ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- קרח
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- אחדות ומחלוקות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
מה היה חטאו של קרח? לכאורה כפר בנבואתו של משה רבנו ואמר שהוא בודה דברים מלבו, בכך שמינה את אהרן אחיו לכהן גדול, זאת אנו לומדים מדברי משה אליהם "רב לכם בני לוי… ובקשתם גם כהונה" ואת אליצפן בן עוזיאל לנשיא, המחלוקת של קרח בנושא השררה כאמור בכתוב "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (רש"י טז, א. דבור המתחיל ודתן ואבירם). ומתוך כך יצא לחלוק על כל נבואתו של משה רבנו. מובא בירושלמי סנהדרין דף י הלכה א: "באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים, ואין משה נביא, ולא אהרן כהן גדול". ולכן משה רבנו מבקש שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם באופן פלאי ביותר ע"י "בריאה חדשה" בעולם כדי להוכיח את נבואתו, וכך נאמר: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי" (במדבר טז, כח).
וכך אנו מוצאים שלאחר שנבלעו באדמה, הם חוזרים ואומרים "משה אמת ותורתו אמת והן בדאין (סנהדרין קי. מדרש רבה יח, טז) משמע שחטאם היה בכפירה במשה ובתורתו.
למרות זאת, חז"ל ראו את עיקר חטאו בכך שעשה מחלוקת בישראל, ומהפסוק השולל את התנהגותו של קרח "ולא יהיה כקרח וכעדתו" למדו אזהרה שלא להחזיק במחלוקת (סנהדרין קי), מדוע לא ראו את עיקר חטאו בכפירה במשה ובתורתו?
נראה שחז"ל חדרו לעומק חטאו של קרח, ופרשו את עיקר חטאו בקנאה ומחלוקת, שמידות רעות אלו גרמו לו לכפור בתורת משה, ולהעליל עליו דברים, שגם הוא לא חשב אותם לאמת. ולכן אנו מוצאים אותו מלבה את יצר המחלוקת בעם, בדרך דמגוגית ולא בויכוח עניני, ברצונו משיב וברצונו מתחמק מהשיב, אמרו חז"ל במדרש "לפי שהיה פקח ברשעו אמר אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול ויקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כורחי, מוטב שלא אזדקק לו".
דוגמה נוספת לכך, כאשר קרח רוצה לשאול מדוע טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, כיצד הוא מציג את השאלה: "מיד צוה ועשו מאתיים חמישים טליתות תכלת ונתעטפו בהן" (במדבר רבה יח, ב). אם היה קשה לו השאלה ההלכתית של טלית שכולה תכלת חייבת בציצית (בפתיל תכלת), יש דרך לשאול שאלה זו בבית המדרש, ונראה שכל ההצגה הזאת היא לשם ליצנות, וכדי להבעיר את אש המחלוקת.
וכך אנו מוצאים שבדרך ליצנות מציגים קרח ועדתו את הדברים בצורה מעוותת ובלתי נכונה עד כדי נסיון להראות לפני העם היפוכן של דברים, ולשכנע אותם בדרך דמגוגית לחלוק על משה. דוגמא לדבר:
א. דתן ואבירם אומרים על משה "כי תשתרר עלינו גם השתרר", והלא התורה העידה על משה רבנו שהוא היה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ואיך אפשר להעליל עליו שהייתה לו מידה הפוכה לכך של גאווה. ובקשר לטענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים", הלא מצאנו שמשה לא הקפיד על נבואתם של אלדד ומידד שאמרו "משה מת ויהושע מכניס", ואמר "ומי יתן את כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, נמצא שכל דברי קרח כנגדו היו הסתה של מחלוקת.
ב. מובא במדרש שהם חרפו את משה "ויקנאו למשה במחנה", שכל אחד קנא למשה מאשתו. ואיך אפשר לומר דבר כזה על משה שפרש אפי' מאשתו וכולו היה קודש לה'? והם למדו מזה שמשה פרש מאשתו שמא הוא חס וחלילה נואף. עד היכן כוחה של ליצנות!
ג. וכן אנו מוצאים שהם אומרים על גלות מצרים שהיא ארץ זבת חלב ודבש, "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר", עד כדי כך אפשר לעוות את הדברים!
הויכוח בין השמש והירח ובין הקב"ה
מובא בגמרא נדרים דף לט עמוד ב: "דרש רבא, ואמרי לה: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: (חבקוק ג) 'שמש ירח עמד זבולה', שמש וירח בזבול מאי בעיין? והא ברקיע קביעי! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין! באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם: בכל יום ויום משתחווים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ובכל יום ויום יורים בהן חיצים וחניתות ומאירים, שנאמר (חבקוק ג): לאור חציך יהלכו"
לכאורה קשה, מדוע באמת לא מחו בכבודו של מקום? ועוד, כי השמש והירח מחו בכבודו בשר ודם, בודאי מחו על הכפירה במשה, ולפי זה מחו בכבודו של הקב"ה?
נראה שמחאת השמש והירח הייתה באמת בכבודו של מקום, שמתגלה לנו ע"י אבי הנביאים משה רבנו שמסר לנו את תורתו. אולם קרח הרי טען שהוא חס על כבודו של מקום, וכבודן של ישראל, אדרבה הוא אומר: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", וכל טענתו היא רק כנגד משה רבנו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", וכאשר השמש והירח מוחים כנגד קרח, אפשר שיטעו לחשוב שהם מגיבים על מחלוקת קרח כפי שהיא, והם מוחים בכבודו של בשר ודם, ולא בכבודו של מקום. ולכן הם באים ואומרים שלעולם הם חשים בכבודו של מקום, ואינם מאירים עד שהקב"ה זורק בהם חיצים שיאירו בעל כרחם. היינו, שמתוך הדיאלוג הזה בין הקב"ה והשמש והירח, מתברר שהם מוחים בכבודו של מקום, ולכן מבקשים שיעשה להם דין לכבוד בן עמרם, שעל ידו יתגלה כבוד שמים, ועל ידו יתברר שגם אם הם מאירים לרשעים הרי זה "לאור חיציך יהלכון".
חטא חיצוני ולא שורשי
וכך אפשר לפרש את האמור במדרש והביאו רש"י "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" – ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלוקתם". ועל זה אמר יעקב "בקהלם אל תחד כבודי". ולכאורה הדבר ידוע שלוי בן יעקב ומה לי אם נזכר שמו או לא? אלא עומק הדבר שהשמיענו בזה שהחטא של קרח לא הגיע עד לשורש ממש להתנתק מיעקב אבינו, אלא רק פגם בענפים (עיין אור החיים הקדוש), היינו שקרח הדגיש את המחלוקת הנכרת בענפים המתפצלים אולם לא כפר בשורש עצמו. וזו הייתה תפילתו של יעקב אבינו עליו השלום שלא יפגום בשורש וכך תהיה לו תקומה.
כמה קשה עונשה של מחלוקת
מעונשם של קרח ועדתו אנו למדים כמה קשה מחלוקת, אמרו חכמינו (מובא ברש"י טז, כז): "בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו יונקי שדים" מדוע חמורה כל כך המחלוקת, שמידת הדין שלה אינו מבחין בין גדול לקטן, ואוי לרשע ואוי לשכנו? מפני שהמחלוקת עלולה לגרום עכוב בדרכי התשובה, שלא יקבל תוכחה מפני המחלוקת, וממילא אין תקווה לבעל המחלוקת, ולכן עונשה חמור ואינו מבחין הבחנה של דין.
מובא בשם רח"ו שאמר בשם האריז"ל : "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין לדין, ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" הקשה כלפי מעלה, הרי הלכה היא לכסות את הדם, ולמה כביכול הקב"ה שופך דם הצדיקים ואינו מכסה אותו? וזהו בין דם לדם. והרי הלכה ש"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ואיך הקב"ה שופך דם של אב ובנו ביום אחד? וזהו בין דין לדין. והרי הלכה שאם ראה נגע בבית אין הכהן מטמא אותו עד שיפנו את הבית, מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואיך הקב"ה לא חס על ממונם של ישראל? בין נגע לנגע. והתשובה: "דברי ריבות בשעריך", היינו בסיבת המחלוקת. שאין אין הבחנה בגלל שהמחלוקת גורמת לבלבול הדעת שלא תהיה הבחנה בקיום המצוות.
וכמה יש ללמוד מכאן להיזהר ולהתרחק ממחלוקת שמביאה לכל האסורים שבתורה, ומונעת דרכי תשובה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
