בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

שיעור לפרשת שמות תשס"ד

ענווה ומנהיגות

תחילת החומש; מנהיגותו של משה; מנהיגים בעם ישראל.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ג טבת תשס"ד
10 דק' קריאה 41 דק' צפיה
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
המדרש בתחילת ספר שמות אומר:
"ואלה שמות בני ישראל - אמר ר' אבהו כל מקום שנאמר 'אלה' - פסל את הראשונים, וכל מקום שנאמר 'ואלה' הוסיף על הראשונים". והמדרש ממשיך ואומר: "מה השבח? שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים".

כלומר, מה הוסיפה המילה "ואלה"? שבני ישראל היו צדיקים כמו האבות. בשבת הקודמת סיימנו את ספר בראשית ואמרנו שספר בראשית נקרא ספר הישר והאבות נקראו ישרים. ישרים זו מדרגה יותר גבוהה מצדיקים. ישרים אלו אנשים שמטבעם הם צדיקים, הם אפילו אינם צריכם להתמודד עם יצרם - הם צדיקים. ישרים הם אנשים שמעצמם מתוכם הם רוצים להיות טובים, ישרים, לעבוד את ה', לקיים מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. האבות נקראו ישרים והבנים נקראו צדיקים. הפסוק אומר: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - לצדיקים זרוע 'אור', ולישרי לב - 'שמחה'. הזריעה היא ההכנה לקראת ההוצאה של הפרי. לצדיקים זרוע אור, ולישרים יש כבר את הפרי של האור שהוא השמחה. אם כן, ישרים בחינה עליונה יותר מן הצדיקים, אם כן מה פירוש המדרש " ואלה שמות" - ו' מוסיף על הראשונים? הרי צדיקים הם פחות מישרים? אלא יש מעלה מיוחדת גם בצדיקים. ההתמודדות, הקושי והצורך להתגבר הן תכונות מיוחדות במינן.

הרצי"ה היה תמיד מדגיש את המדרש: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הקב"ה אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".הוא היה אומר: "הנעלבים ואינם עולבים" - מדובר על אנשים שנעלבים, אנשים רגישים שמטבעם להעלב, ובכל זאת הם אינם עולבים. יש אנשים שלא נעלבים, הם לא רגישים להערות פוגעות מהסביבה, אבל לא מדובר עליהם. מדובר על אנשים שכן נעלבים, מדובר שהם סובלים בייסורים ובכל זאת הם שמחים ועושים מאהבה - עליהם הקב"ה אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". לכאורה ישנה מדרגה מיוחדת עליונה שאדם לא נעלב כלל מאנשים שמעליבים אותו - אבל יש מדרגה גדולה אחרת של "להעלב" ואף על פי כן לא להיות מהמשיבים ועונים.

"אשר בחר בנו מכל העמים"
ישנה עוד תוספת של ספר שמות על ספר בראשית. בספר בראשית ישנו עדיין גֵדר של משפחה . אבל בספר שמות המשפחה הזו כבר הופכת להיות עם . "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" - הראשון שקורא לנו עם זה פרעה. מצד אחד יש בעם גודל ושלמות, ומצד שני יש בו הרבה צדדים וחלקים נמוכים. הציבור הוא תמיד מגוון וכולל אנשים מדרגות שונות. צבור תמיד מרכב מצדיקים,בינוניים ורשעים. אבל השלמות הזו של הופעת היחד, של ההופעה השלימה של האומה היא החשובה."אשר בחר בנו מכל העמים" - הוא בחר בנו כעם, ועבודתנו היא כעם, לא כיחידים שלכל אחד יש תפקיד משלו - אלא תפקידנו כעם. וזה מוסיף על הראשונים - מכוח היותנו עם זכינו לקבלת התורה.

האבות קיימו את התורה לבד כיחידים ומתוך עצמם , ואנחנו מקיימים אותה כעם וכמצווים "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". מציאות זו של עם פירושה שכל אחד יודע שאין לו תפקיד של מיצוי עצמי אישי, אלא הוא צריך למצות את כוחות העם כולו, וכל אחד נושא באחריות הזו, וכל אחד ערב לכל עם ישראל, וכל אחד צריך לרצות שכל עם ישראל ימצו את כוחותיהם. ועם צריך מנהיג. הפרשה שלנו מלמדת אותנו על לידתו של המנהיג. התורה מוצאת לנכון להזכיר לנו מה הדבר הראשון שעושה משה, שאח"כ נהיה 'רבנו'. הדבר הראשון שהתורה מציינת על משה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" - זה דרכו של מנהיג, כאן רואים את גדלותו של משה, אדם שאכפת לו מאחרים, שאכפת לו מהעם.

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו" - אומר המדרש 1 :
"שתי יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקב"ה זו אחר זו. ויצא ביום השני - הרי שתים. וירא בסבלותם מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך הה"ד וירא ה' כי סר לראות".

הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על משה רבנו זה שהוא יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. ועל זה הפירוש של המדרש, אבל פשט התורה הוא המשך הפסוק: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" - לפי חוקי מצרים אסור להרוג איש מצרי על הכאה, אבל לפי חוקי התורה, כתוב בגמרא בסנהדרין 2 : מכאן יש ללמוד שכאשר נוכרי מכה ישראל הוא חייב מיתה, לא רק אם גוי הורג יהודי אלא אפילו אם הוא רק מכה - הוא חייב מיתה. ממשיכה הגמרא ואומרת "מי שסותר לאורו של ישראל הוא כאילו סתר לאורה של השכינה". משה עושה פעולה חריפה, "נסתכן בנפשו כדי להציל יהודי ממכה". משה פונה כה וכה כי הוא יודע שאם הוא ייתפס הוא מסתכן במיתה - אבל הוא לא נמנע מלפעול, הוא מוכן למסור את נפשו על צרתם של אחיו. זה מנהיג.

"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו"
התורה ממשיכה ומספרת שמשה רבנו בורח "כי נודע הדבר", הוא בורח למדין וגם שם אנחנו רואים את הנהגתו המיוחדת. הוא יושב על הבאר ורואה את בנות יתרו מגיעות והרועים מגרשים אותם. המדרש שואל על הפסוק "ויושיעם" - ממה הוא הציל אותם, מדוע נכתב "ויושיעם"? עונה המדרש:
"מלמד שהציל אותם מגילוי עריות, שנאמר: "צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה" - מה כאן גילוי עריות אף כאן גילוי עריות, ורבנן אמרי מלמד שהשליכו אותם למים והוציאם משה, ואין 'ויושיעם' אלא לשון מים, שנאמר: "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש".
נחלקו חכמים ממה הוא הציל אותם, המהר"ל מדקדק שנקודת המחלוקת בין ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי לחכמים היא בעלת נפקא מינה מעשית: הדיון מה נחשב הצלה גדולה יותר? אם אדם רואה אישה בסכנת מוות או אישה בגילוי עריות: ממה צריך להציל קודם. ר' אליעזר אומר שעדיף להציל אישה מגילוי עריות לפני הצלת אישה ממיתה, וחכמים אומרים שעדיף להציל אישה ממיתה. בכל אופן משה רבנו מתערב בריב לא לו - כי הוא לא יכול לראות מישהו בצרה ולא להציל אותו. זו תכונה של מנהיג - לחפש את האמת והיושר ואפילו להסתכן למענם.

התורה מספרת לנו אח"כ שמשה היה רועה את צאן יתרו, וחז"ל מספרים לנו 3 :
"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל שכן אליאב אומר לדוד (שמואל א יז) ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. מלמד שהיה דוד מקיים המשנה אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל. אמר ליה הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן בא ורעה צאני שנאמר (תהלים עח) מאחר עלות הביאו וכן במשה הוא אומר וינהג את הצאן אחר המדבר להוציאן מן הגזל ולקחו הקב"ה לרעות ישראל".

מדרש אחר אומר שמשה רבנו ראה כבשה אחת שבורחת מן הצאן ורדף אחריה וחס עליה, הקב"ה ראה את ההתמסרות והרחמים של משה על הצאן - אז נתן לו לרעות את צאנו, את ישראל. ההסתכלות הזאת על דרך שמירת הצאן היא בדיקה מיוחדת. כשאדם חס על חברו הוא יודע שהוא יקבל ממנו טובה בחזרה. אבל כשאדם חס על הצאן - בוודאי שאין לו שום טובת הנאה מכך.

אנחנו ממשיכים ופוגשים את מידת הענווה של משה רבנו. הקב"ה פונה אליו ומבקש ממנו להוציא את בני ישראל ממצרים. ומשה מסרב: מי אני שאוציא את ישראל ממצרים. תארו לכם אדם שהקב"ה פונה אליו ומבקש ממנו: בא תהיה מנהיג, הרי אי אפשר לסרב לקב"ה, אבל לא רק זה - להיות מנהיג זה גם אתגר וגם מעמד,וגם חשיבות ובכל זאת משה מסרב. הקב"ה אומר למשה:
"הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי ישראל ממצרים. ויאמר משה אל האלוקים: מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

משה עונה לקב"ה: אני לא מתאים לתפקיד. הקב"ה מבטיח לו: "...וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה", בהמשך יש דיון מה משה יגיד וכו', ואחרי כל זה אומר משה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' ". אני חושב שיש מקום לשים את הדגש על המילה "לי", משה לא חושד בבני ישראל שהם לא יאמינו שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים, הוא רק חושש שהם לא יאמינו לו.

פעם, שבוע לפני פרשת שמות הופיעו בביתי שני אנשים גבוהים אחד חובש על ראשו משהו משונה כמו כתר גדול, והשני הולך עם מקל גדול כעין המטה של משה. הם באו עם בשורה בפיהם: הם רוצים לבנות את בית המקדש בבית אל. זה היה מקרה מגוחך. לא התווכחתי איתם כי לא היה טעם. רק אמרתי להם שאחשוב על דבריהם. משה חשב שיקרה לו אותו הדבר. חז"ל אומרים לנו שגם משה היה גבוה ומרשים. ישנם המון אנשים בכותל שהם חושבים שהם המשיח - ומי מאמין להם? משה חושב שישנם אנשים מפורסמים גדולים וצדיקים בעם ישראל שאולי להם יאמינו, אבל למה שמישהו יאמין לו? רק יצחקו ממנו. "הם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" - אין לי שום מציאות שבגללה אנשים יתחשבו בי. והקב"ה חוזר ואומר לו: תעשה אותות, ונותן לו שלושה אותות, "ויאמר משה אל ה': לא איש דברים אנוכי גם תמול גם שלשום גם מאז דברתך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". משה מסכם: "ויאמר, בי ה' שלח נא ביד תשלח" - כל אחד אחר מישראל הוא יותר טוב ממני, אני רק אכשיל את השליחות, כלומר הוא לא מפחד מלקיים את דברי הקב"ה אבל הוא מפחד להכשיל אותה. הקב"ה לא מוותר וזה בגלל שמשה מסרב. כזה אדם ענו מתאים לשליחות.

חז"ל אומרים על רבי שמרגע שמת בטלה הענווה מהעולם. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שמימות משה ועד ימות רבי לא היו תורה וגדולה במקום אחד. מאז משה רבנו ועד רבי יהודה הנשיא בכל הדורות כולם לא היה מישהו שהתבלט מעל הדור והיה גם המנהיג וגם הרב. על שולחנו של רבי לא היה חסר דבר, הוא היה שיא ההופעה המיוחדת ולכן הוא זכה להיות מחותמי המשנה. ועל הרבי הזה - עליו אומרת המשנה: משמת רבי בטלה ענווה. כלומר עם כל גדולתו הוא היה ענו גדול. זה לא בסתירה ואולי אפילו היא הנותנת: מי שכל כך מתבטל מהצד האישי שלו - הוא יכול להיות עבד לעם קדוש. לא מעסיק אותו הצד האישי שלו בכלל, ולכן הוא יכול להנהיג את עם ישראל. הוא לא עושה שום חשבון אישי אלא רק ממלא את תפקידו שהוא לקיים את רצון ה'. הוא אמנם חושב שהוא לא מתאים לתפקיד אבל דווקא משום כך רק הוא יכול להיות נשיא.

גם הלל הזקן, שהיה נשיא, היה ענו מאוד מאוד. דוד המלך שהיה מלך על ישראל, מנהיג צבאי, איש קדוש, בעל רוח הקודש - אומר: "אנוכי תולעת ולא איש". כל כך עניו. זה תנאי בסיסי למנהיג אמיתי - מנהיג שפועל מכוח העם ולא מהצד האישי שלו. זו אישיות כלל ישראלית. גם בסוף הפרשה אנחנו רואים שמשה בא אל פרעה ובעקבות זה פרעה מקשה את ליבו ומכביד על ישראל, בא משה לרבש"ע ואומר לו: "למה הרעותה לעם הזה - למה זה שלחתני" - ידעתי שזה לא יצליח, אם היית שולח מישהו אחר זה היה מצליח. חז"ל אומרים שמידת הדין בקשה לפגוע בו: איך משה מדבר כלפי שמיא? ממשיך המדרש: הקב"ה ידע שמשה דבר בשביל ישראל. (מכאן רואים ש'מידת הדין' ו-'הקב"ה' אלו שני דברים נפרדים...) והקב"ה אוהב את זה - תתלונן אלי כשרע לעם ישראל. ואנחנו פוגשים את זה עוד פעם כשמשה אומר אחרי חטא העגל: "מחני נא מספרך אשר כתבת", חז"ל אומרים שמשה מסר את עצמו למיתה למען עם ישראל "מחני נא" - זה מנהיג.

חז"ל אומרים שמשה רבנו נולד כך. כבר כשהוא נולד נתמלא כל הבית אורה, חז"ל אומרים שבת פרעה כשראתה אותו ראתה את השכינה עימו שנאמר: "ותראהו" ולא "ותראה אותו" - סימן שהיא ראתה עוד משהו. משה רבנו נולד גדול. אבל גם אדם שנולד עם כשרונות ויכולות והוא לא מתאמץ ומתייגע - הוא לא יבוא לידי מימוש. הרצי"ה היה אומר על אביו (הרב קוק זצ"ל) שהוא היה בעל כשרונות עצומים ויכולות גדולות, ושהוא פעל על כל תכונה שלו בעמל נורא וביגיעה עצומה. הוא יגע על הדביקות בתפילה,על לימוד התורה ועל מידותיו, ורק בזכות זה זכה למה שהוא זכה. לכל אדם מישראל ישנם כוחות והוא צריך להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. לכל אחד מישראל יש ניצוץ של משה רבנו. הגמרא שואלת על הפסוק: "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה" - וכי דבר פשוט הוא לירא את הקב"ה? עונה הגמרא שלמשה רבנו זה היה פשוט. אבל הרי נאמר "מעמך" והכוונה מכל אחד ואחד? אלא לכל אחד מישראל יש יסוד של משה, איזה ניצוץ של משה, והוא יכול להוציא את היכולת הזו מן הכוח אל הפועל. ולכן חייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי: אברהם, יצחק, יעקב ומשה".

"עת צרה היא ליעקב - וממנה - יוושע"
כשאנחנו עומדים ומתבוננים בהשתלשלות המהלכים עד שמשה רבנו נהיה למנהיג, אנחנו פוגשים שעות קשות מאד, בהם אף אחד לא יכול לתאר לעצמו לאן יגיע משה. המדרש בסוף פרשת וישב אומר שכשמשה היה בתיבה בים סוף - המצב היה אבוד. אימו לא רצתה להטביע אותו בעצמה - אז היא שמה אותו בתיבה על דעת שימות לאחר זמן. לא היה בכלל סיכוי שמשה יחיה. המדרש אומר: "מי מחכה למשה שהיה בתיבה ביאור?" מי חשב שהתינוק הזה בַּיאוֹר יגדל להיות משה רבנו? ניתן להמשיך את המדרש ולומר: וכשמשה גדל בבית בת-פרעה מי חשב שילד כזה, שגדל בבית המלוכה וראה את עם ישראל כעם של עבדים, בכלל יתייחס למצוקות העם הזה ויגן עליו? ואולי לו היה יודע משה את העובדה שהוא מזרע היהודים היה מסתיר זאת. ובכל זאת כל זה לא קרה. אחרי כן הוא בורח למדין - ולכאורה הוא לא היה אמור לחזור למצרים מקום בו נגזר עליו גזר דין מוות. כל זה נפלאות ה' - אי אפשר היה לדעת את המהלכים, ממצבים רחוקים לחלוטין נבחר משה להיות מנהיג ישראל.

בספר בראשית כשמכרו אחי יוסף את יוסף - הם חשבו שע"י המכירה יתבטלו החלומות, ודווקא ע"י המכירה הם נתקיימו. אם הם לא היו מוכרים החלומות לא היו מתקיימים . "אתם חשבתם עלי לרעה והקב"ה חשבה לטובה". בני ישראל חשבו שגזרת פרעה לזרוק את התינוקות ליאור היא תביא כליה על עם ישראל - אבל בסופו של דבר היא זו שהביאה את גאולת עם ישראל, שכן משה היה צריך לעבור את השיעור בהנהגת עם בבית פרעה. כשמשה ברח הוא לכאורה שוב התרחק מהסיכוי להנהיג את עם ישראל - אבל זה מה שהביא אותו למדבר ולפגישה עם הקב"ה בסנה. אנחנו לומדים מכאן שלפעמים מאורעות וצרות ציבוריות או פרטיות נראים לנו כאילו הם מרחיקים אותנו מהשאיפות שלנו. אבל אין זה נכון, על פי מה שאנחנו קוראים כאן בפרשה, מהצרות אנחנו נגיע לשאיפות. "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע". לא רק שעוברים את הצרה אלא ממנה מתגדלים.

כך הדבר באופן כללי באומה כולה, וכך הדבר באופן אישי. יש אנשים שמצטערים שהם נקלעים לכל מיני צרות, קשיים לימודיים וכד' וחושבים שלכאורה הצרות האלה מעכבות אותם ומסיגות אותם אחורה, ובעצם זה להיפך, הצרות באות כדי להעלות אותם למדרגה יותר גדולה, הקשיים שאדם פוגש הם כדי לבנות אותו. כך אנחנו רואים כאן בפרשה. כל קושי יש לראות כאתגר וכעליה. כך גם היום, גם ההתמודדויות שלנו בתוך עם ישראל ובארץ ישראל, ביישובים ובמאחזים - הכול אלו אתגרים כדי לחזק את עוצמת האמונה שלנו, את אחיזתנו בארץ ישראל ואת הכוח שלנו ביחס לאומות. רק ע"י אתגרים אלו נוכל לעלות מעלה ולהגיע לשאיפותינו. אם אמר המדרש "מי מחכה למשה בתיבה" והמשיך המדרש ושאל "ומי מחכה לישראל שיצאו מגלותם", אנחנו נמשיך ונשאל "ומי מחכה היום לארץ ישראל שתהיה כולה של עם ישראל" ואני מתכוון לשני חלקי הירדן כמו שהובטח לאברהם אבינו, "ומי מחכה לעם ישראל שיעשה תשובה". לפעמים אנחנו לא מחכים אבל הדברים קורים. כך בעז"ה אנחנו נקווה שנזכה במהרה בשלמות לגאולה שלימה.


^ 1 מדרש רבה שמות פרשה א פסקה כז.
^ 2 סנהדרין נ"ח:
^ 3 מדרש רבה שמות פרשה ב פסקה ג.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il