ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ז | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
אורות ישראל
פרק ג'

קטגוריה משנית

1081

8 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

כל מה שאדם מרבה בתורה ובמצות מתקשר הוא יותר בכנסת ישראל, ומרגיש בקרבו את נשמת הכלל כולו, בתמציתו היותר עליונה, וחש בכל מהותו את הצער של כנסת ישראל בשפלותה, ומתענג משמחת עולמים העתידה לפניה, ומתפאר בהכרה עמוקה פנימית בהוד עליוניותה האלוהית. ובכל עת שמחה של מועדי ששון, וחדושי הזמנים, לימים ולחדשים, הוא כולו מוקף ומלא תעצומות עוז של שמחתה ומשוש גילה. שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה.

הדברים הללו נכתבו בעיצומה של ההתעוררות של התנועה הלאומית. מסיבות שונות, חשו יהודים רבים את ההכרח והגודל של היות העניין הלאומי במרכז חייהם, כל אחד לפי אופיו: היו כאלה שהתמסרו בכל נפשם וגופם להפצת הרעיון הלאומי, היו כאלה שהתמסרו ליישוב הארץ (למען האומה דווקא, ולא למען עצמם), והיו כאלה שפעלו ועבדו בשדה התרבות העברית כדי לרומם אותה מחדש, להעלות פנינים מתחתיות ולפאר אותה. ההתעוררות הזאת, שהיתה אז בשיאה, העלתה שאלה גדולה: האם הלאומיות היא במקום המחויבות לתורה ולמצוות? היו שטענו שמה שבמשך כל הדורות עשתה המחויבות הדתית - האמונה והמעשה, יכולה עכשיו, בזמן החדש, לעשות הלאומיות כאידיאולוגיה. שהרי, כמו בכל אידיאולוגיה, יש בה 'מצוות לא תעשה', כמו לא להתבולל, לא לבגוד ברוח, בשפה ובתרבות הלאומית, ו'מצוות עשה', כמו לחזק את הקשר ההיסטורי לעם ולפתח את הסממנים הלאומיים השונים. בזמן החדש, אנחנו כבר יכולים להבין היטב שיש יסודות לאומיים לא-דתיים חזקים ומובהקים ואפשר לדבוק בהם.
הגיע זמנה של הלאומיות.
תחושת העוצמה של האידיאולוגיה הלאומית והצדק הפנימי, מילאה את הנפש ואת הגוף במעשים של מסירות גמורה, שלכאורה אין מה להוסיף עליהם. נדמה היה שזה עומד במקום כל המערכת המפותחת והמסועפת בת אלפי השנים של קיום ההלכה ולימוד התורה. אם פעם הדברים היו מעורבים זה בזה, ויהודי יכול היה לחוש את עצמו יהודי אך ורק אם הוא השתייך לקהילה שבה התשתית היתה קיום תורה ומצוות, מעתה ואילך האמונה הדתית והמעשים הדתיים יהיו עניינו של כל יחיד ויחיד, תפישתו והשקפתו הפרטית. מובן שהתפישה הזאת עומדת בבסיס הפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת הכנסייה (כמוסד) מהמדינה בארצות אירופה, וכדומה.

כשהרב מתעמת עם התפישה הזאת, הוא לא רוצה להעמיד את הלאומיות כאויבת הדת או להיפך. הדבר נכון, אולי, בתרבויות אחרות, בהן הדת איננה אורגנית לאומה אלא אחת מהשקפות העולם שאומצה על ידה בתקופה מסוימת, ועל כן יכולה גם להיות מוחלפת במשהו אחר. אך מטרתו של אדם מישראל היא קשר לכנסת ישראל והרגשת נשמת הכלל כולו בנשמה, ומטרה זו היא משותפת לדת וללאומיות. הוא מתריע שאם מטרה זו לא תושג באופן המלא, העמוק והבלתי חולף ביותר, הלאומיות תהיה מין צעצוע זמני (במונחים היסטוריים, של דורות ספורים), רעיון נחמד שהשתעשענו והשקענו בו, אבל לבסוף אנחנו רואים שזה לא כל כך הולך ולא מספק. היום, ניתן לראות זאת ביתר בהירות מאשר אז. בעולם המערבי המודרני שלאחר שתי מלחמות העולם (ובמיוחד השנייה), נתפשת הלאומיות כתנועת נפש חשודה, שיכולה להביא את החברה אל סף השיגעון, להרס עצמי ולמעשים אכזריים כלפי האחרים. רואים בה מעין רגש פרטי שאמנם אינו פסול, אבל צריך לשמור אותו במידה הנכונה.

ישנו מתח מסוים בין הנאמנות לאומה לבין הנאמנות למדינה, ולעתים הן אינן חופפות או זהות. המסגרת המדינית לא תמיד כוללת את העם כולו, ויתירה מזאת, היא כוללת פעמים רבות גם אזרחים שאינם משתייכים ללאום של קבוצת הרוב. במדינות המודרניות, מושגי הלאומיות נוטים להיות מוחלפים במושגים של אזרחות נאמנה. הנאמנות היא למסגרת המדינית הקיימת, ופחות למושג הערטילאי יותר, שבגלל העומק ההיסטורי שלו הוא קשה יותר להגדרה ולתפישה, שנקרא האומה. עד כדי כך שישנם חוקרים, סוציולוגים והיסטוריונים, הכופרים לא רק בקיומה של אומה ישראלית, אלא בעצם קיומו של המושג אומה בכלל. הם טוענים שהמושג הזה נוצר על ידי התנועות הרומנטיות באירופה, ומלכתחילה לא היה לו ביסוס היסטורי-מדעי ממשי. וממילא, כמו שהוא נוצר, הוא גם יכול להיעלם ולחלוף. זאת, לעומת המציאות הפשוטה והברורה של זכויות האדם וזכויות האזרח, חובת הנאמנות למסגרת המשותפת הכללית וכדומה, שהם מושגים מבוססים היטב וברי קיימא. כמובן, כפי שהיתה הלאומיות הישראלית מושפעת לפני מאה שנים מהתעוררות הלאומית הכללית, כך בימינו היא מושפעת מאד מהלכי הרוח של העולם המערבי המפותח. בהשפעתם, הלאומיות כאידיאולוגיה נחלשת והולכת עד שנדמה שהיא חולפת מן העולם, ומנסים להמיר אותה בתפישות אחרות.

על כן, כאשר נדרשים לשאלה כיצד ניתן להשיג את מלוא העוצמה שבתפישה הלאומית, אפשר לראות שאין חשיבות רבה לכל מיני שאלות טכניות, כמו למשל מה יהיה אופי המשטר. ודאי שיותר טוב שהמשטר יהיה אידיאלי, צודק, נכון וראוי, אבל משטר יכול להשתנות בהתאם לנסיבות. בכל אחד מסוגי המשטר השונים, כגון מלוכני, אוליגרכי, פרלמנטרי-דמוקרטי ונשיאותי, יש חסרונות ויתרונות. לעומת זאת, המושגים הנמצאים ביסודה של הלאומיות - ההתקשרות לכלל ישראל והרגשה פנימית עמוקה של נשמת האומה, נשמת ישראל, נשמת הכלל, הם נצחיים וחשובים ביותר. אבל הם יכולים להתמיד כפי שהתמידו אלפי שנים רק במסגרת המתאימה להם: מסגרת חיים המקיפה את הפרט, הקהילה והעם; את מימד הזמן, הגוף, הממון והמרחב - תורה ומצוות. גם במובן של תוכן וסיפור, שכן אף שהתורה מתייחסת לכלל העולם (וזה אינו דבר של מה בכך), ברובה הגדול היא עוסקת באופן מפורט בכלל ישראל: דרכו ההיסטורית, שפתו, מאוויו וארצו. התורה מחייבת גם את הפרט וגם את החברה בכללותה במצוות עשה ולא תעשה. ישנן מצוות ציבוריות שלא יכולות להיעשות על ידי היחיד, אבל חייבות להיעשות על ידי הכלל. כלומר, התורה מחייבת את היחיד לראות את עצמו גם כאינדיבידום (פרט יחיד), וגם כחלק מן הכלל. עליו לחפש ולתור אחרי הקשר לכלל ולהיות שותף לו, לא רק בפועל אלא גם מבחינה רוחנית. שכן, בניגוד לצו, תקנה או חוק שמתקבל על ידי ועד הקהילה, פרלמנט או מלך, שנמצאים מחוץ לאדם, התורה מדברת אל האדם, אל נפשו, מוחו וליבו. כאשר הוא מקיים מצווה, הוא צריך לקיים אותה בכוונה, לא רק מפני שיש איזה חוק ושוטר שיבוא לתפוש אותו אם יעבור עליו. הוא קרוא להזדהות, לתחושה פנימית, גם במצוותיו הפרטיות וגם במצוותיו הציבוריות. יתירה מזאת, גם רבות מן המצוות הפרטיות, מתקיימות באופן הנעלה דווקא כאשר הן נעשות בציבור, יחד עם אחרים - "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח).

על ידי קיום התורה, רעיונות ואידיאות אלה של התקשרות לכלל ישראל והרגשה פנימית של נשמת הכלל, נקבעים היטב ונחשפים בנפש היחיד. התורה דואגת שרגשות מוסריים או מצפוניים שמטבעם הם רגעיים וחד פעמיים, יהיו לדרך חיים. וזאת, הן על ידי הלימוד והתוכן, הן על ידי הקיום והן על ידי תנאי החיים שהיא מכתיבה. בכל אדם מתעוררת לפעמים תחושת חמלה או רחמים, ולפעמים הוא עוזר למישהו. אבל אם זה לא נקבע כדרך חיים - כמצווה, אם זו רק התעוררות רגעית שאינה מקושרת למכלול, הרי שלבסוף האדם שוכח ומתבלבל. באמצעות קיום המצוות ולימוד התורה, הטוב, היפה והנאה שיש בקרב האדם מפותח, נמצא במודע והופך לדרך חיים. עיקרון זה, שנכון לגבי תחומי המוסר, החכמה והלימוד, נכון גם לגבי תחומי הלאומיות והאוניברסליות. הדאגה והרגשת הקשר לכלל האנושות וההוויה, נקבעים גם הם על ידי מצוות עשה ומצוות לא תעשה: הימנעות מגרימת נזק - אפילו לבעלי חיים ולצמחים, קל וחומר לבני אדם ועוד יותר ליהודים, וגם בתוך היהודים, הזהירות גוברת על פי דרגת הקרבה. וכן באופן חיובי: דאגה, טיפוח ועזרה לכל, בסדר שנקבע לפי אותם הגדרים. דווקא המטרות הנעלות ששורשיהן שוכנים בנפש פנימה, אלה שאינן עניין של אופנה או אידיאולוגיה חולפת, הן היסודות הקבועים והמתמידים בהוויית כל אדם בכלל והאדם מישראל בפרט, וגם של האנושות ככלל. כדי להתמיד ולא לשקוע ולחלוף, הם צריכים טיפול וטיפוח פרטי, קהילתי וציבורי מתמיד, שנעשה על ידי לימוד ועשייה דייקנית על פי גדרים של חיוב ושל איסור.

כמו כן, יש צורך בעיסוק מתמיד בגדרים האלה מתוך מעורבות נפשית. כלומר, אין מדובר במצב בו הלימוד הוא דבר אחד והעשייה דבר אחר. הלימוד הקרוב אל העשייה, תלמוד ה"מביא לידי מעשה" (קידושין מ:), הוא העיסוק המתמיד בשאלה כיצד האדם מוציא לפועל את הטוב שבו, מבהיר לעצמו היטב מהו הדבר הנכון, ומהו הדבר שהוא רק דמוי-נכון ובאמת לא צריך להתקיים. על ידי הלימוד מבינים שאפילו רגש נאצל כמו רחמנות יכול להפוך לאכזריות, אם הרחמנות היא על האכזרים. ומנגד, אפילו רגש של אכזריות וקשיחות שאנחנו נרתעים ממנו, יכול להפוך לצודק וראוי כאשר הוא מופנה כלפי האכזרים (ע' קהלת רבה, ז ד"ה א 'אל תהי'). התורה והמצוות - העיסוק הלימודי המתמיד בפרטים ובדרכי המעשה, ההפעלה והפעולה, הוא התשתית הנדרשת על מנת שהנטיות הטובות שישנן כבר בנפש אכן תתפתחנה ותתמדנה. זהו עיסוק שכלולים בו גם הפן הכללי של הסיפור וההתייחסות אל הרעיון, התהליך והמאורעות הגדולים. על כן, כל מה שאדם מרבה בתורה ובמצות מתקשר הוא יותר בכנסת ישראל, ומרגיש בקרבו את נשמת הכלל כולו .

בתמציתו היותר עליונה , שכן אפשר להרגיש את הכלל גם בתמציתו התחתונה יותר. היו פנים כאלה בלאומיות המודרנית, גם זו היהודית. זו לאומיות שהתעוררה בגלל הפוגרומים, המכות, והאנטישמיות. היא צמחה מתוך תחושת העלבון מכך שעשינו כל מאמץ להתקבל כחברים בחברה אחרת, ובכל זאת דחפו אותנו בגסות ולא רצו בנו. בצדק נעלבנו, אבל זאת לא השאיפה העליונה ביותר של הנפש ושל הרצון האידיאלי להתקשר בכנסת ישראל מפני מעלתה וערכה. זוהי השכבה התחתונה של הנפש, שמכיוון שדוחקים, דוחפים ומכים אותנו, מצאנו את עצמנו, כל עלובי החיים והמושפלים, באותה פינה. אז אמרנו לעצמנו שאם זה ממילא המצב, לפחות נעשה משהו ביחד ונפתור את צרת היהודים. לא שצריך להסב את העיניים מצרת היהודים, ובודאי שהיא צריכה לעניין, לרגש ולהניע אותנו, אבל היא לא המניע היחיד, ואפילו לא העיקרי, ללאומיות שלנו. על כן, אם הקשר אל הכלל בא בדרך של תורה ומצות , הוא נקלט בתמציתו היותר עליונה שבנפש, וחש האדם בכל מהותו את הצער של כנסת ישראל בשפלותה, ולא מעלים עיניו מן הצער. ועם זאת, הוא מתענג משמחת עולמים העתידה לפניה, מן החזון, ומתפאר בהכרה עמוקה פנימית בהוד עליוניותה האלוהית. יש צער אמיתי וראוי על השפלות, הגלות, הפיזור והשנאה, וגם תקוות העתיד ושמחה על כך שמוצאים בנפש הלאומית כוחות חיים ורצון חיים אדיר שמסוגלים לחולל מציאות חדשה. אז אותו היחיד מתפאר - מתמלא תחושת גאווה, אך לא על עצמו אלא על הכלל, על כנסת ישראל בהוד עליוניותה האלוהית. זו גאווה על התפקיד המיוחד המוטל עליה והכישרונות המיוחדים הטמונים בה מאז ומקדם.

ובכל עת שמחה של מועדי ששון, וחדושי הזמנים, לימים ולחדשים, הוא כולו מוקף ומלא תעצומות עוז של שמחתה ומשוש גילה. במועדים - הימים המיוחדים שבני ישראל מציינים אותם - פסח, שבועות וסוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, וגם מה שייקרא מועד לאחר זמן התורה, "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" (איכה א, טו) - תשעה באב, ושאר צומות החורבן שגם הם ימים מיוחדים, בולט דווקא עניין הכלל. כך הוא גם במהלך החיים היהודי, בשמחות פרטיות כמו לידה, כניסה לברית, בר או בת מצווה, חתונה או חלילה אבל. בכל מהלך החיים, אם במעגל השנה ואם במשך החיים בכלל, נחשף הקשר הממשי שבין היחיד לכלל ובין הזמנים השונים להיום - "בימים ההם בזמן הזה" (סדר רב עמרם גאון, חנוכה, ד"ה 'ובחנוכה מתפלל'). כל יחיד מוקף, בזמנו ובמקומו, בתחושה של התמזגות והזדהות עם הכלל.

" שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ " (ישעיהו סו, י). " מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה" (תענית ל:). האבל והששון באים יחדיו, מאותו השורש. מי שלא מתאבל יכול להיות שמח באופן חיצוני, כי מחלקים הרבה אוכל או מטבעות ויש מוזיקה ברקע, כמו בכל חינגה והילולה שעושים בעולם. הוא ישמח, אולי, בשמחת מעיו, אבל לא בשמחת תקומתה של ירושלים. אם הוא לא יודע מה היא, מה התפקיד של הקודש והמקדש, מי היו אברהם ויצחק, דוד ושלמה, ומהי משמעותה של העקידה, הוא יכול לעשות שמחות שטחיות, או להיפך, אם הוא רואה שהורסים משהו - נצבט הלב, לא נעים, אבל זה לא אבל של ממש. " לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ " (שם יא), שהם התנחומים ליחיד שהוא חלק מהכלל; זה השייך לאומה מפוזרת, מפורדת ומושפלת. הוא מתנחם בכך שהוא זוכה להיות חלק מהאומה שהיא שוב בוטחת וריבונית, היודעת למלא את תפקידה ולבטא את כישרונותיה. אלה גם תנחומים על חייו ומותו של כל יחיד, כי הנה, האומה שלכאורה עברה תהליך של מוות - קמה לתחייה. יש תחיית המתים, כמו בחזון העצמות היבשות, שלא נאמר על היחיד, אלא על "עַמִּי" (יחזקאל לז, יב-יג) - הכלל. והיחיד המחובר אל הכלל, יכול לשבוע משד התנחומים של ירושלים באבלה ובבניינה.

" לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ " (שם). וכבודה, הכבוד על בניינה, יהיה כבודכם. ומנגד, עומק הביזוי של כבודה - הוא ביזוי של כל יחיד ויחיד מישראל. זהו הקשר, קשר בל יינתק בין הכלל והיחיד מישראל, והוא נעשה על ידי ההתבוננות הכללית הכוללת בתורה, וההזדהות הפרטית הממשית עם מצוותיה. כך היחיד כלול בכלל, חש אותו בכל ימיו הפרטיים, וגם תורם לו בכל כישרונותיו ומעשיו הטובים. גם כל קיום מצווה פרטית הוא מעשה של חיזוק האומה, כמו ששמחת הנישואים הפרטית של שני בני זוג בישראל, היא בניין חורבה אחת מחורבות ירושלים (ברכות ו:). אמנם, לשם כך צריכה להיות תודעה המחברת את מעשי היחיד לכלל, ומגשרת על פני המרחק שביניהם. היא קיימת, אמנם, אצל כל אחד באופן שורשי, אבל צריך לתת לה ביטוי מודע, לקבוע אותה ולהעצים את התחושות, ההרגשות והידיעות התלויות בה. על ידי כך, תהיה התקשרות זו לא רק קשר נפשי עמוק אבל כמוס, אלא ממשות מכוונת ומודעת, וכל יחיד ויחיד לפי מצבו ושיקול דעתו, יוכל לחזק יותר ויותר את הקשר אל הכלל אפילו בגלות הרחוקה ביותר, ועל אחת כמה וכמה בזמנים של בניין ותקומה.

פרק ג'

איזורים נוספים:

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

עוד בנושא פרק ג'

1.
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה יא
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
2.
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה א
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
3.
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ג
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
4.
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ד
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
5.
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ו
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח

הרב זאב סולטנוביץ'

ר"מ בישיבת הר ברכה.

כרך ב'
בבל - המרכז היהודי הראשון בגלות
כרך ב' שיעור ו'
תשס"ה
כרך א'
הנבואה הישראלית
כרך א' שיעור י"ז
תשס"ה
כרך א'
תקופת יהושע
כרך א' שיעור י"א
תשס"ה
כרך א'
בין ישראל לעמים
כרך א' שיעור י"ח
תשס"ה

פרק ג'

פרק ג'
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה יא
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ג'
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה א
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ג'
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ג
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ג'
ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ד
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח

פרק ג'

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
5 דק'
נקודה בהלכה – הרב עודד מילר
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הרב עודד מילר | סיון תשפ"א
חקת
שירת הבאר
הרב דוד דב לבנון | ז תמוז תשפ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרב יעקב שפירא
הרב יהושע שפירא
הרב חיים אביהוא שוורץ
הרב חיים ירוחם סמוטריץ
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב ש. יוסף וייצן
הרב יהודה מלמד
הרב דוד חי הכהן

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו