ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שימוש בדבר שנקנה מכספי כולם | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ב תמוז תשע"ז

שימוש בדבר שנקנה מכספי כולם


כולל דיינות בית אל

שאלה:
האם בכיתה שהחליטו ילדים להביא כל אחד כסף (כיון שאין כדור וקוצים לקנות כדור כיתתי) ומי שלא יביא כסף לא ישחק (יצוין שאין הסכום שנגבה מכל אחד גבוה כלל, אך השאלה האם מי שלא הביא כסף האם ראוי להגיד שבמסגרת משחקי הכיתה לא יתנו לו לשחק) האם זה טוב מבחינת הצדק? ומבחינה הלכתית?
ב. האם ילד ששיחק מעט ולפני ששיחק דרשו ממנו להגיד ולהבטיח שישלם , והבטיח האם חייב לשלם או יכול להגיד "משטה הייתי בכם" וטענות כהאי גוונא? יצוין שילדים יראי שמים מאד וכו’

תשובה:
א. מבחינה הלכתית- בעלים על חפץ רשאי לאסור על אחרים להשתמש בו. כל מי שהשתתף בקניית הכדור הוא אחד מבעליו, ואם הם קיבלו החלטה שאין רשות למי שלא משתתף בתשלום לשחק בכדור, יש להחלטה הזו תוקף.
מבחינה מוסרית- באופן כללי, הניסיון למנוע התחמקות מלהשתתף בתשלום היא מובנת ומקובלת. אבל צריך לדעת שיש ילדים שיתכן שהתשלום קשה להם מבחינה כלכלית, או מסיבה אחרת שהחברים אינם מודעים לה, ולכן יש קצת קושי בהחלטה כזו. נראה שהטוב ביותר הוא להתייעץ עם מחנך הכיתה, שמן הסתם מכיר את הבעיות האישיות שיש לתלמידים, ויוכל לתת עצה נכונה בנוגע לתנאים מסוג זה.
בעיה נוספת שנגרמת מהתנאי, היא שאינכם יכולים לשתף ילדים אחרים במשחק שלכם, שהרי רק מי שרוצה לשלם יכול להשתתף. והרי דרכו של עולם היא לשתף אחרים במשחק, וזה דבר יפה שיש בו גם מצוות חסד, וזה נמנע מכם וחבל!

ב. כל התחייבות שנעשתה ללא קניין, אי אפשר לכפות את מי שהתחייב לקיים אותה. לכן הילד יכול לחזור בו מכיוון שהוא לא עשה קניין על התחייבותו. (הערה- אמנם יש צד לומר שהמשחק בכדור הוא קניין על ההתחייבות, וממילא הילד חייב לשלם. אבל על פניו זה לא נראה לי, משום שלא הייתה שום כוונת קניין במשחק. ועוד צריך עיון בזה, אבל כדי לא לעכב את התשובה, כרגע זאת תשובתי, ואם אגיע למסקנה אחרת, אעדכן בע"ה).
אבל מצד שני יש כאן הבטחה לשלם, ויש חיוב מוסרי לאדם לעמוד בהתחייבותו ולשלם את מה שהבטיח. בהלכה זה נקרא 'דברים' (כלומר רק הבטחה בדיבור ובלי קניין), ומי שחוזר בו נקרא מחוסר אמנה, ואין רוח החכמים נוחה ממנו וממעשיו. (שולחן ערוך חושן משפט סימן רד')
יש פוסקים שכתבו שאף אסור לאדם לחזור בו מהבטחתו, אלא שאם הוא חוזר בו אי אפשר לחייב אותו לשלם. (בספר דיני ממונות של הרב עזרא בצרי)
תנאי למקרה של 'דברים' הוא שמדובר במתנה מועטת או במקח וממכר שדומה למתנה מועטת, והנידון שלנו הוא כמקח וממכר שהרי בתשלום הוא יהיה שותף בכדור.

עוד יש לדון, שמכיוון שהילד שיחק בכדור, ומתברר למפרע שזה נעשה שלא ברשות, יתכן שניתן לחייב אותו על ההנאה מהכדור. אבל נראה לי שזה לא שייך, משום שהכדור אינו עומד להשכרה, ואין דרך לדרוש תשלום על שימוש בכדור. אמנם המשמעות היא, שיש כאן מצב של שימוש שלא מדעת (בלי רשות), וזה נקרא בהלכה גזילה (שואל שלא מדעת דינו כגזלן- שו"ע חו"מ סימן רצב,א ועוד), ואם הוא לא רוצה להיחשב כך, עליו לקיים את הבטחתו.
טענת משטה לא שייכת כאן. וכי כל אחד שסוגר עסקה, יכול לטעון ששיטה בחברו? ודאי שלא! טענת משטה נאמרה במקרה של אדם שהיה אנוס להשתמש בשירות של מישהו אחר, ואותו אדם ניצל את אונסו ודרש ממנו מחיר מופקע, וזה לא שייך בנידון שלנו (שו"ע חו"מ סימן רסד').

המסקנה היא שעל פי מה שמסרתם, הילד צריך לעמוד בהבטחתו ולשלם, אבל אם הוא אינו מוכן אי אפשר לחייבו, אלא שזה לא ראוי. (חובתי לציין, שכל האמור הוא לפי הצגת הדברים על פי צד אחד, וכמובן שאין זה פסק משום שתמיד צריך לשמוע גם את הצד השני!)

בברכה:

הרב ניר סיני


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il