שיחת נפש עם עצמנו

"היום האחד" בשנה הגיע ובא. יום כיפור הוא היום "לענות את נפשותינו", לעצור ולהרהר באנושיות שלנו ובמוסריות שלנו. עינוי הנפש נוגע לא רק לצום ולהימנעות מהדברים האחרים שהתורה מצווה עלינו להימנע מהם ביום הקדוש הזה. העינוי האמיתי של הנפש בא מהבחינה העצמית, מההרהורים, מהחרטות ומהתקוות.
רק לעתים נדירות יש לאנשים הזדמנות לדבר אל עצמם. אם נודה על האמת, אנשים שעושים זאת דרך קבע נחשבים מוזרים, אם לא משוגעים. אדם שנון ציין פעם שהוא נהנה לדבר אל עצמו מפני שזאת כנראה השיחה האינטליגנטית ביותר שהוא יערוך כל היום. המסורת היהודית מלאה בצדיקים גדולים, והרב לוי יצחק מברדיצ'ב וה"חפץ חיים" הם רק שתי דוגמאות, שדנו עם עצמם באירועי היום ובהתנהגותם בכל יום בטרם הלכו לישון.
אם התנהגות כזאת איננה בגדר הנורמה בשביל רובנו, לפחות ביום כיפור אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות שבשיחת נפש כזאת. יותר מזה, קדושת היום תובעת מאתנו לנהל שיחה כזאת עם עצמנו ועם נשמתנו. דווקא משום שאיננו נוהגים לקיים שיחות כאלה על בסיס קבוע, לא פעם השיחה הזאת מכאיבה, מביכה, מטרידה וקשה. לא פלא שהתורה מכנה זאת סוג של "עינוי הנפש".
נושאי השיחה יקבעו מה אנחנו רוצים באמת להשיג בחיינו ומה אנחנו מוכנים לתבוע מעצמנו כדי להשיג את היעדים שלנו. המשבר הכלכלי העולמי שבו אנחנו שרויים היום, שמביא אתו פיטורים וצמצום בנכסים ובתיקי השקעות, עוזר לנו להתרכז ולהתאמץ ולהשיב על השאלות הקיומיות האלה. דברים רבים בחיינו שהיו ודאיים ואיתנים רק לפני חודשים ספורים כעת מתנדנדים ונידפים ברוח שפקדה אותנו פתאום.
חבר טוב שלי התחייב בשנה שעברה לתרום למוסד תורני חינוכי ראוי ביותר. הוא עיכב את מתן התרומה מפני שרצה לשלם למוסד במניות שהוא החזיק. הוא רצה להמתין עד שהמניות יגיעו למחיר גבוה מסוים בטרם יעביר אותן למוסד. כשהמניות התקרבו לאותו מחיר, לחץ עליו המוסד לשלם את הסכום שהתחייב לתרום גם אם המניות עדיין נקודה או שתיים מתחת למחיר היעד. חושיו העסקיים בגדו בו, והוא גמר אומר להחזיק במניות עד שירוויח מהעסקה את כל הסכום, עד הדולר האחרון. מאז צנחו המניות האלה ב-70 אחוז, והאיש קבל לפניי שהוא לא רק איבד את כספו אלא גם את האפשרות לקיים ההתחייבות שנתן ולזכות בשכר המצווה שהיה אמור לקיים. דומני שהבעיה היתה שהוא לא ניהל שיחת נפש עם עצמו לפני שלושה חודשים. אילו עשה כן, ייתכן שמצבו היה שונה היום.
את יצירתו הנצחית "מסילת ישרים" פותח רבנו משה חיים לוצאטו במילים - "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו". אדם צריך לברר לעצמו מה מחויבותו ומה מטרתו בעולם הזה. לשאלה הפשוטה הזאת, לכאורה, אין תשובה קלה. ביהדות התשובה הכללית תמיד היתה לעבוד את הקב"ה ולשרת את האנושות, לשמור על המסורת היהודית ועל רציפותה, להוסיף מוסר וקדושה לחיי הפרט והאומה. הפרטים של התשובה הזאת נמצאים בשמירת מצוות התורה ובהוספת נשמה וקדושה לכל מעשה יומיומי ולכל פעילות שגרתית. אך התשובה הזאת מתעוררת לחיים ומקבלת משמעות בעינינו רק אם אנחנו מסוגלים להפנים את המסר ולהפוך אותו לחלק מהמהות שלנו ומן האישיות שלנו.
מורה דגול שלי נהג תמיד לומר שבמצבים קשים וכשצריך לקבל החלטות בעייתיות אדם צריך לשאול את עצמו "מה אלקים חושב על זה?" כשאדם מנהל עם עצמו שיחה כזאת לפני שהוא פועל או מממש את מחשבותיו, לפעמים הוא מציל את עצמו משיחה עם זולתו, שיחה שתהיה מביכה וכואבת יותר.
יום הכיפורים מאפשר לנו לשאול את עצמנו "מה אלקים חושב עלי, על התנהגותי, על מטרותיי, על יחסיי עם הזולת?" יום הכיפורים מסלק את כל העמדות הפנים והתשובות המתחכמות. הוא מאלץ אותנו להסתכל על עצמנו בכנות ובאופן מעמיק, להתבונן אל נבכי הנשמה והאישיות. משום כך יום הכיפורים הוא באמת ובתמים ה"אחת בשנה" - היום האחד והיחיד בשנה.