שהודה שהוא יודע שהיתה של ראובן מתחילה כמו שביארנו יכול לוי לטעון בריא לי שלקחתי' ממנו, והרי אני נאמן הייתי לומר שלקחתיה ממנו מתוך שהיתי יכול לומר שלא היתה שלו מעולם, אלא שהדין נותן עליך שתצא מתחת ידך, הואיל ואתה יודע שהיתה של ראובן ואי אתה יודע במקחי שלקחתיה ממנו.
טוען רבינו יונה שיכול המוכר לומר למחזיק, אתה הפסדת את עצמך (כך הניסוח בריטב"א, ד"ה ואומר ר' יונה) והוא משום שלמוכר עדיין יש יכולת לסלק את טענת המערער ע"י מיגו להד"מ. ולכן, אין הוא צריך לשאת באחריות כאשר המערער טען באופן שגרם לו להפסד. ומבאר הריטב"א (שם) שאין המחזיק יכול לטעון שהיה מוכרח הוא לענות למערער ולומר את כל אשר אמר לו המוכר. משום שאין עליו חובה להעיד כל מה שיודע, וצריך היה לומר 'מעשיי בבית זה הם כיון שקניתיו ממוכר פלוני, ואם יש לך טענות לך אליו'.
ומה יענה א"כ הרשב"ם? מדוע צריך המוכר לשלם על טעות של המחזיק?
מבאר הרב משה כהן שטענת הרשב"ם היא שחובת המוכר לאפשר ללוקח להחזיק בקרקע ללא בעיות, ואם ע"י סיפור הדברים של המוכר הפסיד הלוקח, הרי יש כאן אחריות של המוכר כלפיו.
להערות - [email protected]
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
הלכות שטיפת כלים בשבת
משמעות המילים והדיבור שלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
