"ואימתי נאמר לו למשה לעשות את המשכן ביום הכפורים, לפי שעלה משה להר ג' פעמים ועשה שם מאה ועשרים יום מששה בסיון שעלה לשם עד יום הכפורים שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נאמר (שמות לב) וינחם ה' על מעשה העגל, אותו היום אמר לו סלחתי כדבריך, ואותו היום נאמר לו ועשו לי מקדש (שם /שמות/ כה) ובו ביום אמר לו וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו (שם /שמות/ לד), היום הזה תנחילנו סליחה לדורות, ובו ביום אמר לו הקב"ה כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז), ועשו את המשכן בחדוה ובשמחה, ולכמה חדשים נגמרה מלאכת המשכן, רבי שמואל בר נחמן אמר בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן תשרי מרחשון כסליו, והיה מונח ומפורק טבת ושבט ואדר והעמידוהו באחד בניסן שנאמר ביום החדש הראשון בא' לחדש תקים את משכן אהל מועד".

" 'ויביאו את המשכן אל משה', דבר אחר: 'לא יגרע מצדיק עינו', בשעה שבא משה ואמר לישראל 'קחו מאתכם תרומה', שמחו שמחה גדולה והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות, ראה מה כתיב 'ויבאו האנשים על הנשים', שהיו דוחקין זה על זה שבאין האנשים והנשים בערבוביא ומביאין הנדבה, שנאמר 'וכל אשה חכמת לב וגו' לשני בקרים הביאו הכל, וכן כתיב 'והמלאכה היתה דים וגו' ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא', להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן. לאחר שני ימים בקשו חכמי לב להביא את נדבתם ולא יכלו שכבר נאמר 'ויצו משה וגו', והיו הנשיאים מצירין על שלא זכו בתרומת מלאכת המשכן כלום, אמרו הואיל ולא זכינו בתרומת מלאכת המשכן כלום אם כן ניתן בבגדי כהונה, אמר הקב"ה בני שטרחו ונזדרזו במשכן יכתב שבחן במשכן בתורה, לפיכך כתיב והמלאכה היתה דים, והנשיאים שנתעצלו חסר אות אחת משמותם שכן כתיב והנשיאם חסר י' אחת, ואח"כ החזיקו במלאכת המשכן בצלאל ואהליאב בעבודתן וחכמי לב בעבודתן שנאמר 'ויעשו כל חכם לב וגו' וכן הנשים טוו את התכלת, שנאמר 'וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' (שמות לה). כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו. והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו, מה עשו הלכו להם אצל חכמי לב אמרו להן ומה אתם יושבין העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו, היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו, וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל, מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב אמרו להם בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו שמא על ידכם ראוי לעמוד, מיד התחילו להעמידו ולא יכלו, התחילו מסיחין ומרננין ואומרים ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים שנאמר (שמות כה) 'ושכנתי בתוכם' ".
ממשיך המדרש ועונה
"ולמה לא היו יכולין להעמידו? אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן, כיצד הנדבה נתנה על ידי ישראל והמלאכה נעשית ע"י בצלאל ואהליאב וחכמי לב ולפי שהיה משה מיצר העלים הקב"ה מהם ולא היו יכולין להעמידו. כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא היו יכולין להעמידו נכנסו כל ישראל אצל משה אמרו משה רבינו כל מה שאמרת לנו עשינו וכל מה שצויתנו ליתן ולהוציא נתננו הכל והרי כל המלאכה לפניך שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו ראה הכל לפניך והיו מראין לו כל דבר ודבר, שנא' ויביאו את המשכן אל משה וגו', וכתיב וירא משה את כל המלאכה וגו', אמרו לו לא כך וכך אמרת לנו לעשות, אמר להם הן, וכן על כל דבר ודבר, אמרו לו ואם כן למה אינו עומד שהרי כבר נצטערו בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב להעמידו ולא היו יכולין. והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקב"ה למשה לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך! כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר 'ויקם משה את המשכן' ".
ועדין קשה מדוע היה חשוב כל כך להוכיח לישראל שהמשכן אין לו הקמה אלא ע"י משה, ולגרום להם צער חודשים רבים עד שהוקם המשכן, הלא דבר הוא.

חטאו ב"אלה" ומתכפרים ב"אלה"
עלינו לעמוד על סוד הקמת המשכן והשראת השכינה בו. נעיין במדרש הבא (שמות רבה (וילנא) פרשה נא ד"ה ח)
"אמר הקב"ה: יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל: בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב'אלה אלהיך', עכשיו שעשיתם המשכן ב'אלה' אני מתרצה לכם הוי 'אלה פקודי המשכן', אמר הקב"ה לישראל: בעוה"ז ב'אלה' נתרציתי לכם, וכן לעתיד לבא שנאמר (ישעיה מט) 'הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים', ואומר (שם /ישעיהו/ ס) 'מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם' ".
מה הרעיון הטעון במילה "אלה", שבו חטאו ובו הם מתכפרים ובו תהיה גאולתם לעתיד לבא?
נראה ש"אלה" רומז לריבוי, הם אמרו " אלה אלהיך ישראל " " אלהות הרבה בקשו להם ". כי בזמן מתן תורה ישראל היו באחדות כפי שנאמר "ויחן ישראל כנגד ההר" "כאיש אחד בלב אחד", והאחדות הזאת נבעה מהיותם כנגד ההר, מול גילוי שכינה בדרגה הגבוהה ביותר, והגיעו להכרה של (דברים פרק ד לה) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". אולם לאחר שחטאו בעגל

"אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם אלה פקודי המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר לזהב ולכסף ולנחשת וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות ויהי מאת ככר הכסף לצקת ונחשת התנופה שבעים ככר, עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין, התחיל עומד תמה ואומר עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה, מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים' באותה שעה נתפייסו ישראל".

"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא (שמות ל"ה) 'וימלא אתו רוח א-להים בחכמה ובתבונה ובדעת', וכתיב התם (משלי ג') 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה' וכתיב (משלי ג')

"מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה במכירתו של יוסף, אמר הקב"ה אני אומר לאלו שיבנו בית הבחירה לא שיהיו מתפללין לפני ואני (מבקש) [מתמלא] עליהן רחמים, איני משרה שכינתי בחלקן שלא היו רחמנים על אחיהם",