ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
בני ישראל לא שינו שמם ולשונם
בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה. מהי מעלת לשון הקודש בזכותה נגאלנו ממצרים?
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
פנחס בן משה
ועוד אומרים חז"ל (שיר השירים רבה פ"ד וכן בויקרא רבה פרשה ל"ב): "רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה. לא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין (כמו ש"ראובן" ו"שמעון" נקראו כך ביורדם למצרים, כך נקראו עדיין באותם שמות כל הדורות שאחריהם עד שנגאלו ממצרים), ולא היו קורין לראובן רופוס, ולשמעון לא היו קורין לוליני, וליוסף לסטים, ולבנימן אלכסנדרא", עכ"ל.
ללשון הקודש יש קדושה מיוחדת, ובאותה הקדושה נקראו השמות היהודיים. לאה קראה לראובן כך, על שם שאמרה "כי ראה ה' בעוניי", ורבותינו פירשו שאמרה "ראו מה בין בני לבין חמי שמכר הבכורה ליעקב" (עיין רש"י בראשית כט, לב). שמעון נקרא כך על שם "כי שמע ה' כי ה' שנואה אנכי". לוי נקרא כך על שם "הפעם ילוה אישי אלי". יהודה נקרא כך על שם "עתה אודה את ה'", וכן כל השבטים. כך שכל שֵם מבטא את לשון הקודש, וצריכים לשומרו מכל משמר.
לשון הקדש - היסוד לכל הנבראים
לשון הקודש היא היסוד לכל נברא ולא רק לשמות בני ישראל. על הפסוק "ויקרא אלקים לרקיע שמים" (בראשית א, ח), אומר רש"י: "שמים - שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים". הוי אומר, שכל יסוד שבבריאה נקרא על שֵם המשמעות שלו בלשון הקודש. כמו כן, תקנו חז"ל "שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם", היינו שיש לשאול בשלום חברו על ידי אמירת "שלום", כי "שלום" הוא שמו של הקב"ה, ובו ראוי לברך את חברו (עיין ברכות דף נ"ד ע"א ורש"י שם) ומה שאומרים כיום 'בַּי' במקום 'שלום', אינו טוב כי זה בניגוד לתקנת חז"ל.
עם ישראל נמשלו לכוכבים
כתוב "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". ויש לשאול, מדוע צריך למנות שוב את עם ישראל, הרי כבר מנה אותם בסוף חומש בראשית בפרשת ויגש ?
אלא אומר רש"י: "ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא', עכ"ל. עם ישראל נמשלים לכוכבים - כמו שהכוכבים נצחיים ומאירים, כך עם ישראל.
כמו כן, הכוכבים נמצאים ביום ובלילה, אלא שביום אינם נראים, ורק בלילה הם מאירים - כך עם ישראל, הם חשובים כל אחד ואחד לעצמו, וביחד הם כצבא השמים לרוב, ומאירים ומזהירים כזוהר הרקיע.
ויוסף היה במצרים - צדקותו של יוסף בכל עת
כתוב (שם בפסוק ה') "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם". אומר רש"י: "והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו". כלומר, אדם פשוט שנעשה מלך משנֵה את מלבושו והתנהגותו, אבל יוסף הצדיק - הן בהיותו נער הרועה את אחיו בצאן, הן בהיותו עבד, הן בהיותו בבית הסוהר, והן בהיותו מלך ושליט על מצרים, נשאר עומד בצדקו, ובביטחונו בבורא עולם ובאמונתו התמימה והשלמה.
הבה נתחכמה לו
פרעה רצה לגזור על הפסקת הילודה של ילדי בני ישראל ולהמיתם והוא פונה לעמו ואומר להם "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י). אומר רש"י: "נתחכמה לו - לעם, נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיעם של ישראל (הכוונה על הקב"ה, עפרא לפומיה) לדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת".
זאת ועוד, אמר הקב"ה לפרעה: אני לא אביא את המבול עליכם, אלא אתם תבואו אל המים, ושם "וינער ה' את מצרים בתוך הים" (שמות יד, כז).
ויצו פרעה לכל עמו
כשראה פרעה שלא די שלא התקיימה גזרתו, אלא גם נעשה הפך הדברים, מייד ציוה להשליך את כל הילודים ליאור: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). אומר רש"י: "לכל עמו - אף עליהם גזר. יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה", עכ"ל.
ועל מעשה זה קראו חז"ל את הפסוק (תהלים ב, ד) "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" - אתה רוצה להתחכם עם מושיען של ישראל ?! אומר הקב"ה, חייך שאתה פרעה תקח את משה, ובביתך ישן, ובכוסך ישתה, ותגדלו בין ברכיך.
משה רבנו נולד לששה חודשים ויום אחד ולא ידעו המצרים כלל כשנולד, שכן הם היו מחשבים את חודשי ההריון של הנשים העבריות החל מהיום בו טבלו לטהרתן ביאור, וכמו שאומר רש"י על הפסוק (שמות ב, ג) "ולא יכלה עוד הצפינו" - "שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לשישה חודשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה", עכ"ל.
'פן ירבה' נהפך ל'כן ירבה' ועשר המכות
כתוב (שם בפסוק יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אומר רש"י: "כן ירבה - כן רבה וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה".
מורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מבאר:
ההבדל בין "פן" לבין "כן" היא האות יו"ד ההפוכה שבאות פ' שאינה באות כ', וההקב"ה אמר לפרעה: אתם אומרים "פן ירבה" ואני אומר "כן ירבה", והאות יו"ד שחסרה מהאות פ' תשמש לעשר המכות שאתן על מצרים.
ותחיין את הילדים
כתוב (שמות א טו -יז) "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים". אומר רש"י: ותחיין את הילדים - "מספקות להם מים ומזון".
ואומר פרעה מלך מצרים למיילדות (שם בפסוק יח) "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים" - לא די שאתן לא הורגות את הילדים, אתם עוד מספקות להם מים ומזון ?!
אמרו לו המילדות: תתבייש לך! אתה שומע תינוק בוכה שאין לו מה לאכול ולא תביא לו לאכול?! ועוד אומרות המיילדות לפרעה (שם, יט): "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". וביאר רש"י, וז"ל: "כי חיות הנה - בקיאות כמילדות, וכו'. ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן 'ויברך אותם' וכו', עיי"ש. והקב"ה הטיב למיילדות "ויעש להם בתים". אומר רש"י: "בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, ויבן את בית ה' ואת בית המלך כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים". והרשב"ם ביאר שעשה להם "בתים", היינו "מעצר בית", שלא יסתובבו בין המצרים.
הלהרגני אתה אומר
משה רבנו גדל בבית פרעה, אך לבו היה עם אחיו היהודים. כתוב "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי וכו' וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה" (שמות ב, יא- טו).
ויש לשאול, מה אכפת לפרעה אם משה הרג איזה מצרי או לא, הרי הוא בן מלך? זאת ועוד מהו שכתוב "הלהרגני אתה אומר " ?
הנה משה רבנו יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ודן אותו למיתה, וכתוב שהטמין אותו בחול. ומיהו לא כתוב באיזה צורה הכה אותו. ובמדרש הובאו כמה דעות בזה (מ"ר שמות פרשה א'), יש אומרים שהכה אותו באגרוף, וי"א במגרפה, וי"א שהכה אותו בדיבור על ידי שהזכיר שם מפורש, ולכן נאמר ביום השני שא"ל אחד מהנצים (הנצים היו דתן ואבירם) "הלהרגני אתה אומר ", כדרך שהרגת את המצרי בדיבור.
ובאו דתן ואבירם ואמרו לפרעה, דע לך שמשה יכול להרוג אותך. אמר פרעה, אם כן, אני אביא גדוד של שומרי ראש שישמרו עלי. אמרו לו דתן ואבירם, הוא לא יבא עם כלי נשק אלא באמירה, בדיבור בלבד הוא יהרוג אותך. ולכן רוגזו של פרעה על משה רבנו לא היה רק בדבר עצם הריגתו של המצרי, אלא על כך שהוא הרג אותו באמירה ובדיבור בלבד. והטעם, משום שכשיש אדם מסוכן שעלול להרוג, אזי אם יש לו אקדח וכדו' יכולים לתפוס אותו ולקחת ממנו את כלי הנשק - אבל כאשר אדם מסוגל להרוג בדיבור, אין עליו כל שליטה וא"א למנוע ממנו מלהרוג, ומזה חשש פרעה ולכן רצה להרוג את משה.
ולמעשה, צריכים להבין מה הנפקא מינה כיצד הרג משה את המצרי, ועל מה חולקים כיצד הרגו. ואפשר לבאר, כי הרמב"ם (בפ"י מהל' מלכים הל' ו') כתב: "ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כלשהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג". וכתב על זה הכס"מ: שהגמרא בסנהדרין בדף נ"ח מביאה את דברי ר' חנינא האומר: עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר "ויפן כה וכה" (על משה רבנו שהכה את המצרי), וסובר רבנו אע"פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וכו' דהיינו אע"פ שחייב מיתה לא נהרג, וקרא ד"ויפן כה וכה" אסמכתא בעלמא הוא.
אבל לפי דברינו אפשר לומר שבזה נחלקו התנאים אם הרגו בפועל או שהרגו בדיבור, כמו שכתוב "הלהרגני אתה אומר ". וכיצד הורגים בדיבור? אומרים 'יהי רצון שהקב"ה יהרגהו', וזו מיתה בידי שמים.
אגודת אפרת - ותחיין את הילדים
"כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז ע"א).
בכל דור ודור הקב"ה שולח לנו אנשים מיוחדים, ואשרינו שזכינו לד"ר אליהו שוסהיים - יו"ר אגודת 'אפרת', שמשקיע מזמנו, הונו וממרצו, ומקיים במוחש "ותחיין את הילדים", דואג לכל צרכי האשה לביגוד ומזון לתינוק וכו', העיקר שלא יפילו, ועושה רבות להגדיל תורה ולהאדירה, וגם להגדיל אם עם ישראל - ואשריו ואשרי חלקו, ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. ד"ר שוסהיים המשיך להסביר כמה וכמה פעולות שעושות המתנדבות בהדרכתו, וכמה נשמות קדושות הן הצילו - ועד היום הצילו 2632 ילדים.
וכבר הפליג הזהר הקדוש בחומרא הענין, וכתב שאשה שמפילה או מונעת עיבור או אדם אחר, ואפילו בעלה הגורם לכך, הוא "סותר בנין של הקב"ה" ועונשו חמור (עיין בזוה"ק שמות דף ג' ע"ב באורך). ואמרו חז"ל "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף" (יבמות ס"ב ע"א). היינו, בכל נשמה ונשמה שבאה לעולם, מקרבין את זמן הגאולה, ואם ח"ו ממעטין את הדמות, מרחיקים את ביאת הגואל. ועל כן, מלבד מצוות פרו ורבו, יש מצוה נוספת של קירוב הגאולה. ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, במהרה בימינו אמן.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
