ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש משפחה חברה ומדינה ירושות וצוואות

קביעת אבהות

לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה
אב שהיה מסופק בדבר הריונה ולידת אשתו אם הבן ממנו, ביצע בדיקת רקמות לאחר שקיבל אישור, ובו התברר כי אינו בנו. בית הדין התבקש לקבוע את היחס ביניהם, כאשר ההשלכות לכך הינם אם הוולד הינו ממזר, לעניין חליצה (אם חלילה...) ולעניין ירושה ואבילות בבוא היום, ולחיוב האב במזונות הבן.
תשובה
בעבר היתה נעשית בדיקה על פי רקמות הדם, והיו עוררין רבים של מהימנותה. כיום נעשית בדיקת DNA שנטו לסמוך עליה כסימנים מובהקים.
לפיכך, כאשר הבדיקה נעשית בקפדנות וביסודיות בפיקוח של יר"ש, ניתן לסמוך עליה לעניין ירושה ואבילות.
ולעניין הייחוס וקביעת הבן כממזר; ראשית, שלילת זהות הבעל כאב לא בהכרח קובעת את הבן כממזר, שכן ניתן לתלות בגוי. אך אם זוהה האב עפ"י הבדיקות הנ"ל, ישנה מחלוקת פוסקים אם ניתן לקבוע על סמך בדיקת הרקמות את האבהות את הייחוס, ויש שדרשו עדות עדים לפוסלו.

נימוקי הדין
בדיקות המטולוגיות לקביעת האבהות
ניתן לקבוע את האבהות עפ"י זיהוי גנטי. בכל תא של האדם מצויים 46 זוגות כרומוזומים הממוקמים בגרעין התא. 22 זוגות כרומוזומים רגילים הנקראים אוטוזומים (Autosomes), וזוג נוסף, הינו של כרומוזומי המין. בכרומוזומים אלו דחוסים הגנים, ובהם צפונות כמעט כל התכונות התורשתיות של האדם: החל מצבע עיניו, דרך סוג הדם שלו, מחלות שונות ואפילו נטייה לאופי זה או אחר.
מקור הגנים בהורים, האב מוריש עותק אחד מכל זוג והאם מורישה את העותק השני. מוטל עלינו לברר מה משקל המידע המדעי לקביעת האבהות על פי ההלכה 1 . שכן לקביעת הגדרת הייחוס דרושה עדות, או חזקה שמגדירה את הייחוס בין האב לבנו. ואין מקור לכך שאפשר לקבוע את הייחוס גם באמצעות בדיקות שיוכיחו את מצב היחס בין האב לבן.
באוגוסט 1978 רעשה הארץ בשל טעות בבית חולים 'הדסה', כאשר הוחלפו שני תינוקות, ועל סמך בדיקת HLA קבעו מי ההורים הביולוגים של כל תינוק. ויש לברר את היחס ההלכתי לבדיקות מעין אלו.
חשוב להדגיש כי החוק אוסר לעשות בדיקה כזו במקום חשש ממזרות, בלי אישור של נשיא ביה"ד הגדול או בית משפט לדיני משפחה, שסביר להניח כי לא יתקבל כזה אישור במקרה של ממזרות.
המדע בימינו מאפשר לערוך שלוש בדיקות בתחום ההמטולוגיה (Hematology) לשלילת האבהות.
א. הבדיקה הראשונה בתחום, היא בדיקת סוג הדם - על פי מספר מצומצם של מאפייני הכדוריות האדומות.
כך למשל לאדם עם סוג דם AB, לא יכול להיות ילד עם סוג דם O. בדיקה זו יכולה לשלול אבהות, אך הספציפיות שלה נמוכה מ-70%.
ב. בדיקת MHC (Major Histocompatibility Complex) או בדיקתHLA (Human Leucocyte antigen) מתבססת על השונות בין אנשים שונים בחלבונים הנמצאים על פני תאי הגוף, כחלק ממערכת החיסון.
השונות ב-HLA משפיעה בין השאר על הסיכוי להצלחה בהשתלת איברים: נסיובי המועמדים להשתלה נבדקים ועורכים בדיקה זו, המכונה סיווג רקמות ( (PRA. ככל שרמת ה PRA תהיה גבוהה, כך קיים סיכוי גבוה שהשתל יקלט. לעיתים מערכת ה-HLA קשורה בסיבה להפלות חוזרות.
עד כה מוכרים מעל עשרה חלבוני HLA. ובמבנה של כל אחד מהחלבונים קיימת שונות גדולה בין בני אדם שונים. לפיכך מכל אחד מההורים, קיימות אלפי אפשרויות לצרוף חלבונים. כאשר משווים את מערכת ה-HLA של אדם, למערכת ה-HLA של אימו ושל החשוד כאביו, ניתן לראות האם ישנה התאמה.
במידה ואין התאמה, ניתן לשלול אבהות בוודאות שנחשבת מוחלטת, (למעט אפשרות או כימרה (אדם שלתאים שלו יש מבנה גנטי שונה זה מזה) בהורה, או טעות מעבדה). במידה ויש התאמה, יתכן שמדובר בצרוף מקרים נדיר, ולפיכך לא מדובר בבדיקה אבחנתית. הספציפיות בבדיקה זו הינה מעל 90%.
במקרה של ספק בין קרובי משפחה, אשר יש דמיון גנטי ביניהם (וכתוצאה מכך דמיון ב-HLA) הסיכוי להתאמה שגויה, גבוה יותר.
ג. שיטה חדישה ומדוייקת יותר מקודמותיה מבוצעת על ידי בדיקת ה-DNA עצמו, תוך שימוש ב-(Polymerase Chain Reaction) PCR, (תגובת שרשרת של פולימראז). מדובר בשיטה מעבדתית המשמשת לשכפול של מקטעי DNA. בדיקה זו מאפשרת לזהות מקטעים גנטיים ספציפיים, ובאמצעותה משווים באופן ישיר בין רצפי הDNA של תאי האב והבן.
היתרון בבדיקה זו שהיא יכולה לבדוק מספר עצום של אתרים בגנום הידועים כבעלי מגוון (פולימורפי). כתוצאה מכך, מספר הצירופים האפשריים הוא כמעט אינסופי, והאפשרות לזהות אדם כאב ביולוגי כתוצאה מצירוף מקרים, היא אפסית. בפועל משתמשים בבדיקת 15 אתרים גנטיים שונים ובלתי תלויים, הסמנים הם סמנים פולימורפיים (מכונים גם מיקרוסטליטים), ולגבי כל אחד מהם נבחן היחס לקבלת אינדקס אבהות משולב כפי שיפורט להלן. ובכך מגיעים לוודאות של 99.999% (אחד למאות אלפים). בבדיקה זו ניתן לשלול אבהות בוודאות שנחשבת מוחלטת מבחינה מדעית. בשיטה זו ניתן גם להשתמש בדגימות שונות כגון דגימת רוק ועוד.
פרופ' ורדיאלה מיינר ראש מחלקת גנטיקה בעין כרם, הסבירה, שבדיקת האבהות יכולה לשלול אבהות אך לא יכולה להעיד בוודאות כי הנבדק הוא האב. שכן בבדיקת אבהות עושים שימוש במדד הנקרא אינדקס אבהות Combined Paternity Index (CPI).
אינדקס האבהות בוחן את היחס בין שתי הנחות הבאות לאחר בדיקת המבנים הגנטים (TRIO) של הילד, אמו והגבר הנטען (Alleged Father) ;
בדיקה זו בודקת את הסמנים הגנטים, שהם סמנים פולימורפיים (מכונים גם מיקרוסטליטים) שהם בעלי שונות מאוד גדולה באוכלוסיה - שזה כמובן יתרון עצום, שכן בכך ברור ההסתברות שהילד הינו מקבוצה זו הינו נמוך מאוד, אך מאידך יכולים לפתח 'שינוי' (מוטציה) שלא בהכרח יעיד על חוסר אבהות.
הנחה אחת, מעמתת ובודקת את המבנה הגנטי שנבדק מול הגבר שנטען שהינו האב, ותבדוק את התאמת מבנה הגנים אליו, ובכך לבקש לקבוע שהוא אביו של הילד.
הנחה שניה, יתכן שמבנה הגנטי של הילד, הינו של אדם אקראי מהאוכלוסייה.
בודקים את תוצאת המבנה הגנטי בהתאמה לגנטיות של האב ושל האוכלוסייה, וכך נקבע אחוזי הוודאיות. כלומר, אם ימצא גן נדיר באוכסלוסייה, תהיה וודאות גבוהה יותר, שאינו מקבוצה זו, אלא מהאב הנטען. לעומת גן שכיח בקרב האוכלוסייה, שאז יהיו אחוזים נמוכים של וודאות לקבוע בוודאות שהילד הינו של אב זה. כך בודקים את כל 15 הגנים, והתאמה מליאה קובעת האבהות.
פרופ' מיינר ציינה, כי ככל שנבדקים מספר גדול של גנים והתאמתם להורה, כן מידת הוודאות גדולה יותר, ומאידך, ניתן לבצע את הבדיקה על מספר קטן יותר של סמנים, על מנת להקטין את רמת הדיוק.
הסתמכות הלכתית על בדיקות מדעיות
מצאנו שחכמינו עשו בדיקות מדעיות וקבעו על סמך התוצאות שלהן הלכות, גם בהגדרת יחוס לענין ירושה. בספר חסידים בסי' רלב מובא: 'מעשה ברב סעדיה... באחד שהלך למדינת הים עם עבדו... והלך העבד והחזיק בנכסיו, ויאמר העבד אני בנו. כשגדל הבן... והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו... וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד, ודם זה בספל אחר, ולקח עצם של אבי הבן, והניח בספל העבד ולא נבלע הדם, ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם, כי הוא גוף אחד. ולקח רב סעדי' הממון ונתנו לבנו'.
האליה רבה בסי' תקסח הקשה עליו שמדוע לא עשו חז"ל בדיקה זו: 'וצ"ע בבבא בתרא דף נח ע"א (שרבי בנאה אמר לחבוט קבר אביו בכדי ליתן ירושה) דאמר חבטו קבר דאבוכון... ולא עביד הך דרב סעדיה'. הציץ אליעזר חלק יג סימן קד העיר כי שם בדקו את העצם, ולא את הדם. והגר"א וייס תמה על תמיהתו, שהלא יתכן וכיון שהדם נקרש מכבר לא יכל רבי בנאה לבצע בדיקה זו.
הרש"ש בב"ב שם סבר שלא רצה רבי בנאה לעשות עיצה זו בכדי לא לקבוע את בנו כממזר וודאי: 'משום דע"י נסיון דס"ח יתגלה שהן ממזרים ור"ב לא רצה שיוודע פסולם ע"י'. [מצאנו א"כ אפשרות לייצר בירור חלקי, שיהא אמין ויכריע את מעמדו לענין קירוב דעת האב שנתן לו מתנה ואולי אף לעניין ירושה, ולא יהא בו כדי להכריע את שאלת הייחוס והמעמד האישי של הבן. וצריך לבחון את האפשרות לעשות בדיקה חלקית של רקמות הדם, כך איבחון מוחלט שהבן יוכל לירש את אביו, אך לא יהא בה בירור של הזהות האישית 2 , ולא יפסל בשל בדיקה זו, ולא יחשב ממזר מחמתה.]
אולם הרא"ש בשו"ת כלל עג, ג כתב כי היה ברור לרבי בנאה מאומד הדעת שהוא בנו, ורק להניח את דעת הנוכחים הנחה בחוכמה לעשות מבחן רגשי לבן, וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' פ. וכן כתב הרא"ש בהדיא בשו"ת כלל סח, כג: 'בכמה מקומות הלכו חכמי הגמרא בתר אומדנא דמוכח'.
הרשב"ם בב"ב שם בד"ה 'כולהו נכסי' כתב שרבי בנאה התבסס בפסקו על דין שודא: 'ויפה דן רבי בנאה, דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט... והוא מעין אומדנא''. וכן היד רמ"ה הבין בהאי דינא: 'והאי דינא נמי שודא דדיאני הוה. וכל כי האי גוונא הכי דיינינן ביה. ואי קיימי תרי דאיכא דמיערם חד מינייהו איערומי, בדקינן לה למילתא בכמה בדיקות כי האי גוונא עד שיצא הדין לאמיתו'. ומכאן למד על כל מצב מעין זה שמוטל עלינו לנסות לעשות בדיקות מעין אלו בכדי שיצא הדין לאמיתו, כמצווה על הדיין.
אומנם המאירי בבב"ב שם סבר שאין זו בדיקה רווחת ושגרתית שהכל רשאים לערוך, אלא רק לחכמי הדור: 'דברים אלו וכיוצא בהם אין מסורין אלא למלך משכיל או לחכם מופלג בחכמה יתרה ובפלפול ובחריפות יתרון גדול על כל שאר חכמי דורו בכל מיני חכמות'.
נראה שכאשר הידיעה המדעית היתה ברורה, הסתייעו בה רבותינו בכדי לברר את המציאות המסופקת.
שיטת הסוברים שאין לקבוע אבהות על סמך ממצאי המחקר
הגרב"צ חי עוזיאל זצ"ל בספר שערי עוזיאל ח"ב שער מ סי"ח שלל אפשרות לקבוע על סמך בדיקת דם את האבהות כיון שסותרת מאמר חז"ל, וז"ל: 'אין סומכים על בדיקה מדעית של דם הילד בדמיונו לזה של האב, שכן קבלה מרז"ל במסכת נידה בדף לא. שלשה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, אביו מזריע לובן וכו', אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה. וכל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלתם הנאמנה של רז"ל, שכל דבריהם נאמרו ברוה"ק, ברוך שבחר בהם ובמשנתם'. הובא גם בפד"ר ח"ב עמ' 123, הביאום בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ה עמו' קצא.
וכן הכריע הגרא"י וולדינברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קד וצידד בפסקו של הרב עוזיאל: 'ומאד נאמנו דבריו ז"ל. ואם הוא מדבר על החיוב, שע"ז, כפי שכבו' כותב, גם הבדיקה המדעית מראה רק על ספק שיתכן, אבל לא על וודאות, ברור אבל שאותו הנימוק ואותו הטעם ישנו גם כאשר הבדיקה מראה בודאות על השלילה, באשר כי כל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלתם הנאמנה של חז"ל'. ושם ביאר לגבי הגמ' בנידה שבאודם כלול הדם, ושבהגהות הגר"א מגיה בהדיא ו'בדם', ושכ"כ להדיא בשאלתות יתרו שאלתא נו, ושבמדרש קוהלת מבואר ג"כ בפירוש דם. גם הוסיף שאין לסמוך על קביעות מדעיות: 'דנראה שהקביעה המדעית בזה ע"י בדיקת סוגי הדם איננה יוצאת עכ"פ מגדר השערה של באשר הוא שם. כפי שאנו רואים בהרבה מקרים שמה שהמדע קובע לוודאות כהיום, כעבור זמן מה קובעת בעצמה אחרת ומבטלת מה שקבעה בודאות תמול, וזאת לפי ההתפתחות והגילוים החדשים שמגלה לאחר מיכן. והא הרי ידוע דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולא לקבוע הלכה על אומדנות הרופאים'.
יש להוסיף שיתכן ותלי בפלוגתא בין מרן השו"ע לרמ"א ביו"ד בסי' רסג סעי' ב בדין שמתו אחיו מחמת מילה. שדעת השו"ע שאף אם מתו בני האב מאשה אחרת פטור בנו מאשה זו ממילה. ואילו הרמ"א סבר עפ"י האגודה בסי' קסד שרק אחיו מהאם פוטרים אותו ממילה. ובטעם דינו של הרמ"א כתב הט"ז שם סק"א שמבוסס על גמ' זו בנידה שמקור הדם הינו מהאם. נמצאנו, שלדעת הט"ז, השו"ע חלק על כך וסבר שאף האב שותף ביצירת הדם, ופטירת בניו מחמת מילה, פוטרת את בנו הגם שהינו מאשה אחרת.
הגר"ש דיכובסקי בפד"ר הובא באסיה לה תלה את הדעות בגירסא. והראה שיש גרסאות שלא מנו בין הממצאים שהאם מזרעת את ה'דם'.
הגר"י אהרנברג זצ"ל בספרו דבר יהושע ח"ג חאהע"ז סי' ה נשאל ע"ז אם אפשר לסמוך על בדיקת דם כדי לקבוע אבהות של ילד כסימן מובהק, והשיב: 'אומר אני ח"ו לא יעשה כן בישראל, דלא זו היא דרך תורה הקדושה. וכמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' תמז שאין לנו לדון בדיני תורה ובמצותיו על פי הטבע והרפואה, שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה'.
וכן סבר משנה הלכות ח"ד סי' קסד: 'אפילו יעשו כל מיני המצאות מדע שבעולם ויחליטו שהוא בנו ודאי... לא נקבל הכרעתם בזה, כיון שהאב מכחישם ואומר שאין זה בנו אלא ממזר והתורה נתנה לו כח להכיר, ואנן אהלכה סמכינן בזה'.
בתחומין כא הובא תשובת הגרמ"ש קליין שהיתה על דעת הגר"ש וואזנר שאין לקבוע ממזרות על סמך בדיקה זו דנ"א אף שמבחינה מדעית אי התאמה הוא בירור מוחלט. וכתב שכן דעת הגר"נ קרליץ. וכיון שלא קיבל את הבדיקה כהכרעה מוחלטת, סבר שאין לנהוג אבילות על גבר נשוי מחשש שבכך קובעים את זהותו ואשתו תתיר עצמה מכבלי עגינותה על סמך כך שבעלה נקבר. אך על רווק ניתן להתאבל על סמך בדיקה זו. ולעניין ירושה נקט שלא יוכל להוציא מיד יורשים וודאים המוחזקים בנכסים, אך בהעדר מוחזק, יוכל לירש. ואם הבדיקה הראתה שלילי, ואינו בן של פלוני, יכולים לנשלו מהירושה. ונחשבת לסימן מובהק לעניין להתיר מחבל העגינות, אם הפיקו אתDNA מגוף הבעל עצמו. ובדיקה שהופקה על סמך קרוביו לא מספקת יותר מאשר סימן בינוני. ומעין זה הובא בקובץ ישורון כרך יב עמ' תקלה.
בשו"ת יבי"א ח"י אה"ע סי' ח ט ובסי' יב יג כתב בזה"ל: 'הנה זכורני כי בשבתי בשבת תחמוני בביה"ד הגדול (עם הגר"א גולשמיט והגר"ב ז’ולטי) הסכמנו פה אחד שאין לסמוך על בדיקת רקמות הדם'. כן פסק גם הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן חאה"ע סי' יז.
בבית הדין הרבני בחיפה (הגרי"נ רוזנטל, הגר"ב רקובר והגר"ע הדאיה) שלל את קביעת האבהות על פי סיווג הדם, אך ניסו ליישב את הסתירה המדעית ואמרו: 'הבדיקה מתיחסת לא רק לגוף הדם אלא לתאי ורקמות הדם, וזה בא מכח האב גם כן'. כלומר, להבנתם ישנו הבדל בין הנאמר שהדם מגיע מהאם שהוא 'גוף הדם', לבין תאי ורקמות הדם שנבדקים במעבדות שבהם מעורב גם תאים מהאב. וצ"ל שכוונתם היתה שהמוגלובין (Hemoglobin) הינו תוצר מהאם בלבד בעוד הכדוריות הלבנות (WBC) מוצאם מהאב.
אך הגרש"ז אויערבאך בהערותיו על ספר לב אברהם ח"ב עמ' יז באר כי גמ' זו לא ביקשה לומר את ההיבט המדעי והפיזי: 'יתכן שדברי חז"ל אינם כ"ב כפשוטם ולא נוגע כלל לסוגי הדם. אך גם בלאו האי טעמא אין להסתמך על זה'. הרי שיש במדרש חז"ל זה ביאור רוחני לשותפות ביצירת הוולד. ולדבריו, אין סתירה בדברי חז"ל למידע המדעי, אך לא רצה אז לסמוך על בדיקה זו. וכן תמה הגר"א וייס דמנא לן שמאמר זה התייחס לבדיקת הדם על מרכיבה, שמא האדום בא מהאם ויתר מרכיבי הדם מן האב, וממילא אין סתירה למידע המדעי. ובמאמרו של פרופ' דב פרימר אסיא לה כתב שבאר של הגרש"ז אויערבאך שמשקל בדיקה זו הינו כשל דין 'רוב'. ובספר נשמת אברהם אהעז"ר ח"ג סי' ד עמ' סט כתב שהגרש"ז אויערבאך כתב לו שאחרי שבדיקה זו התנסתה בעולם והתקבלה כדבר אמת וברור, ניתן לסמוך על כך. והדגיש הר"א אברהם שם שלא היה כלול בדברי הגרשז"א קביעה לעניין ממזרות, כשאפשר לתלות באופן רחוק שאינו ממזר.
שיטת המצדדים בבדיקות מדעיות לקביעת אבהות
אולם בניגוד לאסכולה הקודמת ששללה את מיהמנות הבדיקות, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל הובא מכת"י בחוברת אסיא לה עמו' 49 כתב מכתב שבו תמה על השוללים את הבדיקה המדעית הרווחת, ותומך בקבלת המידע המופק מבדיקת הרקמות: 'כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כ"ג... ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם... מה שייך לדבר על נאמנות רופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בכל העולם כולו! רז"ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הללממ"ס שיש בבע"ח... וא"א היה שימסור כך הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז"ל קבלו את הנ"ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת הואיל ואריסטו קבע כך ונתקבל מפי כל החכמים שבעולם. ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו'. יש לציין שגם חלק מהפוסקים שפסלו את קבלת הבדיקות המדעיות, התייחסו לבעייתיות שבבדיקת מרכיבי הדם, אולם יתכן ויודו ויקבלו את מיהמנות הבדיקות הגנטיות של רצפי הDNA.
יש למנות בין הסוברים לקבל את קביעת הבדיקה, את הרש"ש בב"ב שהוזכר לעיל, שסבר שדי היה בבדיקת הדם לקבוע ממזרות, ולכן לא עשה רבי בנאה בדיקה זו, כדי לא לגרום וליצור פסול ממזרות.
כן נטו להכריע בבית הדין הרבני בת"א (הגר"מ שלזינגר, הגר"י וינלנסקי והגר"י סורצקין) בתיק 1005/תש"ך, פד"ר ה: 'בדיקת הדם המוכיחה שסוג הדם של הילד אינו משל ההורים מטילה ספק בקביעת אבהותו של הולד'. אך הם למעשה לא רצו לפסוק ולהכריע את מעמד הילדה בנידון שם משום שהוא דבר חדש. וכן משום שבדיקה זו סותרת את דין ש'רוב בעילות אחר הבעל' (לסברא זו שבפד"ר, בפנויה או חלילה בפרוצה ביותר, יהא עלינו לקבל את בדיקה זו). וכן סבר הישכיל עבדי אהע"ז ח"ה סי' יג דף קמט ורצה לפטור ממזונות עפ"י תוצאת בדיקת דם (אומנם לא נאמר בדבריו שבדיקה זו תועיל גם לקביעת ממזרות). וכן הביאו בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ה עמוד קצב. וכן נקט היד אפרים הובא באסיא לה עמ' 48.
הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר להר"א אברהם הובא בנשמת אברהם אהעז"ר ח"ג סי' ד עמ' עה שניתן לסמוך על בדיקת DNA כסימן מובהק. ובקובץ תשובות של הגריש"א ח"א סי' קלח כתב???.
בספר נשמת אברהם אהע"ז ח"ג סי' ד עמ' סט כתב שהגרש"ז אויערבאך כתב לו שאחרי שבדיקות מעיל אלו התנסו בעולם והתקבלו כדבר אמת וברור, ניתן לסמוך על כך. והדגיש הר"א אברהם שם שלא היה כלול בדברי הגרשז"א קביעה לעניין ממזרות, כשאפשר לתלות באופן רחוק שאינו ממזר.
בתחומין כג כתב מו"ר הגרז"ן גולדברג להתיר אשה מכבל העגינות על סמך בדיקת DNA, וקיבל את מהימנות הבדיקה המדעית: 'בדיקת DNA נראה שנחשבת כסימן מובהק, שהרי כאמור לעיל הסיכוי למציאת אדם בעל סימני זיהוי דומים הוא אחד מתןך עשרה בליון. אלא שיש מי שטוען שהבדיקות לא נעשו בכל האנשים שחיו מאז ימות אדם הראשון... לענ"ד אעפ"כ סומכין על זה. תדע שהרי סומכין על טביעת עין מכח ההנחה שאין פרצופיהן של אנשים דומים זה לזה. ומנין לנו זאת? וכי נסעו בכל העולם ובדקו את כל האנשים וראו שאין שני אנשים דומים?! אלא על כרחך שסמכו על כך שרואים הרבה אנשים, ומתוכם לא נמצאו שנים דומים. אין זה אלא שכך ברא הקב"ה את בריותיו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה'.
אלא דאף לדעה זו עי' בקובץ תחומין ח"ד עמ' 447 הע' 55 במאמרו של הרב מרדכי הלפרין דהעלה דגם ע"פ המדע רק בדיקת רקמות השוללת אבהות הנה ודאית ב99.9% אך בבדיקת רקמות המאמתת אבהות אין ודאות ואין זה אלא ע"פ סטטיסטיקה ביחס לכל העולם, דהא במליון איש שייך שיהיה עוד איש עם קוד גנטי זהה עי"ש.
סתירה מדעית למאמרי חז"ל
מצאנו שרבותינו התקשו ליישב את מאמרי חז"ל עם ההנחות המדעיות הרווחות. בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת בכורות פ"ח מ"ב לא הכיר ביכולת להרות אחר ניתוח קסרי: 'אבל מה שמספרים בספורים שיש שהאשה תחיה אחרי קריעת דפנה ותהרה ותלד, איני יודע לכך הסבר והוא דבר מופלא מאד'. הגם שבמשנה הוזכרה אפשרות זו. והעיר על כך כבר בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' עד.
הרמב"ן בבראשית ט, יב הכריח שיש לקבל את הידע המדעי כפי שאפשר להווכח בהתנסות אישית: 'ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת'. בניגוד לאבן עזרא שם פסו' יד לא קיבל את התיאורה המדעית, שהרי נאמר בפסוק להדיא 'את קשתי נתתי'.
רבותינו בכל הדורות עמלו רבות ליישב מאמרי חז"ל עם המידע המדעי שרווח בתקופתם, שכן הנחה אותם דברי החבר בכוזרי מאמר א אות סז: 'חלילה לאל שתבוא התורה במה שידחה ראיה או מופת'. וכן בדברי רבנו סעדיה גאון בהקדמה לאמונות והדעות: 'והבטיחנו כי לא יתכן שיהיה לכופרים עלינו טענה בתורתנו ולא ראיה למספקים באמונתנו'. ולכן נתנו ביאורים שונים לדברי חז"ל, לבל ישתמע מהם סתירה לידוע באותה תקופה עפ"י המדע.
בשו"ת חתם סופר ח"ג אבהע"ז סי' יז כתב בעניין פצוע דכא: 'מקובל בידינו מסיני שאינו מוליד... א"כ כל העדיות לא יזיזו זיז כל שהוא מתורתינו וקבלתינו האמתיו' ואלו הי' שום מציאות רפואה למכתו לא הוה שתיק מרע"ה מיניה'.
מצאנו אם כן, שישנן שתי גישות. האחת סבורה שאין לדחות מאמרי חז"ל מכח ידיעות מדעיות, והשניה ביקשה לתת הסברים למאמרי חז"ל ולהתאימם לדיעה המדעית של אותה תקופה. ואולי שורש מחלוקתם נעוץ במקור ידיעת חז"ל את האמיתות המדעיות: במורה הנבוכים ח"ג פרק יד כתב שחכמים לא ידעו את המידע המדעי מנבואה, אלא עפ"י חכמי דורם: 'כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה'. ולכן לא הפריע לרמב"ם להורות עפ"י הידוע במדע שבימיו אף שלא תאם את המסורת המדעית בתקופת חז"ל. וכ"כ בתשב"ץ ח"א קסג-ה. וכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם: 'לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותבנתם לשלימות תכונתם... ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותם, כאשר נאמין אותם בפי' התורה שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותם לבני אדם'. ואילו הריב"ש בסי' תמז עמד מנגד על חכמתם העלומה של חז"ל שסוד ה' ליראיו, וסבר שאין לחלוק על הקביעה המדעית של חז"ל, שכן ידיעתם היתה גדולה מהמידע המדעי. וכן כתב ר"ת הובא בשטמ"ק בכתובות בדף יג:: 'דאף על גב דנצחו חכמי אומות האומות לחכמי ישראל, היינו נצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל'.
קביעת הלכה על פי הכרעות ואומדן רופא
הטור ביו"ד בסי' קפז הביא שיטת בעל התרומות שהסתפק ביכולת לסמוך על נאמנות הרופאים לעניין נידה. וראה עוד בפת"ש שם סק"ל מתשובות האחרונים בדין זה.
החת"ס ח"ב יו"ד סי' קנח סבר שיש לסמוך על הידע הרפואי שקיים, ולא על חוות דעת ספציפית על מצבה של אשה זו: 'האמת יורה דרכו דאין לסמוך על הרופאים על גוף פרטי מה שהם שפטו בשכלם על גוף זה אבל המה נאמני' בדברים כללי' שהמה מקובלים שיש כך וכך בעולם'.
בפד"ר ה עמו' 351 הביא משו"ת שם אריה אעה"ז בסי' קיב שאין לסמוך על שיקול דעת של רופא, אך על מראה עינו ניתן לסמוך.
החזון איש בהלכות טריפות סי' ה אות ג ובהלכות אישות סי' כז אות ג חילק בין הלכה שנקבעה בתלמוד, שאין לערער אחריה, לבין פסקי ראשונים עפ"י הידע שבש"ס, שיש לבחון את הידע המדעי שלהן.
בדיקת הדם לקביעת זהות האב וביתר שאת מבחינת הדיוק והוודאות בדיקת רקמות הינם מדע מקובל בעולם המדעי, ואף ניכר ונראה בעינים, ואיכא לבירורי, ולא הוזכר בש"ס שאין ללמוד מרקמות הדם לזהותו של האב, ולכן נראה שיש לסמוך עליו ככל מידע מדעי שאנו נשענים עליו הלכה למעשה. שכן אין אנו מצריכים קבלת עדים שמת, די לן שנשחט רוב סימניו, או שלפנינו אבר שנשמה תלויה בו, כיון שהמשמעות והתוצאה ידועה וברורה לכל, יש לנו וודאות שלא מצריכה אפילו עדות לכך. ומה לי אם היה הדבר וודאי וידוע מקדמת דנא, ומה לי אם האידנא בהתפתחות המדעית נוצרה וודאות מוחלטת. אלא שבכדי שתהיה וודאות זו מוחלטת ללא עוררין, צריך שתהיה במאת אחוזים, ובלא מוחלטות זו מעמדה של קביעה זו יהיה כמשקל 'רוב' טבעי ולא כעדות. ונדון כאן בבירור שאומנם אינו מאה אחוז, אך קרוב אליו, האם די בכך להכריעו כדין הוודאי.
אם צריך שני עדים לקביעתו כממזר
הקצוה"ח בסי' רעט סק"ד כתב שלפסול אדם ולהחשיבו כממזר, הוי פסול הגוף, ובעי עדות של כשרים: 'אפשר לומר דממזרת ושפחה דודאי הו"ל מדבר שבערוה, וצריך שנים, ואינו נאמן לומר שאמו שפחה או ממזרת'. וכ"כ בשב שמעתתא שמעתתא ו פרק טו: 'וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל'. וכן כתב כתב רעק"א בשו"ת בסי' ק שדיני ממזרות כדיני נפשות, ואין לקבל עדות אלא בפני בע"ד.
השב שמעתתא שמעתתא א פ"א הביא משמיה של הפנ"י שהרבותא בהלכתא שהתירה ספק ממזר, באה למעט דאף רוב וחזקה לא יועילו בפסול ממזר, ונותר הוא בכלל ממזר ספק עד שיבוא עדים.
ואין לומר כי לא מבקשים לעשותו ממזר וודאי, אלא ספק ממזר, והוא מותר בקהל. שכן מקור דין עדות הובא בגמ' בקידושין בדף סו לגבי אמו של ינאי שנשבתה, ורצו לפסול את בנה לכהונה. הגם שפסול שבויה הינו רק מדרבנן ולא מדאו', ועל כך אמרו שבעי שני עדים בפסול הגוף.
ואף אומדנא ברורה לא תועיל במקום שבעי עדים, כמבואר בט"ז ביו"ד בסי’ צח סק"ב: 'והא ראיה שקפילא מהני אפילו באינו מסל"ת, מטעם דלא מרעא חזקתו, ובמידי דבעינן עדות ודאי לא מהני דבר כזה אלא ע"כ דבאיסורין לא צריך רק הוכחה'. וכעין זה כתב בבאר יצחק ביו"ד בסי' ה: 'להאמינו היכא דיש הוכחה דלא מרע נפשיה'. וכן הוא החזו"א אבהע"ז סי’ פז ס"ק יג: 'והא דהקשו אטו משה ואהרן מי לא מהימני, י"ל דחזקת גברא שהוא מהימן זהו ענין עדות שאמרה תורה גדריה, אבל חזקה אחריתא ב"ד דנין על פיה, ומ"מ בגט לא מהני חזקות כאלו דלא ניתן ענין זה אלא לדון בין אדם לחבירו'.
אולם הנודע ביהודה מהד"ק אבהע"ז בסי' לג הובא בפת"ש בסי' יז ס"ק יג הוכיח כי עד אחד בעגונה המעיד מת בעלך נאמן מה"ת. והטעם, משום שהוא מילתא דעבידי לאיגלויי. ובזה רצה ליישב את דברי הרמב"ם, שמצד אחד פסק בהלכות עדות פ"ה ה"ב שנאמנותו היא רק מדרבנן. ואילו בסוף הלכות גירושין כתב הרמב"ם שמועילה עדות מדין תורה. וסבר הנוב"י שעד כשר כאשר הוי לי מילתא דעבידי לאיגלויי מועיל מדאו'. אולם עד פסול או עד מפי עד, אינו כשר מדאו', אלא רק מדרבנן. ומבואר בדבריו כי אע"פ שהוא דבר שבערוה, מ"מ ע"י החזקה שהעד לא ישקר בדבר שעשוי להתגלות, נאמן מה"ת. ואלוי כן הם הדברים בהוכחה עפ"י אומדנא או סימנים.
הנה רש"י בגיטין כז: בד"ה 'ודווקא' כתב: 'נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק, דאין עדות ברורה מזו'. הרי שסימן מובהק ביותר הינו כעדות גמורה. מ"מ, על מנת לברר לנו שכן הוא הסימן המובהק בעי עדות של כשרים (ויעידו כן בבי"ד, ולא די לן שישלחו מסמך כתוב, עפ"י השו"ע בחו"מ סי' כח סעי' יא).
הבית שמואל בסי' יז ס"ק עב והערוך השולחן שם סעי' קעב מביא את דברי שו"ת משאת בנימין בסי' סג הקובע את הקריטריון של 'סימן מובהק ביותר' כסימן המצוי ב'אחד מיני אלף': אם הסימן מופיע באחד (או פחות) מתוך אלף אנשים, נחשב הסימן למובהק ברמה כזו שניתן להסתמך עליו לצרכי זיהוי. לסימנים פחותים (בינוניים) יש פוסקים שהסכימו להתיר על-פי צירוף שני סימנים, או צירוף של סימן עם ראייה נוספת. ועי’ פתחי תשובה באהע"ז בסי' יז ס"ק קו.
מסתבר שיש ביד הבדיקה אף לקבוע את מעמדו כממזר, ולא בעי עדים היכא שהוי בירור מוחלט וגמור, בהיותה כסימן המופיע כאחד מיני אחוז נמוך ביותר (ההסתברות לטעות היא זעירה. בין אחד למיליארד לבין אחד לקווינטיליון, ובוודאי שעולה בהרבה על שיעורו של שו"ת משאת בנימין. מו"ר הגרז"ן בתחומין כג השווה בין ראיית דנ"א לבין פסקו של שו"ת עין יצחק בסי' לא לפיו ניתן להתיר אישה על-סמך תמונתו של הנעדר). ואזי הבירור המדעי גורם שלא קיים מצב מסופק, וכגילוי מילתא הוא, ואינו רק כמכריע את הספק.
נמצא שהיכא שלא מבקשים לקבוע את מעמדו כממזר, אלא רק לשלול את האבהות, לא בעי שני עדים. ויהא בכח הבדיקה להכריע לכו"ע. ורק לפסול את הבן ולעשותו ממזר דרוש עדות עדים.
לדברים אלו עולה, כי שורש מחלוקת הפוסקים אם לקבל את הבדיקות הגנטיות גם לעניין ממזרות, נעוץ במשקל שיש ליתן לבדיקות אלו, האם הינם כאומדנא וסימנים, ואזי לא יצאו מכלל הספק. או שמא בבירור הרצף הגנטי, התברר שמעולם לא היה ספק, ויש כאן ידיעה מוחלטת עפ"י עדים שהינו ממזר. או שמא יש לבאר שנחלקו אף בהנחה שהבדיקה מוכחת ומוחלטת, אלא שיש מהפוסקים שסברו שאין לפסול ללא עדים כשבאים לפסול בפסול הגוף 3 . ולעומת החולקים, שסברו שדרושה עדות רק במקום הספק, ולא במציאות מוכחת וגלויה לעין כל.
מדוע לא נעשית בדיקה בכדי לברר אם ישנו פסול ממזר
מנגד עולה שאלה, שתלויה בתשובה של מאמר זה – האם בדיקה זו יכולה לברר את דבר זהות הוולד, אם הוא פסול לבוא בקהל, הכיצד אנו עוצמים עינים ומאפשרים לבן זה להנשא מבלי לברר את מידת כשרותו.
איתא בגמ' בקידושין בדף עג.: 'לא יבא ממזר בקהל ה' - ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא'. חידשה תורה שלא נפסל הממזר כשאין ידיעה וודאית שהינו פסול. כן נפסק בשו"ע בסי' ב סעי' ה ובסי' ד סעי' כז.
המהרי"ט ח"ב יו"ד סי' א השיב על הקושיא מדוע נצרכו ללימוד שממזר ודאי נאסר ולא ממזר ספק, והרי למ"ד שכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, יש להתירו. והשיב שהתחדש בפסוק היתר זה, שהתירה תורה ספק ממזר לגמרי בתורת ודאי ולא מתורת ספק. ונפק"מ לכך, שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת. שכן לו היה נשאר מותר רק מכח הספק, היה אסור לישא שתיהן כאחת, שהרי אחת מהן וודאי אסורה עליו, והתחדש בהיתר זה, שיכול לישא גם ישראלית וגם ממזרת.
למדנו א"כ בהיתרו של ספק ממזר, שאין לפוסלו בהעדר ידיעה ועדות שהוא פסול. ולכן אל לנו להכנס לבירורים ולפוסלו, ואין בכך עצימת עינים, שכן אין כל פסול ביחוסו במצבו המסופק. וכ"כ שו"ת חת"ס אבה"ע סי’ יד. וכ"כ בשו"ת אגר"מ אבה"ע ח"ד סי’ ט אות ג.
נאמנות בדיקת רקמות לעניין ירושה
יש להוכיח שניתן להוריד יורש לנחלה על פי בדיקת הרקמות, גם לשיטות שלא קיבלו את נאמנות הבדיקות לעניין הייחוס וקביעת הממזרות.
שכן אף אם לא נקבל את מיהמנותן של הבדיקות כראיה מוחלטת, לא גרעה בדיקה זו מאומדנא, שהגמ' במס' ב"ב בדף צג. הביאה שנחלקו בדין גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו, אם מוציאין ממון עפ"י אומדנא. והרא"ש בשו"ת כלל עח סי' ג הכריע שאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות. כ"ש בבדיקות אלו שמיהמנותן גדול יותר מאומדנא, והן כסימן מובהק.
הרמב"ם בהלכות נחלות פ"ז ה"ג כתב: 'אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו, אבל היו לו סימנין מובהקים בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ, יורדין לנחלה בעדות זו. אף על פי שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו, אלא מפני איסור כרת'.
הב"י סי' יז ובכס"מ בהל' גירושין פי"ג הכ"א ביאר שכוונת הרמב"ם לסימנים מובהקין קצת, שעליהם הסתפקה הגמ' אי הוו מדאו' או מדרבנן. וס"ל לרמב"ם דלהלכה קי"ל סימנין דאו'. ובחזו"א אבהע"ז הל' אישות סי' כה סק"י חלק והבין בדעת הרמב"ם שסימנים דרבנן, ואפ"ה נקט שדי בסימנים מובהקין קצת בכדי להוריד לנחלה. הרי לן שלענין ירושה אין צורך בסימנים מובהקין ביותר ואף בסימנים מובהקין קצת כמו באבידה מורידים לנחלה. ובוודאי שבדיקת DNA תועיל לעניין ירושה.
אומנם לעיל הבאנו שבתחומין כא הובא תשובת הגרמ"ש קליין שהיתה על דעת הגר"ש וואזנר שאין לקבוע ממזרות על סמך בדיקה זו דנ"א וגם לעניין ירושה נקט שלא יוכל להוציא מיד יורשים וודאים המוחזקים בנכסים, אך יוכל לירש בהעדר מוחזק עפ"י הבדיקות הנ"ל.




^ 1.בתשובה זו, הסתייעתי רבות במאמרים רבים, וביניהם: הרב מרדכי הלפרין/ ד"ר חיים בראוטבר/ פרופ' דוד נלקן בתחומין ח"ד וובאסיא כרכים לד - לה. פרופ' דב פרימר אסיא לה. בספר נשמת אברהם ח"ג סי' ד. חוברת תורה ומדע כרך י', סיון תשד"מ.
הסתייעתי במחלקת הגנטיקה ב'הדסה' עין כרם ירושלים.
^ 2.ראה בגמ' במסכת כתובות בדף טו: בדין תינוק שנמצא מושלך בעיר. אם רוב ישראל, ישראל. אם רוב גויים, גוי. מחצה על מחצה, ישראל. וביארה הגמ' שהמקרה האחרון של חצי חצי, מדובר בנזיקין. והקשה בחידושי ההפלאה, לפי מה שאנו פוסקים שאין הולכים בממון אחר הרוב, מדוע לא נאמר גם אם רוב העיר גויים, שיאמר לו תביא ראיה שאיני יהודי, הרי הרוב אינו קובע בממונות. לכן ביאר, כי מאחר שכבר נפסק על התינוק הזה עפ"י הרוב כי הוא גוי, שהרי זה הספק העיקרי א"כ גם הממונות נגררים אחרי הפסק העיקרי שהוא יהודי או גוי. וראה באריכות בשערי ישר ש"ג פ"ג.
^ 3.יסוד זה, שישנם הלכות שקובעות את הדין חרף ההיקש המושכל, מצוי בדינים שיש להם 'הלכות' פסוקות. כעין זה ידועים דברי ה'הפלאה' בפירושו על התורה 'פנים יפות' בפרשת אחרי בד"ה 'ערות אחותך': 'דהא דאמרינן 'רוב הבעילות אחר הבעל' אין הפירוש מפני שרגיל אצלה בביאות הרבה, דלא חילקה התורה, אפילו לא נתייחד עמה הבעל, אלא פעם אחד, תולין הוולד בבעל. אלא הפירוש הוא, דרוב הנבעלות הן מבעליהן. להכי כל היכא דאיכא למיתלי בבעל אזלינן בתר רוב הבעולות מבעליהן. לפי זה, בחייבי כריתות שאין תופסין קידושין כלל, ואין שֵם בעל עליו - ליתא להאי רובא'. וכן הוא בנתיבות לשבת באהע"ז בסי' ד סק"ט.
עוד בנושא ירושות וצוואות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il