ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ימי החנוכה לדורות ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה זמנים חנוכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (61 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (61 ד')

ישיבת הר ברכה
י"ג כסליו תשס"ח

ימי החנוכה לדורות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל


חנוכה



א - ימי החנוכה לדורות
בימי בית המקדש השני "כשנכנסו היוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואסור להתענות ולהספיד בהם (שבת כא, ב; מגילת תענית ט, ב).
והיו עוד הרבה ימים טובים שתקנו חכמים לישראל בימי הבית השני להודאה ושמחה על הישועות שנעשו בהם לישראל, וכולם נזכרו במגילת תענית. ורבים מאותם הימים הטובים נקבעו להודאה על ניצחונות החשמונאים, כדוגמת יום ניקנור בי"ג באדר, שבו ניצחו החשמונאים חיל יווני גדול והרגו את ניקנור מפקדם. י"ד בסיון שבו כבשו את קיסרי. כ"ב באלול, שבו הרגו החשמונאים את המשומדים שלא חזרו בתשובה. כ"ג במרחשון, שבו הרסו החשמונאים את בית הבושת שהקימו היוונים ליד המקדש. כ"ה במרחשון, שבו כבשו את שומרון והחלו ליישבה. 1
אולם נפסקה הלכה, שאחר שנחרב בית המקדש השני, בטלה מגילת תענית (שו"ע או"ח תקעג, א). כי אחר החורבן נתבטלו כל הדברים הטובים שנעשו באותם ימים, ואין יותר מקום לשמוח בהם, ואף מותר להתענות ולהספיד בהם. ורק ימי החנוכה נותרו מכל אותם ימים טובים. וביארו חכמים, שימי החנוכה נשארו לדורות, מפני הנס המיוחד של פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות כדי לפרסמו. וכיוון שבחנוכה כבר מקיימים את מצוות הדלקת נרות, גם שאר ענייני החנוכה נשארו על מקומם, ועל כן מודים לה' בתפילה באמירת 'על הנסים', ומהללים לה' על הישועה שעשה לעמו באמירת הלל, ואין מתענים ואין מספידים בימי החנוכה (עי' ר"ה יח, ב, ורש"י וריטב"א שם).
כדי להבין יותר את משמעותם של ימי החנוכה ונס פך השמן, שרק הם נותרו לנו מכל הימים הטובים שהיו בימי הבית השני, עלינו להרחיב מעט בביאור מאורעות אותם הימים ומשמעותם.

ב - מלכות יוון

במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אומנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עצמתה הלכה וגברה. בעקבות ניצחונותיו של פיליפוס מלך מוקדוניה על יריביו, הצליח לאחד את המדינות היווניות תחת שלטונו. הוא הזמין את גדול הפילוסופים והמדענים היוונים, אריסטו, לשמש כמחנך לבנו, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון החל במסע כיבושים. תוך כשלוש שנים (ג' תכו-תכט. 334-331 לפה"ס) כבשו היוונים שטחים עצומים, את אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים, ואת כל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו.
לאחר מות אלכסנדר מוקדון, החלו מפקדי הצבא היווני להילחם ביניהם על השלטון, עד שלבסוף התחלקו השטחים העצומים שבשליטתם למספר מלכויות יווניות.
בעקבות הכיבוש התפשטה התרבות היוונית בכל הארצות. היא עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. שיטת המשטר, השפה, התרבות, תחרויות הספורט, שבכל הארצות היו הלניסטים. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם.
גם יהודה נשלטה על ידי היוונים, וגם בה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנים של שלטון יווני, הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים, עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת הייוונות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש איצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקרבנות בבית המקדש. 2

ג - הגזירות והמרד
בשנת ג' אלפים תקצ"א למניין שאנו מונים לבריאת העולם (169 לפה"ס), כמאה ושישים שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. היוונים בהנהגתו בזזו את כלי המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת ג' אלפים תקצ"ג (167 לפה"ס) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקרבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחרפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות ולמערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש ה'.
הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאתו. החידוש במעשהו היה, שבמקום להיהרג על קידוש ה' כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.
המלחמה היתה קשה. יהודה המכבי שהיה הנועז בבניו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה וכשרון גברו החשמונאים על חיילות היוונים, לאחר כשנתיים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו ג' תקצ"ו (165-4 לפה"ס), החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקרבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן.
לאחר מכן, חזרו היוונים לארץ בכוחות גדולים וכבשו את ירושלים, והשליטו את הכהנים המתייוונים על המקדש. אך כדי שלא להחריף את המתח עם היהודים ביטלו את גזירות השמד והתירו ליהודים לקיים את התורה ומצוותיה. אולם המרד כבר לא נפסק, החשמונאים המשיכו להילחם ביוונים ובהתייוונות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, האחים החשמונאים שילבו גבורה, דיפלומטיה ותחבולות, עד שלאחר עשרות שנים הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואח"כ רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים. 3
לכאורה נדמה, כי אילו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם יהודה היתה מתייוונת לבסוף כמו שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטיוכוס, ומתוך כך נתגלתה האמונה, מסירות הנפש והגבורה היהודית.



^ 1.. וכן כ"ב בשבט, שבעקבות מרד החשמונאים עלה אנטיוכוס הרשע להחריב את ירושלים ולהשמיד את היהודים, והגיעו אליו שמועות רעות על מרידות כנגדו במזרח ממלכתו, ובכ"ב בשבט (167 לפה"ס) נאלץ להפסיק את המצור על ירושלים, ולבסוף נהרג באותן המרידות. ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש. כ"ד באב, שבו החזירו החשמונאים את ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון. כ"ג באייר, שבו כבש שמעון בן מתתיהו החשמונאי את מצודת חקרא, שגם אחר שחרור ירושלים עוד נותר בה חיל מצב יווני. כ"ז באייר, שבו ביטלו החשמונאים (כנראה בעת שלטונו של יונתן בן מתתיהו) את סימני העבודה זרה שהיו תולים על פתחי הבתים והחנויות. ט"ו וט"ז בסיון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שהיו צוררים לישראל. וגם קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים, ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו. ועוד ימים רבים מובאים במגילת תענית.
^ 2.. אלכסנדר מוקדון מת בשנת ג' תלז - 323 לפה"ס. בתחילה נלחמו תלמי וסלבקוס כנגד אנטיגונוס, וניצחוהו בקרב ליד עזה בשנת ג' תמח - 312 לפה"ס, וחילקו ביניהם את מצרים לתלמי, וסוריה ובבל לסלבקוס. לאחר מכן נלחמו ביניהם על ארץ ישראל, ומשנת ג' תנט - 301 לפה"ס שלט בה בית תלמי ליותר ממאה שנה. בשנת ג' תקסב - 198 לפה"ס כבש אנטיוכוס השלישי, מבית סלבקוס, את ארץ ישראל. בסוף ימיו כוחו נחלש. בעקבות נסיונו לכבוש את ממלכת פרגאמון באסיה הקטנה, התערבו הרומאים לטובת פרגאמון וגברו עליו ונאלץ לשלם להם פיצויים כבדים. אחריו מלך אנטיוכוס אפיפנס (ג' תקפד - ג' תקצו, 176 - 164 לפה"ס), והוא אנטיוכוס הרשע שהטיל גזירות שמד על ישראל. (עיקר הערה זו והבאות אחריה מתוך ספרו של ד"ר מרדכי ברויאר 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' בהוצאת מוסד הרב קוק).
^ 3.. בי"ג באדר ג' תקצט (161 לפה"ס) ניצח צבאו של יהודה המכבי את צבא ניקנור, ניקנור נהרג ושרידי צבאו נסוגו, יום זה נחגג לדורות. מיד לאחר מכן שלחו היוונים את בכחידס בראש צבא גדול, יהודה לא הצליח לגייס לוחמים רבים, ורק בשמונה מאות איש עמד מולו. בקרב זה נהרג יהודה המכבי (ג' תר, 160 לפה"ס). בכחידס כבש את כל הארץ, מינה לכהן גדול את אלקימוס המתייוון שהוציא להורג שישים מזקני החכמים. יונתן, אחיו של יהודה, הנהיג את שרידי מחנה החשמונאים שהסתתרו וברחו. במשך הזמן התחזקו החשמונאים והצליחו לזנב ביוונים, אך לא הצליחו לכבוש בחזרה את ירושלים. כשהתעורר איום על שלטונו של המלך דמטריוס, ביקש להגיע להסכם עם החשמונאים, ובתמורה העניק להם את ירושלים ושלטון אוטונומי. יונתן ניצל את המאבק על השלטון בבית סלבקוס, וקיבל מיריבו של דמטריוס הטבות נוספות, וכך בשנת ג' תר"ח, 152 לפה"ס, הודחו המתייוונים מניהול בית המקדש ויונתן החל לשמש ככהן גדול. אחד השליטים, טריפון, שלא הסכים להעמקת שלטונו של יונתן על ירושלים, משכו בערמה לבא לשיחות עמו, ולאחר מכן רצחו (ג' תריח, 142 לפה"ס). שמעון אחיו ירשו ועשה הסכם עם מתנגדו של טריפון, תמורת שחרור יהודה מתשלום מסים לשלטון היווני. תוך כך שהמלכים היוונים בסוריה היו עסוקים במלחמות פנימיות, שמעון טיהר את הארץ משרידי ההשפעה היוונית, כבש את מצודת החקרא (בכ"ג באייר ג' תריט, 141 לפה"ס, וקבעו יום זה ליום טוב) וכבש ערים נוספות סביב יהודה, וביצר את חירותה המדינית. כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, עודד קשר כנגדו, ואכן חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג' תרכה, 135 לפה"ס). בעזרת אנטיוכוס סידטס ניסה תלמי להשתלט על יהודה, אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח ועשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה, אולם בעקבות מרידות שפרצו כנגדו נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן צבאו של אנטיוכוס סידטס הובס והוא עצמו נהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים. 31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה (ג' תרכה - ג' תרנו, 135 - 104 לפה"ס), ורוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il