ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הצידוק למנהג הקטניות בימינו | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ז ניסן תשע"ז

הצידוק למנהג הקטניות בימינו


הרב שמואל אריאל

שאלה:
שלום, נשמח מאוד לשמוע את דברי הרב על חשש קטניות בימינו, לאור המאמר... שהתפרסם השנה.

תודה רבה!!


תשובה:
שלום וברכה!

ראשית, אציין שקריאת המאמר גרמה לי צער רב. הכותב אינו מסתפק בדיון ענייני בשאלה האם המנהג רלוונטי כיום והאם על פי ההלכה ניתן לבטלו, אלא מרבה בביטויי לעג וזילזול כלפי המנהג וכלפי הנוהגים בו. אין זו דרכה של תורה, ולא כך מנהלים דיון בבית המדרש. (מלבד זאת, יש במאמר גם סתירות פנימיות – בקטעים מסוימים הוא טוען שלמנהג אין כל טעם, ובאחרים הוא טוען שבעבר היה למנהג טעם אך טעם זה כבר אינו רלוונטי בימינו.)
אף על פי כן, כיוון שטענות מסוג זה נשמעות לא פעם בהקשר של מנהג הקטניות, אנסה להתייחס לטענות לגופן.

ראשית, נדון בשאלה העובדתית – האם אכן טעמו של מנהג זה אינו רלוונטי כיום? נציין שני טעמים המופיעים בפוסקים:
א. החשש לעירבוב של גרגרי דגן בין גרגרי הקטניות. רבים סוברים שחשש זה אינו מציאותי כיום, וכך אכן נטען במאמר. אולם הדבר אינו נכון. במציאות ישנו עירבוב של דגנים בין גרגרי הקטניות, מחמת הגידול באותם שדות ומחמת ההובלה בספינות באותם מחסנים (שמעתי מאדם העוסק בתחום, שכאשר מגיע מטען של דגנים או קטניות שואבים אותם מבטן האוניה, אולם על הקרקעית נשארים אלפי גרגרים, ועל גביהם שופכים את המטען הבא). אכן במפעלים מסודרים מצליחים להפריד בדרך כלל את הדגנים מן הקטניות, אולם יש בזה הבדלים גדולים בין סוגים שונים (ישנם מינים של קטניות שקשה מאד לברור אותם, ולפיכך גם גופי כשרות של בני עדות המזרח נמנעים מלהכשיר אותם לפסח), ומן הסתם יש גם הבדלים בין מפעלים שונים, אריזות שונות, ארצות שונות וכדומה. הקביעה הגורפת ש"כיום אין כל חשש לעירבוב של דגנים בקטניות", אין לה על מה שתסמוך.
ב. חשש נוסף שהוזכר בפוסקים, הוא שאנשים יטעו בין מיני דגן לבין קטניות. חשש זה קיים בהחלט גם בימינו. רבים מן הציבור אינם מכירים בבירור מה הוא מין דגן ומה היא קטנית, ואם ינהגו היתר בקטניות יבואו לאכול גם מיני דגן. כך למשל, כמה אנשים יודעים ש"כוסמין" הוא מין דגן ואילו "כוסמת" היא קטנית? ומעבר להכרת השמות - כמה אנשים יודעים להבדיל בפועל בין גרגרים של מינים אלה? כמה אנשים יודעים ש"גריסי פנינה" הם בעצם גרעיני שעורה? בקלות אפשר לטעות ולחשוב שזו קטנית, ואם ינהגו היתר בקטניות יבואו לאכול זאת בפסח. נראה שחשש זה אף גדול בימינו יותר מאשר בדורות קודמים. בעבר אנשים היו קרובים יותר למציאות החקלאית, וצרכו מינים מעטים של מאכלים, ולפיכך ידעו היטב להבדיל ביניהם. כיום רובנו מנותקים מן החקלאות, וצורכים מינים רבים של גרגרים שמגיעים ממרחקים ואיננו יודעים את טיבם האמיתי, ולפיכך החשש הוא מציאותי לגמרי. נתקלתי בפועל באנשים שחשבו שגריסי פנינה, קוואקר ואפילו בורגול הם מיני קטניות ומותרים למי שאינו נוהג במנהג זה, בשעה שבפועל אלו מוצרים של מיני דגן וכשמבשלים אותם זהו חמץ גמור.
כמובן, אין הכוונה לומר שבגלל חששות אלה יש לאסור לגמרי את הקטניות, גם לבני עדות המזרח. ודאי שמן הדין קטניות מותרות בפסח, ובני עדות המזרח יכולים לאוכלן, אלא שעליהם ללמוד את ההבחנה בין מין למין ולברור היטב את הקטניות מגרגרי דגן. אבל לגבי האשכנזים שכבר נהגו איסור בקטניות, אנו רואים שאיסור זה יש בו בהחלט טעם גם כיום, ולפיכך אין מקום לומר שבטל טעמו ויש לבטלו.

כאן אנו מגיעים לנקודה נוספת. במאמר נטען, שגם אם ישנו חשש כלשהו לתקלה, זו לא סיבה לאסור את הקטניות, כיוון שהחשש הוא רחוק. בטענה זו יש אי הבנה יסודית של מושג המנהג. כל מנהג, מעצם הגדרתו, עוסק בתחום של חששות רחוקים, שמעבר לעיקר הדין. אם היה מדובר בחשש ברמה גבוהה, זה כבר היה אסור מן הדין ולא רק מן המנהג. עניינו של המנהג הוא חשש לדברים רחוקים, שאינם ברמה המחוייבת על פי הדין, ולפיכך זה תלוי במנהג הקהילה ולא חובה לכל ישראל. כך אנו רואים במנהגים שמוזכרים במשנה ובגמרא. ניקח למשל מנהג שמופיע במשנה בפסחים (ד', ג), שלא למכור בהמה דקה (כבשים ועיזים) לנכרים. הסיבה היא מחשש שאדם יבוא לידי מצב שהגוי יעבוד בבהמתו (בעודה שייכת לו) בשבת, וחשש זה שייך כמובן דוקא בבהמות עבודה ולא בבהמה דקה. אבל במקומות מסוימים החמירו ונמנעו גם ממכירת בהמה דקה, מחשש שיטעו וימכרו גם בהמת עבודה. יש כאן חשש רחוק מאד: שמא מתוך שאדם יתרגל למכור בהמה דקה לגויים הוא יטעה ויתיר גם מכירת בהמת עבודה, ושמא זה יקרה בסיטואציה שבה יגיע לידי עבודה בבהמתו בשבת. זה חשש רחוק לא פחות מאשר החששות לגבי קטניות, ואף על פי כן בקהילה שנהגה כך זה איסור מחייב. וכך לגבי מנהגים אחרים שמופיעים במשנה ובגמרא (עיין דוגמאות נוספות שם בפרק).
דהיינו: המאמר מתייחס אל המנהג, כאילו אנו צריכים להחליט עכשיו האם חובה להחמיר בכך או לא. אם היינו צריכים לדון בזה מצד הדין, אכן לא היינו אומרים שחובה להימנע מקטניות בגלל החששות הללו. אכן מן הדין הקטניות מותרות. אבל אנו לא דנים האם זו חובה מן הדין לחשוש לכך, אלא האם למנהג יש צידוק וטעם. ואכן למנהג יש צידוק כפי שהוסבר, גם אם אלו חששות ברמה רחוקה שאינם מחייבים מצד עיקר הדין.
(מתוך כך גם נדחית הטענה שמופיעה במאמר, שאם אכן יש כאן חשש לחמץ, מדוע מקילים בקטניות קולות שונות. אכן אין זה חשש גבוה שמחייב כדין גמור אלא חשש רחוק שמחייב מצד המנהג, ולפיכך גדרי הפסיקה בו הם מקילים לעומת הגדרים של דין גמור, ובמידה רבה אנו נצמדים למה שנהגו לאסור ואין מרחיבים זאת מעצמנו.)

אתייחס עוד לשתי טענות שמופיעות במאמר, ועוסקות בשאלה באילו תנאים ניתן לבטל מנהגים:
א. המאמר מחלק בין "גזרות", "מנהגים" ו"חששות". הוא טוען שעניין הקטניות שייך לסוג השלישי, וסוג זה ניתן לבטלו בכל עת שהחשש בטל מבחינה מציאותית.
ראשית, כפי שהוסבר, הטענה שהחשש בטל מבחינה מציאותית אינה נכונה. אבל מעבר לכך, איני מכיר בהלכה חלוקה כזו, וסוג נפרד כזה של "חשש", שיש לו גדרים קלים יותר כפי שטוען הכותב. בהלכה ישנה חלוקה בין תקנות ומנהגים, כאשר גם בתקנות וגם במנהגים יש כאלה שנתקנו מחשש לאיסור ויש שנתקנו מסיבות אחרות. אין בהלכה גדר נפרד של "חשש", שקל יותר לבטלו. אדרבה, תקנות ומנהגים שנוצרו מחשש לאיסור, קשה לבטל אותם יותר מאשר תקנות ומנהגים רגילים (עיין רמב"ם ממרים ב', ב-ג). אכן ישנם מצבים שבהם שינוי המציאות יכול להביא לביטול התקנה או המנהג, אולם הטענה שיש כביכול סוג נפרד של הנהגות שמתבטלות מאליהן בכל עת, אין לה על מה שתסמוך.
ב. המאמר מזכיר את דברי הפוסקים שמנהג שטות ניתן לבטלו, וקובע שמנהג הקטניות הוא בגדר "מנהג שטות". אולם זו טעות גמורה. מנהג שטות הוא מנהג שמלכתחילה לא היה לו כל טעם, הוא לא נועד למנוע חשש איסור ואין לו כל טעם תורני אחר, וממילא אין לו תוקף. אבל כאן מדובר במנהג שיש לו טעם והוא בא למנוע חשש איסור. גם אם הכותב סובר (בטעות) שהטעם בטל כיום, אין כל מקום להגדיר את המנהג כמנהג שטות שאין לו כל תוקף, אלא יש לדון בדבר על פי גדרי מנהגים ובאילו תנאים ניתן לבטלם.


שאלה אישית אחת נשאלה בהמשך לשאלה זו.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il