בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

רעיונות לפרשת בא

קובץ רעיונות לפרשת בא.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשנ"ז - תשס"ב
9 דק' קריאה
החודש הזה לכם
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שתי מצוות נצטוו ישראל בפסוק זה: כיצד להתחיל את החודש וכיצד להתחיל את השנה.

מערכת הזמנים מחולקת ליום ולילה. יומו של העולם, עפ"י התורה, מתחיל דווקא בערב. "ויהי ערב ויהי בוקר". במקביל לכך, ראש השנה בלוח העברי חל בסתיו, שהוא ה"ערב" של השנה. לעומתם אפשר לראות את הלוח שניתן לנו כאן. ה"לילה" של החודש נמשך יממה אחת, בה הירח מכוסה לגמרי. ראש החודש, הבא תמיד לאחר המולד - הוא ה"בוקר" של החודש. גם מנין חדשי השנה נקבע כאן ב"בוקר" של השנה, באביב.

שני לוחות יש לעם ישראל: לוח הגלות, המשותף לו ולעולם כולו - תחילתו היא בערב: הערב של היום וה"ערב" של השנה. זהו סידרו של העולם. הלילה קודם ליום; החושך קודם לאור; הגלות קודמת לגאולה. אך יש גם לוח אחר. זהו לוח הגאולה עליו נצטוינו ביציאת מצרים. לוח זה נקבע לאחר שחלף החושך של הגלות. הוא נקבע ב"בוקר": בחודש - לאחר המולד, ובשנה - בחודש האביב. "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".

הרבה אופטימיות גנוזה בלוח שנה כפול זה, בו יודעים אנו שהלילה הוא המוביל אותנו אל היום ואל שחר הגאולה. אמנם מנין החודשים מחודש האביב, שהוא ראש השנה למלכי ישראל - נלקח מאיתנו בזמן הגלות, ועדיין חוגגים אנו רק את ראש השנה של הסתו.
אך גם אז נטלנו אנו את סמל הגאולה של החודש העברי, שהוא הסמל של עם ישראל: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה".

מחזוריות זו של חושך ואור תמשיך ותוביל את אותנו ואת העולם כולו בדרכנו אל הגאולה השלמה. "והיה אור הלבנה כאור החמה...". "והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור".

ראשון לחודשי השנה
המצוה הראשונה שנצטווינו כעם, עוד בטרם יציאת מצרים היא לקבוע לנו לוח שנה משלנו. לא מבריאת העולם נדרשנו למנות את השנים אלא ליציאת מצרים. גם מנין החודשים אינו מתחיל מראש השנה הכלל עולמי - שהוא האחד בתשרי - כי אם מראש השנה לגאולת העם: חודש ניסן. על כן - אומר הרמב"ן - נקראים חודשי השנה העבריים דווקא במספרים: החודש הראשון לחודשי הגאולה, החודש השני לחודשי הגאולה וכו'. כל זאת, כדי שבכל צעד ושעל בחיינו נזכור את גאולתנו ואת יציאתנו ממצרים. דומה הדבר למנין ימות השבוע, שהוא לשבת; מה שמזכיר לנו בכל צעד בחיינו את אמונתנו בבריאת העולם.

מצוה זו מעוררת קושי גדול; לא על המצוה, כי אם עלינו, המצווים. מדוע אין אנו ממשיכים להשתמש בשמות החודשים אשר קבעה לנו התורה, ומדוע המרנו אותם בשמות הבבליים או הפרסיים, בהם משתמשים אנו עד עצם היום הזה?

הרמב"ן עונה על כך עפ"י הפסוק בירמיהו: "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון...". אם עד אז העלינו את זכר יציאת מצרים על נס, הרי שמעתה עלינו לזכור את הגאולה השנייה, גאולת בבל. על כן הורו לנו רבותינו שבאותם הימים לקרוא לחודשים בשמות הבבליים או הפרסיים, כדי שנזכור מהיכן באנו.

על פי אותו עיקרון, נדרשים היינו להחליף מחדש את שמות החודשים עם הגיענו לפרק גאולה זה, של קוממיות ישראל. לא זו בלבד שלא נחזור לקרוא לחודשים בשמות "החודש הראשון" "השני" וכו', אף לא נקרא להם בשמות: "ניסן", "אייר" ודומיהם; אלא... ינואר (במקום טבת), פברואר (במקום שבט) וכן הלאה. כמובן, החודשים יתחילו עפ"י מולד הלבנה, כנהוג בישראל מאז יציאת מצרים; אבל שמותיהם צריכים להיות חיקוי לשמות הלועזיים, כדי להזכיר את הגלות האחרונה אשר ממנה נגאלנו, כאשר מנין השנים צריך להיות לגאולת ישראל האחרונה, אשר החלה בה' באייר תש"ח.

אך מה מצער הדבר שהשימוש הרווח בשמות הלועזיים אינו מבטא את ההכרה ביציאת מצרים של דורנו זה. להיפך, הדבר מבטא את המשך ההתרפסות וההתבטלות בפני תרבות הגויים, כאילו לא יצאנו מעבדות לחירות בה' באייר לפני למעלה מחמישים שנה. מסיבה זו רואים אנו כי ראשי ה"חודשים" נקבעים בלי כל קשר למנין הלבנה, אליה נמשלנו. ומטעם זה, של נמיכות קומה, ממשיכים רבים למנות את השנים עפ"י מנין השנים להולדתו של מייסד דת הנוצרים, זו שבשמה הובלנו כצאן לטבח במשך אלפיים השנים האחרונות.

על כן נמשיך להשתמש דווקא בשמות החודשים אשר לקחנו מגלות בבל, כדי לזכור שכשם שנגאלנו משם, כן נזכה להיגאל גאולה שלימה גם מן הגלות האחרונה. וכשם שזכינו לכך שהיהודים יצאו מן הגלות, כן נזכה לראות שהגלות והגלותיות תצאנה מן היהודים.


כנגד ארבעה בנים
בשורה רעה מבשר משה לבני ישראל ערב צאתם ממצרים. לאחר שהוא מצווה אותם לשוב ולהעביר לדורות הבאים את חוויית היציאה משיעבוד לגאולה, מכין אותם משה לשאלותיהם של הבנים. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?" מודיע להם משה: יבוא יום, ויקומו בנים אשר לא ישאלו שאלות של התעניינות, אלא יכריזו הכרזות רטוריות ללא צפיה לקבלת תשובות. "יאמרו אליכם בניכם". ומה יהיה תוכן אמירתם? "מה העבודה הזאת לכם?" את עצמם יוציאו מן הכלל; ולמצוות ה' יקראו "עבודה", שהיא טורח מיותר. - בקיצור: "הבן הרשע" של ההגדה.

אך מעניין הדבר, כי תשובתה של התורה שבכתב לשאלתו של הרשע - שונה היא מתשובתה של ההגדה, שהיא תורה שבעל-פה. כאן אין התשובה: "אילו היה שם לא היה נגאל". התשובה היא: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים... ואת בתינו הציל". פסיחה זו של הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים, לא באה לבטא אלא את ההבדל העמוק שבין ישראל למצרים: סגולת ישראל. שהרי אז היו גם בני ישראל עובדי עבודה זרה. וזוהי תשובת התורה לבן הרשע: אם תרצה או לא תרצה - גם אתה חלק מסגולת ישראל. התורה שבעל-פה מוסיפה עוד נדבך מעשי. לא די ללטף את הבן הרשע ולומר לו שהוא שייך לסגולת ישראל. צריך גם להוכיח אותו. אם הוא נושך בשיניו, יש להקהות את העוקץ שלהן, ולהבהיר לו שאילו היה "שם", לא היה נגאל. אך מכיון שהוא לא "שם", במצרים, אלא "כאן", בארץ ישראל - הוא נגאל בעל כרחו.

על כן מובן מדוע פותחת התורה ב"והיה" - שהוא לשון שמחה. ועל כן מובן מדוע לאחר ששמעו בני ישראל את ההבטחה על בנים אלו, "ויקוד העם וישתחוו" - "על בשורת הבנים שיהיו להם". - כי בנים אלו, עם כל זה שהם רשעים, "בין כך ובין כך קרויים בנים".

בית המקדש הפרטי
מיוחד במינו היה קרבן הפסח שהקריבו אבותינו במצרים. לא בית מקדש עמד לרשותם, ואף לא מזבח. ואעפ"כ, היה זה קרבן לכל דבר וענין. בהעדר בית מקדש - שימש הבית הפרטי כבית מקדש בזעיר אנפין. בהעדר מזבח - שימשו המזוזות והמשקוף כמזבח בזעיר אנפין, עליו יינתן דמו של הקרבן. בהעדר מקום אליו עולים כל ישראל לרגל להקריב את הפסח כאיש אחד, התכנסה כל משפחה ומשפחה בעצמה - לבדה או בצירוף שכנים וקרובים - להקריב את הפסח יחדיו. עדיין לא נוצר עם אחד, המקריב את קרבנותיו בבית אחד, הוא בית ה' אשר בירושלים.

עד לרגע זה לא נקראו אבותינו בשם "עם ישראל" או "עדת ישראל", כי אם "בני ישראל" (למעט מקרה אחד, בו קורא להם פרעה בשם "עם בני ישראל". ולמעט מקרים בהם הם נקראים "העם" - סתם - ביטוי שמשמעותו: פשוטי העם). הפעם הראשונה בה פונים אל אבותינו בשם "עדת ישראל" או "קהל ישראל" היא כאן. כאן מתחילה קבוצת המשפחות להפוך לעם אחד מגובש. "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים". הפיכת המשפחות לעם היא תהליך, המתחיל בפסח מצרים. מחד גיסא, כל משפחה ומשפחה מתכנסת בביתה הפרטי להקרבת קרבנה הפרטי, ואסור לה לצאת ממנו. "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". אין דילוגים בסדר הקמת העם. העם לא ייבנה אלא על הבסיס המוצק של המשפחה היהודית.

עם זאת, גם באותה שעה, עושות כל משפחות ישראל את אותו הדבר באותו רגע בדיוק. בגופם הם נפרדים, אבל ברוחם הם כבר מתאחדים. לכן הם מקריבים שה אחד - ולא שניים; בן שנה אחת - ולא שנתיים; צלוי ומגובש - ולא מבושל ומתפורר; בזהירות שלא לשבור את עצמותיו ובהקפדה שלא להשאיר ממנו לזמן אחר. - כל זה כביטוי לאחדות הלאומית ההולכת ומתגבשת תוך כדי תהליך יציאת מצרים. האכילה בחיפזון, כאשר חגורה על המותניים, נעליים על הרגליים ומקלות בידיים - מבטאת את תחושת הארעיות המלווה את העם היושב למשפחותיו, ומצפה לכך שאת הפסח הבא יעשו כולם ביחד בבית המקדש האחד.

גם בזמננו - כאשר חורבן המקדש מאלץ אותנו לעשות את סדר הפסח בחוג המשפחה - יודעים אנו כי בשעה זו בונה המשפחה היהודית את יסודו של הבנין הלאומי. יושבים אנו משפחות משפחות, ובפי כולנו מתנגנת השירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

בין כספים לכיסופים
חלפו להן מאתיים ועשר שנות שעבוד במצרים. הנה הגיע הרגע המיוחל, רגע השחרור. חומות הכלא המצרי נופלות, ופרעה בכבודו ובעצמו קורא בקול: "קומו צאו מתוך עמי". מן הסתם, טרדות רבות ממלאות את הלב. צריך להכין בהמות משא. צריך לארוז את מה שניתן לקחת. צריך להחליט מה לא לקחת. צריך להכין ביגוד מתאים וצידה לדרך. יש להיערך נפשית לחיים חדשים, עם הדאגה לעתיד שאין מי שיודע מהו. שמחה גדולה ממלאת את הלב. סוף סוף זכינו להגשים חלום של כמה וכמה דורות. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

לעם אשר עומד בתוך כל הטרדות הללו, נוסף עוד ציווי א-להי, אשר במבט ראשון נראה בלתי שייך למציאות מרוממת זו: "דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". האם זה מה שחסר לעם היוצא אל המדבר? האם זה מה שמבקש אסיר הנמלט מכלאו? מה הם כל כסף וזהב שבעולם לעומת המתנה היקרה של החירות משעבוד מצרים, של השחרור מן השוט הנוגש? מדוע מבקש הקב"ה מן העם, דווקא בשעה גדולה זו, ללכת ולרדוף אחר כסף וזהב?

תשובה ראשונה היא תשובתו של רש"י. שני דברים הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו: שעבוד - ועינוי ממושכים, מחד גיסא, ויציאה ברכוש גדול - מאידך גיסא. אם החלק הראשון התקיים, יהיה זה סילוף חמור של הצדק אם החלק השני לא יתקיים גם הוא. אלא שתשובה זו רק מחזירה את השאלה לאחור: מדוע ראה הקב"ה להבטיח לאברהם את הבטחת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"? האם זה מה שינחם אותו על כל אותן שנים נוראות שיעברו בניו במצרים? האם מישהו מן הנספים בשואה היה מוכן לעבור את כל מדורי הגיהינום כדי שנכדיו יזכו לקבל חופן שטרות מאת ממשלת גרמניה ומן הבנק או חברת הביטוח אשר בשוויצריה?

לשם כך נדרשת תשובתו של מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות א, קיד). נוראה היא העבדות. לא רק עינוי גופני יש בה. לא רק סבל נפשי יש בה. חמורה מכל אלו היא השפלת הרוח. העבד - מה הן שאיפותיו? מה הם חלומותיו? האם יכול הוא לשאוף ליותר מאשר קצת מנוחה? האם הוא מסוגל להרים את ראשו מעל התשוקה לדגים ובצלים, שומים ואבטיחים, ואף מעל לסיר הבשר? הנזק הגדול הטמון בעוני החומרי הוא העוני הרוחני שבא בעקבותיו. עם עני, החולם על פרוסת לחם יבש, איך יוכל לחלום על דבר תורה ומלכות, כהונה ונבואה? איך יוכל לבקש להיות גוי גדול ואור לגויים?

על כן מצווה הקב"ה את משה רבנו: "דבר נא באזני העם", ויבקשו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב. אל יעשו זאת כמי שכפאם שד. אל יעשו זאת כמקיימי חוקת המלך. "אין נא אלא לשון בקשה", שאין אדם נענה לה אלא ברצונו החופשי. אך כאשר ייענה לה, ימצא את עצמו מקבל הרבה יותר מאשר כסף וזהב. מי שמכיר בערכו ויודע שמגיע לו לקבל כסף וזהב עבוד עבודתו הקשה, לא יסתפק רק במקלט בטוח המגן עליו מן השוט, ולא יאבה לפרנס את עצמו מליקוט שעורים מבין גללי בהמתן של בני אומה שפלה. בקשת הכסף תכשיר את הלבבות אל הכיסופים הנתבעים מן העם היוצא ממצרים. או אז ידע העם להכיר בערכו, כי אכן בן מלך הוא, ולו יאה כתר מלכות. אז ידע כי עליו לחיות חיי חירות ועצמאות מלאים, התובעים טיפוח של העושר הרוחני והתרבותי בצד העושר החומרי והכלכלי. רק אז ידע לחלום על הייעוד הגדול המצפה לו, להקמת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה מופת לעולם כולו.

זכר לעבדות מצרים וזכר ליציאת מצרים
מצוות רבות נצטווינו כדי לזכור את יציאת מצרים. מספר מטרות יש לה לזכירה זו. יש מצוות המבקשות להזכיר את עצם היציאה, כמו: איסור חמץ ואכילת מצה. יש מצוות המבקשות להזכיר את העבדות במצרים. ויש מצוות המבקשות להזכיר את שני הדברים.

בדרך כלל, זכרון היציאה מהווה נימוק למצוות שבין אדם למקום. הן יציאת מצרים היא זו שעשתה אותנו "עבדי ה'". הן כל מטרתה של היציאה לא היתה חופש לשמו אלא "שלח את עמי - ויעבדוני", להיות עבדי ה' ולא עבדים לעבדים. על כן מתחיל הקב"ה את עשרת הדברות בהכרזה: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכן הציווי לעשיית המשכן ולבניית המקדש מסתיים בפסוק: "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם".

המצוות שבין אדם לחבירו - לעומת זאת - מתבססות על זכרון הסבל אשר סבלנו בארץ המיצרים והצרות. כך נצטווינו על היחס לגר: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". וכן מצוות הענקה לעבד עברי בעת שחרורו (שהיא המקור התורני לפיצויי פיטורין) ומתנות עניים. הזכרון הלאומי של הסבל, של הגרות ושל העבדות במצרים, נותן לכל אדם מישראל את הרגישות לסבלו של הזולת, בין אם הוא גר (בימינו - עובד זר), בין אם הוא עבד (הדומה לו בימינו הוא עובד "צווארון כחול") ובין אם הוא עני. מי שלא חווה סבל, מי שלא חש את העינוי על בשרו, לא יוכל להזדהות עם הסובל. אולי הוא יוכל למלא את חובתו כלפיו, אולם לא יוכל לתמוך בו באמת.

אולם יש מצוות היוצאות משני כללים אלו. ישנן מצוות הנראות כמצוות שבין אדם לחבירו, והנימוק שלהן הוא הזכר ליציאה ולא הזכר לעבדות. כך היא המצוה שלא לזייף את המידות והמשקלות, וכך הוא איסור ריבית. כאן רוצה נותן התורה לומר לנו, שחומרתם של איסורים אלו אינה נובעת רק מהפגיעה בזולת, ויש בהם ביטוי חמור לפגיעה באחדות ה' (בריבית) ובהשגחתו (במשקלות). ואכמ"ל.

מאידך גיסא ישנה מצוה שבין אדם למקום, המזכירה דווקא את העבדות, והיא השבת, בפרשת ואתחנן: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם... על כן ציווך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". המחוייבות לשמירת השבת אכן נובעת מיציאת מצרים. אולם מאין באה הדאגה הכנה, מן הלב, למנוחתם של אחרים כמו למנוחתך שלך: "אתה... ועבדך ואתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"? לשם כך צריך להזכיר גם את זכרה של העבדות.

בקריאת פרשה זו יעלה זכרון מצרים על לבנו בשני היבטיו: הן זכר היציאה והן זכרה של העבדות.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il