בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

משה רבנו כנביא וכמנהיג

משה רבינו, בקבלתו את תפקיד ההנהגה, נבחן כרועה צאן, כמו דוד המלך, ומוצא את זיווגו ליד הבאר, כיצחק ויעקב (כך על פי המדרשים השונים). מה הדבר בא ללמדינו, ומה הוא אומר לגבי כישורי מנהיג? שלבי ההתקדמות וההתפתחות של משה בכנביא וכמנהיג.

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

תשס"ג
9 דק' קריאה
אומר המדרש:
"וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר - קלט דרך אבות. ג' נזדווגו להם זווגיהם על הבאר יצחק יעקב ומשה. ברבקה נאמר, ותשאב לכל גמליו. ביעקב נאמר, וישק את צאן לבן אחי אמו ואף משה השקה את צאן יתרו".


המהר"ל בגבורות ה' (פרק מ) מבאר שהמים הם היסוד הפשוט בבריאה שעל ידם מתקיימים החיים בעולם, על כן באמצעות המים קרובים יותר להתפעלות רוחנית (ובאמת אנו מוצאים שהמים מעלים את הטמא לטהרה במעין ומקוה מים עיין בדברנו בפרשת בראשית בענין המים). לפי זה אפשר להבין שרבקה נבחנה ונמצאה ראויה ליצחק דוקא במים, כפי שנתבאר בפרשת תולדות מציאותו של יצחק אבינו מנותקת מענייני עולם הזה ותכונה זו הוא מעביר לעם ישראל בניו, והיא באה לידי ביטוי במסירות הנפש למען שמו יתברך. לכך זיווגו יוצא לפועל על המים. וכן יעקב אבינו, מעמיד עם ישראל על ידי זיווגו לרחל ולאה, גם הוא זיווגו על המים כי עם ישראל שהם עיקר הרוחניות שבעולם נזרעים על ידי המים. וכן משה רבינו כפי שנתבאר לעיל, שכל הווייתו היא למעלה מעולם החומר, הצלתו באה במים וגם שמו מורה על משייתו מהמים ואף זיווגו שלו שהוא השלמתו, מתרחש על יד באר המים. ומכאן להבדל, בעוד שאצל רבקה היא הדולה ומשקה את המים כי היא הצריכה להדבק באותו צדיק. הרי שיעקב ומשה הם המשקים. הם המנחילים את תורתם לאחרים. יעקב בעומדו ליד הבאר בחרן הולך להשלים את עצמו כדי שעם ישראל יצא ממנו על כן הוא המשקה את הצאן לרמוז כי העם היוצא ממנו ישקו ויחיו את העולם. ואף משה, העתיד לתת תורה לישראל, בשעה שהוא מתקרב לשלמותו האישית בנשיאת אשה, הרי הוא מופיע כמשקה ומושיע לאחרים, מעין כוחו לעתיד.

משה השרוי במחיצת חותנו יתרו מוסיף וצובר כוח רוחני. וכך מצינו במדרש (שם ב, ה):
"וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אמר ר' יהושע, למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, המן והשלו והבאר והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד. שנאמר (שיר השירים, ח ה), מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר".


עיקר גדלותם של ישראל בשנים הראשונות להתהוותם כעם, היא מהמדבר. במקום ציה ושממה, במקום שהם מנותקים מענייני עולם הזה שם יכולים הם להתעלות, גם האוכל הגשמי שלהם במדבר שונה משל כל האדם, מן, שליו, באר, - לכולם מאפיין אחד, כולם באים ישירות מידיו של הקדוש ברוך הוא. במדבר הם זוכים להשראת שכינה מיוחדת על ידי המשכן, ושם זוכים הם לכהונה ולמלכות, לסדר חברתי אלוקי, ולבסוף גם לענני כבוד. מעתה כביכול ישראל דרים במלונו של הבורא. אף משה מנהיגם של ישראל לעתיד, זוכה לגלוי שכינה ראשון דוקא במדבר, במקום המנותק מהגשמיות, באמצעות הסנה הבוער באש ואינו אוכל.

עוד מצינו במדרש (שם ב, ב):
ה' צַדִּיק יִבְחָן (תהילים, יא ה) ובמה בודקו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה. שנאמר (תהלים, עח ע), וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מהו ממכלאות צאן? כמו וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם. היה מונע את הגדולים מפני הקטנים. והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך. ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב בינוני. ואחר מוציא הבחורים שיאכלו עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי. ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות (שם מקום) ונזדמנה לו שם בריכת מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע, שרץ היית מפני הצמא, עיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל".


דוד כמלך, אף בנוהגו את הצאן מתגלה בחוש הצדק המפותח שבו ובכושר הנהגה כי דוד מנהיג את הצאן בדיוק כפי הראוי להם, הוא מחלק את המזון העומד לרשות הצאן לכל אחד, בהתאם למגיע לו, ולפי אפשרות אכילתו, ומונעם לקחת שלא כראוי. ברם לא כן משה, הוא מתגלה בחוש חסד מפותח המתבטא גם ביחסו לבעלי החיים. כאשר משה מרגיש שגדי קטן צמא ועייף הוא, לא נמנע מלהרכיבו על כתפיו. בהתנהגותו של משה רואה הקדוש ברוך הוא שהוא אינו חס רק על הגדי, אלא אף על בעליו. יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם אומר המדרש. כי משה רואה את הצאן במובן מסוים כהמשך לאדם (כפי שנסביר להלן בעזרת השם). על כן בשעה זו משה הוא המתאים לנהוג את ישראל, צאן הקדוש ברוך הוא. כי הוא המסוגל לראות בעם ישראל את התגלות האלוקות בעולם, ועל ידו עתיד שם שמים להתפרסם בצורה הטובה ביותר.

על רקע האמור לעיל יש מקום להבין מדוע מסרב משה לקבל את התפקיד אליו מיעדו הקדוש ברוך הוא. במשך שבעה ימים מנסה משה לדחות את השליחות ולהעבירה מעליו. מדוע עושה הוא זאת אין ספק כי הדבר נובע מאישיותו המיוחדת של משה. לא הענווה היא המביאה אותו לכך, כי הענווה פסולה בשעה טרופה זו, כאשר העיכוב מגביר סבל אחיו בגלותם האיומה. אלא מאי? דאגתו לישראל מביאה את משה לפסול עצמו כמתאים לתפקיד. הוא חושש שמא אישיותו המיוחדת עלולה למנוע טוב מישראל בשעה זו. וכך מצאנו במדרש (שם ב, יג):
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, הנני לכהונה הנני למלכות אמר לו הקדוש ברוך הוא, במקום עמודו של עולם אתה עומד. אברהם אמר הִנֵּנִי ואתה אומר הִנֵּנִי. בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אַל תִּקְרַב הֲלֹם. לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך. הֲלֹם זו מלכות. כמו דתימא (שמואל ב, ז יח) כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם, אמר לו הקדוש ברוך הוא, כבר מתוקן המלכות לדוד. אף על פי כן זכה משה לשתיהן. כהונה ששימש שבעת ימי המילואים. מלכות דכתיב (דברים, לג ה), וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ.


הרי שמשה תבע גם מלכות גם כהונה. בעל הטורים מבאר לפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שלא יזכו לכך בניו אמר משה לקדוש ברוך הוא, שלח נא ביד תשלח כלומר, ביד מי שיהיה גם כהן וגם מלך על ישראל. והדברים מתמיהים.

אמנם זאת יש לדעת כי אישיות המנהיג קובעת את סוג ההנהגה של הקדוש ברוך הוא כלפי המונהגים. ודבר זה נלמד מדברי הגמרא בתענית (כה, ב):
במקומו של ר' אליעזר הגדול גזרו תענית (בגלל עצירת גשמים) ירד ר' אליעזר לפני התיבה והתפלל עשרים וארבע ברכות ולא ירדו גשמים. ירד ר"ע והתפלל שני אבינו מלכנו וירדו גשמים. חשבו החכמים באותו המקום כי ר"ע גדול יותר מר"א. יצאה בת קול מהשמים ואמרה, לא שזה גדול מזה, אלא זה (ר"ע) מעביר על מידותיו וזה (ר"א) אינו מעביר על מידותיו.


למעיין בגמרא זו קשה, אם זה מעביר על מדותיו הריהו באמת גדול יותר ממי שאינו מעביר עליהן, ומדוע אמרה בת הקול אחרת?

אכן, כבר ביארו קדמאי כי הנהגתו של ר"א בעניני שמיא היתה בלא פשרות, כמידת שמאי, ולפי שעל פי הדין לא היו בני אותו דור ראויים לגשמים, שהיו מעשיהם לא טובים, לכך לא ירדו גשמים בעיקבות תפילתו. ברם, ר"ע שהיה מתלמידי הלל, הנהגתו בעניני שמים היתה במידת הרחמים, ולכן אף על פי שהיה קטן מר"א, בתפילתו ירדו גשמים לפנים משורת הדין. נמצאנו למדים שיש שעות ומצבים בעולם שיתרון הופך לחסרון וחסרון מתגלה כיתרון.

מיסוד זה חשש משה, כביכול חש משה שלפי מידתו הוא נעלה מכל בני האדם, שהוא איש האלוקים. לגבי - אומר כביכול משה לעצמו, בודאי שמידת הדין האמיתית היא הקובעת ואם כן מדוע שבגיני יארע חס וחלילה דבר את כלל ישראל? משה יודע כי ככל שהאדם גדול יותר מידת דין־אמת גדלה אצלו, כי העולם הזה אינו יכול להתקיים באמת המוחלטת מפני חומריות האדם. וזהו המדאיגו. ואכן, שיקולו זה של משה מובא על ידי חז"ל, אף כי בהקשר אחר, כיסוד אמיתי ובסיסי בהנהגת העולם. כך מצינו בבראשית רבה (ח, ה): "אמת אמר, אל יברא האדם, וחסד אמר, יברא".
האמת מתנגדת לקיומו של עולם חומרי שהרי החומרי מרוחק הוא מאמיתות הקדוש ברוך הוא. ברם, החסד אומר, יברא שכן יסודו של העולם הוא בחיבור שבין הפרטים, וחיבור הרי הוא חסד. השלמה עם הזולת, קרבה אליו. איש החסד מקורב אל הבריות, הוא חייב להיות מקורב אליהם, אל העולם. אכן מי שהוא כולו במידת הדין אינו יכול להיות מקורב לבריות, ולכן משה בגלל גדלותו המיוחדת אינו יכול להעמיד מלכים וכהנים בישראל כי גם המלך וגם הכהן צריכים להיות קרובים אל העם. (וגם שאול שהיה גדול מדוד (כמבואר במסכת יומא כב, ב) לא התקיימה מלכותו. שאול לא גלי מסכתא שאול אינו יורד אל העם הוא גבוה מהם. לא כן דוד שהוא גלי מסכתא דוד נמצא בתוך העם ולכן הוא יכול להעלות אותם). ובאמת אברהם אבינו שהוא עמודו של עולם מחזיק דוקא במדת החסד ועל כן הוא זה שיכול להעמיד מלכים וכהנים.

ולכן דייקו חז"ל בסיפור הגדי שברח, שמשה נטלו על כתפיו. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים על צאנו של בשר ודם. דהיינו רחמנות הנובעת מתוך הדין שצריך לשמור את ממונו של האדם ולא סתם רחמנות מפני צערו של הגדי. כלומר, אפילו מידת הרחמנות שבמשה, זו מידת הרחמנות העצומה שבו, אפילו זו נבעה ממידת הדין שבו. גם כאשר יצא לראות בסבלות אחיו מפרש רש"י, שהיה משה תמה מדוע משועבדים ישראל עד שאמר אכן נודע הדבר, שאיש מכה רעהו ויש בהם דילטורין. מידת הדין שבמשה רבינו תבעה הסבר מדוע ישראל משועבדים. והתשובה היתה מדה כנגד מדה. שאינם מתחשבים באחיהם ולפיכך אף בהם לא מתחשבים. על כן אמר משה, אם מלכות וכהונה אינה ממני, כי אני שונה מהעם, טוב יותר כי אדם הנוהג במידת החסד, לפנים משורת הדין הוא זה שיהיה המנהיג. ועל זה נענה בתשובתו של הקדוש ברוך הוא, אהרון אחיך יהיה נביאך. אהרן שהוא רודף שלום, והוא מדת החסד - לפנים משורת הדין, הוא זה שישתתף עמך בהנהגת הדור. ממנו יוצאת הכהונה, הוא ימתן את מידת הדין הבאה ממשה. אולם אהרן הוא רק בגדר שותף, אהרון לבדו אינו יכול להנהיג ולקבל את התורה כי היא כולה במידת הדין. על כן, אף שאהרן שותף להנהגה, מכל מקום עיקר הנהגת הדור היתה למשה, שהוא המלך כמו שכתוב, ויהי בישורון מלך ואילו אהרן הכהן עוזר על ידו. רק אחר מאות שנים, בתקופתו של דוד, כאשר הדרגה הרוחנית של הדור היתה נמוכה מזו של דור יוצאי מצרים, רק אז נמסרה הנהגת המלכות לדוד שאינו משבט הקרובים יותר לעבודת ה', משבט הלוים, אלא משבט יהודה. מנהיג הדואג למונהגים, מנהיג השייך לעם, הוא היכול להעלותם בשעה כזו אל הר האלוקים.

גם בעתיד דוקא מהצד היותר חומרי של העם תבוא הגאולה עד כי מלאה הארץ דעה את ה'. מלך המשיח הוא בן דוד והוא שיחזיר את העטרה ליושנה, לשיא הרוחניות. הרי שלפנינו מסלול בן שלשה שלבים, כעין זה שהיה בבריאת האדם. אז נברא האדם לחיות בגן עדן עלי אדמות, בקרבת אלוקים עצומה. חומריותו הרחיקה אותו מהיכלי מלך. ומתוך החומריות השפלה הוא מתעלה ומגיע לבסוף למקורו העליון. כן עם ישראל, תחילתו בגדלות עצומה מעין אדם הראשון בגן עדן, גדלות לה זכו בשעת קבלת התורה, אשר בעטיה נשתחררו ממלאך המות ומכל מרעין בישין. אולם במשך הדורות העם יורד וממילא מנהיגיו יורדים. אבל הירידה העצומה מביאה לעליה אדירה הסוחפת את כל בני האדם ביקום כולו. וזהו זמנו של משיח.

יסוד נוסף הנלמד מענייננו הוא ההדרגתיות. כל התקדמות שבעולם, ברוח כבחומר, נבנית בשלבים, דרגה אחר דרגה. כי כן רואים אנו גם בגדול הנביאים במשה. גם הוא אינו מתחיל את נבואתו ברום המעלה. כך מצינו במדרש (שם ג, א):
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אלוקי אָבִיךָ. אמר ר' יהושע הכהן בר נחמיה, בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני נגלה עליו בקול גדול אני מבעתו. בקול נמוך בוסר (מבזה) הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה, מה אבא מבקש? אמר הקדוש ברוך הוא, איני אביך אלא אלוקי אביך. בפִתוי באתי אליך כדי שלא תתירא. אלוקי אַבְרָהָם אלוקי יִצְחָק וֵאלוקי יַעֲקֹב. שמח משה ואמר הא אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחילה.


ועוד מצינו שם (ב, ח):
וַיֹּאמֶר עוֹד אלוקים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אלוקי אֱבֹתֵיכֶם אלוקי אַבְרָהָם אלוקי יִצְחָק וֵאלוקי יַעֲקֹב. כששמע משה כך שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחילה. אמר לפניו, לשעבר אמרת שמך על אבי ועכשיו סלקת אותו? אמר לו, בתחילה פתוי פתיתי אותך, מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך.


כאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על משה בנבואה היה זה כמו בעוצמה קטנה. עוצמה שאינה מיוחדת רק לאבות האומה עצמה, שאף עמרם אביו של משה, - שאינו נמנה על האבות וממילא כוחו הרוחני קטן משלהם - גם הוא יכול להכלל בה. לפי שהיה אז משה בתחילת דרכו, והיה בוסר בנבואה, לא זכה עדיין לנבואה בדרגה הגבוהה. דרגת האבות. רק בשלב הבא, כאשר היה משה רגיל בנבואה, רק אז נתגלה אליו הקדוש ברוך הוא בכוחם של האבות, כלומר בכוח היותו נביא לכל העם ולא בכוח משפחתו בלבד. וכבר מצאנו במסכת סנהדרין (יא, א) על הלל שהיה ראוי לנבואה אלא שאין דורו ראוי. כלומר, הופעת רוח הקודש הבאה בזכות הציבור חזקה היא יותר מאשר כשהיא באה בזכות האדם הפרטי. וזהו הפירוש בדברי הקדוש ברוך הוא שאמר בתחילה פתוי פיתיתי אותך, כלומר, בתחילה לא נתגלה לך כוח נבואי גדול. אבל עכשיו אמת אני מדבר עמך.

זאת ועוד. ההתקדמות בהדרגה לא נסתיימה בהבאתו של משה למעלת האבות בלבד גם מעלה זו לא הייתה כי אם שלב בדרך להתעלות נבואתו אל מעבר לנבואת האבות, כמו שיאמר בתחילת פרשת וארא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". ושם פירש הרמב"ן שהקדוש ברוך הוא נגלה למשה בשמו ה' ולא רק באל שדי כפי שנגלה לאבות. הרי שמשה העפיל אל מעבר לכל מעלת נבואה קודמת. אכן, טעם העפלה זו לא היה רק בכדי לקדם את משה בהדרגתיות כפי שהסברנו אלא משום שגם באופן אוביקטיבי התאפשרה התקדמות בהתגלות. כי התגלות בדרגותיה השונות תלויה בדרגות השונות של עם ישראל. בזמן שהיו ישראל רק בשורש דהיינו בזמן האבות, לא היה גלוי שכינה בעולם, בעיקר שמו. אולם כאשר ישראל יוצאים מהכוח אל הפועל והם נעשים שש מאות אלף או אז מתגלה שמו של הקדוש ברוך הוא בדרגה גדולה יותר.

_______________
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il