^ 1. קידושין ב ע"א, ד"ה בכסף ובשטר
^ 2. ה ע"ב, ו ע"א
^ 3. ז"ל: "...נותן לה כסף או שווה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי. שטר - כותב לה על הנייר, אע"פ שאינו שוה פרוטה, הרי את מקודשת לי. ביאה - בא עליה, ואמר התקדשי לי בביאה זו...".
^ 4. מעשר שני פ"ד ז. מובאת לקמן ו ע"א.
^ 5. דף ב ע"א, ד"ה ותו יש לומר
^ 6. הל' גירושין פ"א יא (עי' שם פ"ב ז).
^ 7. ובר"ן גיטין מ ע"א [מדפי הרי"ף] ד"ה מתני' מבאר, שגם הרמב"ם מודה שבנתינה גרועה בעינן אמירה, עי"ש.
^ 8. ואפי' אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אין זה ברור שצריכה לקבל הימנו גט, דסו"ס מדאורייתא היא מקודשת לגמרי לראשון.
^ 9. דאין זה פשוט שהחשיבוה רבנן כלא מקודשת לענין איסור פנויה, דסו"ס מדאורייתא היא מקודשת.
^ 10. סי' קלו א
^ 11. משנה יבמות קיב ע"ב, גיטין נה ע"א
^ 12. ב ע"ב
^ 13. גיטין נה ע"א
^ 14. עיין גיטין יג ע"ב
^ 15. תוס' גיטין יג ע"ב, ד"ה במעמד
^ 16. סי' קכו ס"ק צד. ושיטתו היא כדעת הנתיבות, וכפי שיבואר בהמשך.
^ 17. סי' קכ"ו ס"ק טו.
^ 18. דבריו של הקצות לענין חמץ מובאים במשנה ברורה, סי' תמח ס"ק יד. ועיין שם בביאור הלכה, ד"ה ובלבד שיתננו לו, בדעת המחנה אפרים.
^ 19. קידושין מא ע"א
^ 20. גיטין סו ע"ב
^ 21. מובא במרדכי, ריש פרק האיש מקדש.
^ 22. סי' רמד ס"ק ב
^ 23. שם, ס"ק א
^ 24. אולם במכירה הנתיבות מודה מסיבה אחרת - צריך שליחות ע"מ לקבוע את גובה התשלום. עיין לקמן פרק שלישי.
^ 25. דברים כד א
^ 26. גיטין עח ע"א
^ 27. עיין מאירי גיטין י ע"א, ד"ה שטר, קצות סי' ר ד בסופו.
^ 28. סי' שנח ס"ק א, עיי"ש.
^ 29. קידושין ד ע"ב
^ 30. ד"ה היכא (שלא כרש"י שם).
^ 31. ועיין בפרק שלישי אות ד, בדעת הרמב"ם.
^ 32. נדרים פז ע"א
^ 33. הל' תמורה פ"ב ד
^ 34. קונטרס אחרון על אבן העזר - סימן ל סע' ז, ד"ה שם נטלתו
^ 35. משנה, קידושין כח ע"ב
^ 36. ולאור שיטתו הוא מסיק שהמקדש חייב לומר 'הרי את מקודשת...', ורק אח"כ לתת את הטבעת, עיי"ש.
^ 37. כמובא לעיל, פרק ראשון
^ 38. ואעפ"י שאמירה זו מתבצעת במעשה, וממעשה א"א לחזור לדעת המקנה, בכל זאת נראה שבמקום שיש דין אמירה אז אפי' אם מקיימים אותו במעשה - כאמירה גרידא דמי, ויכול לחזור.
^ 39. סי' רנה ס"ק ב
^ 40. חו"מ סי' קצה ז
^ 41. מנחות פא ע"ב, ד"ה מן חולין
^ 42. ס"ק ז
^ 43. נדרים ל ע"א, ד"ה ואישה נמי
^ 44. ה ע"ב
^ 45. קידושין ז ע"א
^ 46. פסחים ו ע"ב
^ 47. הערת העורך: קצת צ"ע בהוכחה זו - דאפשר שמדובר באופן שהבעלים הפקיר, אלא שהיה ס"ד שכיוון שעדיין הוא משמר את השדה, ההפקר לא חל, קמ"ל [עיי"ש ברש"י ד"ה מאי טעמא].
^ 48. גיטין כג ע"ב
^ 49. מובא בר"ן, גיטין יב ע"א [מדפי הרי"ף].
^ 50. סי' לה ט
^ 51. ר"ן גיטין מ ע"א [מדפי הרי"ף], ד"ה מתני'
^ 52. דעבד הוא בר שליחות לדברים ששייכים בו, כמבואר בגיטין כג ע"ב.
^ 53. דמהתורה אין צורך לומר לדעת הרמב"ם, עיין לעיל פרק ראשון.
^ 54. עיי"ש דבשטר קידושין לא אמרינן כן, וז"ל: "ובקידושין, דודאי צריך שיאמר הרי זה קידושיך אפי' בשטר אירוסין, וכמ"ש ב"ש סי' קלו סק"א לחלק בין גט לקידושין, משום דלשון הגט הוא לשון הבעל, אבל בקידושין אפי' מקדש בשטר וה"ל כאילו הוא מדבר, מכל מקום אינו ניכר אם דעתה גם כן לקידושין, ע"ש. וכיוון דבקידושין האמירה מעכב, וצריך שיאמר הרי את מקודשת, ועבד דאינו בר קידושין אינו נעשה שליח לאמירה זו, ודו"ק היטב".
^ 55. אות ד
^ 56. עיין חו"מ סי' ר ז
^ 57. עיין תוס' ב"ק סט ע"א, ד"ה כל הנלקט, שאגת אריה סי' צב-צג, ועיין בשו"ת רע"א ח"ב סי' פח ד"ה אמנם.
^ 58. סי' סא סק"ג
^ 59. שו"ת, סי' קנג. מובא בבית יוסף אבן העזר סי' קמא מד
^ 60. וכן קושייתו הנוספת שם מדבר שלא בא לעולם ניתנת ליישוב בשופי, ואכ"מ.
^ 61. כדלעיל פרק שני אות ג
^ 62. גיטין סו ע"ב
^ 63. שם, ובדף סז
^ 64. שם, ד"ה קשיא לי
^ 65. ר"ן לג ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה והקשה הרמב"ן
^ 66. ואף הרמב"ן מסכים עקרונית לחילוק הנ"ל, אלא שמוכיח שאף ב'אומר אמרו לפלוני' - פסול, ועיי"ש בטעמו, שהוי דין מיוחד בגט [מצד ה'לשמה'].
^ 67. וגם כאן נראה שאם יאמר במפורש, שהוא בוחר לכתיבת הגט את הסופר שימצא השליח - יהא זה כ'אומר אמרו לפלוני' והמינוי יתפוס.
^ 68. הל' זכיה ומתנה פ"ד י
^ 69. לעיל הערה 67
^ 70. לעיל פרק שני אות ג
^ 71. שם אות ד
^ 72. הערת העורך: מתבאר כאן, בדברי הרב שליט"א, שאעפ"י שהמקנה רוצה להקנות, והקונה עושה את מעשה הקנין - הנתינה לא חלה. והטעם - המקנה מסר את 'כח הנתינה' [- הרצון להחיל את הקנין] לשליח. רצונו של השליח הוא זה שיחיל את הקנין, בשליחותו של המשלח, ולא רצונו של המשלח [ועיין בשיעור 'קנין סודר ע"י עדים', פרק שני אות ה, ד"ה ביאור רע"א, במחלוקת הרמב"ם והטור]. וזה כעין 'אומר אמרו לדעתכם', שאעפ"י שיכול המשלח לקבוע שהוא המחליט מי יהיה הכותב [- אותו שהשליח ימצא, לעיל הערה 67], בכל זאת אמרינן שבסתמא הוא מוסר את כוחו לשליח.
ולא זכיתי להבין מנין הוציא הרב חידוש זה - הרי ברמב"ם לא ראינו זאת אלא בענין מינוי שליחות. ולכאורה מינוי זה כרוך בעשיית מעשה - מעשה המינוי, האמירה שממנה אותו לשליח [לשון השו"ע (חו"מ קפב א) - "ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו"], והוי כעין שיטת הקצות בקנינים. אולם בנתינה גרידא, שאין בה שום צורך במעשה מצד הנותן - מנלן שיחלוק על סברתם הפשוטה של הנתיבות והקצות?! ואולי פשוט לרב שאין דין 'אמירה' במינוי שליח, אלא מספיק רצון גרידא [אלא שבסתמא רצון זה נודע באמצעות אמירה, אבל אין לה תפקיד עצמותי].