שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • היחס לרע בעולם

קבלת ייסורים באהבה - היתכן?

undefined

הרב יעקב כהן

ה סיון תשע"ז
שאלה
אני תוהה לעצמי .. מה פירוש קבלת ייסורים באהבה? אדם שמקבל ב-א-מ-ת לגמרי לגמרי את הייסורים שפוקדים אותו באהבה - לא מתייסר! קבלת מלאה של הייסורים = שחרור מלא מהם.. קשה לי להאמין שיש מישהו בעולם הזה שנמצא בדרגה כזאת, כי אם כן, כמו שאני רואה את זה, מה יש לו לעשות פה? זה ממש חיים של מעין עולם הבא. מה שאני מנסה להגיד זה שכפשוטו.. זה נשמע לא אפשרי. ואם כן.. איך? אני רוצה מתכון. זה נורא פשוט לזרוק את זה כל הזמן, ואני שומעת הרבה רבנים מדהימים בשיחות שמנפנפים, ואני בטוחה שבצדק, באמירה הזאת, אבל תכלס, בלי סיעתא דשמיא, בלי שבורא עולם יעזור לך לקבל ייסורים באהבה אי אפשר לקבל אותם באהבה, וההשתדלות הבאמת יחידה שנראה לי שאפשר לעשות היא כנראה להתפלל על זה אבל אז שוב, קבלה = אין יסורים, כך שלא יתכן מצב של התייסרות + קבלה באהבה - בו זמנית! האם אתה קיבלת מתישו ייסורים באהבה? האם ייסורים כאלה אתה מחשיב כייסורים? כתוצאה מהדברים האלה, חשבתי לעצמי מה המשמעות האמיתית של האמירה הזאת .. שתי אופציות שעלו בדעתי: 1) קבלה של הייסורים שהיו/שיהיו, אבל לא בו ברגע. כלומר, חוסר כעס על ייסורים שעברו, רצון וכוונה לעתיד להמשיך למרות ייסורים שיבואו. 2) "באהבה" חייב להיות דווקא ברגש? בלב? אם למשל בנאדם בשכל מקבל את הייסורים שעוברים עליו.. אבל המחשבה שלו מנותקת מהלב ומהרגש, באופן שהוא מרגיש ממש רע, מרגיש נורא במהלך הייסורים. הוא לא מ-ר-ג-י-ש בשום אופן קבלה שלהם באהבה אבל בשכל הוא מבין שהוא לא מבין שזה לטובה ולא כועס על המצב, ומוכן להמשיך לעמוד מולו ולסחוב.. זה נשמע לי קבלה מאהבה מעשית יותר. אני יודעת שמותר וצריך לעבור את כל החיים האלה עם שאלות שאין להם תשובות, שיש דברים שההבנה שלהם מקטינה אותם, שהבנה יכולה להפוך דברים גדולים למאכזבים. אבל זה בירור שנראה לי הכרחי לעשות אותו, פה בשבילי, ובאופן כללי קבל עם ועדה! זה נורא קל להגיד תקבלו ייסורים באהבה, הכל לטובה, יש ה’, והוא טוב והוא רחמן וגדול ויודע ואנחנו קטנים ולא יודעים ולא מרגישים.. זה נורא קל להגיד וגם באמת מעשי לחשוב! אבל להרגיש? זה לא נראה לי שייך לעולם הזה! אשמח לתשובה, שתהיה לי לאבן דרך בהתמודדות שלי ובהתמודדות של אחרים. תודה מראש.
תשובה
שלום לך, ההתבוננות שלך עמוקה, ואיני יודע אם יש לי מה להוסיף. אכתוב כמה דברים שממשיכים את דברייך. ודאי שלאדם בריא יש חיוּת פנימית שמביאה אותו לשמוח בשעת שמחה ולכאוב בשעת כאב, וכפי שמסופר גם בסיפורים רבים על כל גדולי ישראל ששמענו שמעם. כך לדוגמא על יעקב אבינו נאמר שמאן להתנחם לאחר ששמע על מות יוסף, הרמב"ם כותב באיגרת שהיה ביגון גדול לאחר מות אחיו, ועל הרב קוק מסופר שהתעלף לאחר ששמע על מאורעות תרפ"ט. כל זאת למרות שכל הגדולים הללו האמינו בה' ובטובו בכל מאודם. ההבחנה בין הרגש לשכל היא ודאי נכונה, בדומה לאדם שעובר ניתוח מכאיב גם אם הוא לטובתו. אמנם יש להוסיף שהמבט השכלי משפיע על הרגש, ההבנה שהיסורים הם לטובה מאפשרת לנו לא לשקוע בדיכאון תהומי אלא לחוש יחד עם הכאב שיש גם עוגן שאפשר להיאחז בו, שיש גם אור מעבר לחושך. ודאי שיש גם משמעות לזמן - ואכן גם בהלכה יש הבחנה בין תקופות האבל השונות - שלשת הימים הראשונים, השבעה, השלשים וכו', כך שבתחילה ככל שהזמן חולף כך הכאב מקבל מקום (אם כי לא נעלם). השפעת השכל על הרגש משתנה מן הסתם גם מאדם לאדם ומתקופה לתקופה וכו', אך זה כבר עניין למאמר פסיכולוגי. כל טוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il